אמצעים טכנולוגיים מהמובילים בעולם, מומחים ברמה הגבוהה ביותר, והצלחות מוכחות- כל אלה קיימים בישראל הנחשבת למובילה עולמית בתחום ניתוחי החלפת מפרקים, אך נמצאת בין האחרונות בשיעור ניתוחים אלו בקרב מדינות המערב – אם כך נשאלת השאלה, האם הישראלים מפחדים?

בעשורים האחרונים ישנה מגמת עלייה בכמות הניתוחים מסוג זה בעולם בכלל ובמדינות המפותחות בפרט.
על פי הערכות דמוגרפיות, מחקרים בנושא, משרדי בריאות במדינות שונות ואיגודים אורתופדיים מקצועיים ברחבי העולם, מסתמן כי בעשור הקרוב צפויה עלייה משמעותית נוספת.

מספר הניתוחים להחלפת מפרקים בארץ נמצא בעליה מתמדת החל משנות ה-60 של המאה הקודמת, אז החלו להתקבע כהליך שגרתי יחסית במחלקות האורתופדיות. יש לציין כי למרות שניתוחים אלה מתבצעים לרוב כהליך אלקטיבי, במקרים מסוימים מדובר בניתוחים דחופים כתוצאה משברים במפרק למשל.

קצב העלייה בכמות הניתוחים משתנה ממדינה למדינה. כך לדוגמה, במדינות חבר העמים במהלך שנות ה-90 מגמת העלייה היתה דרמטית אף יותר מאשר בישראל ונמדדה בשיאה על למעלה מ-1,000% בתקופה זו. אותה מגמת עלייה בביקוש לניתוחי החלפת מפרק בעולם כולו מבוססת על מספר פרמטרים דמוגרפים וסוציואקונומיים. הראשון והעיקרי ביותר הוא הזדקנות האוכלוסיה. מדובר במגמה ברורה, במיוחד במדינות מפותחות, בהן הרפואה המתקדמת מביאה לעלייה בתוחלת החיים.

הפרמטר השני הוא מגפת ההשמנה העולמית הפוגעת באוכלוסיות שפע מערביות יותר מבכל אוכלוסיה אחרת.
שילוב של אותם שני פרמטרים מרכזיים יוצר מצב שבו פלח משמעותי של האוכלוסיה הינו מבוגר, סובל מעודף משקל ויחד עם זאת מעוניין להמשיך לתפקד בצורה נורמטיבית, דבר המביא אותם לשימוש אינטנסיבי במפרקים שלא עומדים בעומס ונשחקים בצורה משמעותית.

קיימים יסודות על בסיסם ניתן להניח כי מערכות הבריאות המודרניות לא יעמדו בגידול הדרישה לניתוחים מסוג זה בעתיד וניתוחים להחלפת מפרקים יהפכו למן המבוקשים ביותר.

אם כך, מדוע כיום שלושה מתוך ארבעה ישראלים הצריכים את הניתוח בארץ יסרבו לעבור אותו?

ההסבר טמון בחסם פסיכולוגי המבוסס על מיתוסים הנפוצים בקרב הקהל הרחב. מיתוסים אשר פעמים רבות אינם מופרכים על ידי רופאי הקהילה או על ידי הגורמים המקצועיים שמתפקידם להפנות את המטופלים לביצוע ההליך הרפואי הנכון ביותר עבורם.

רופאי קהילה רבים ממליצים לדחות את מועד הניתוח עד כמה שניתן, אך מצידו של המטופל המבוגר, ככל שהזמן עובר, דבר אינו משתפר, נהפוך הוא. כל דחייה שכזו מביאה את המטופל לעבור הליך קשה יותר, בגיל מבוגר יותר וכאשר הפוטנציאל השיקומי שלו נמוך יותר. זאת, במקום שיעבור ניתוח פשוט עם התאוששות מהירה.

מצידם של המטופלים קיימות שתי סיבות עיקריות בגינן רבים מהם מעדיפים לדחות את מועד הניתוח. האחת, ראיית ההליך כחד פעמי שמרגע ביצועו לא ניתן לבצעו בשנית. השנייה, חוסר האמון בשרידות השתלים.
סיבות אלו לא רק שאינן נכונות, אלא שהן מופרכות על בסיס מחקרי המראה כי השתלים הקיימים בשוק כיום הם בעלי שרידות של 25 שנים ומעלה וכי ניתוח חוזר הוא אופציה קיימת וריאלית שאף ניתן לבצעה יותר מפעם אחת, במיוחד כשמדובר במטופלים שעברו את הניתוח הראשוני בגיל צעיר.

למרות שהפתרון כבר קיים ומוכח וקיים מספר בלתי מבוטל של הצלחות המשכנע אנשים שניתוח זה הוא פחות דרמטי משהיה בעבר, מטופלים רבים עדיין יעדיפו "לשמור" את הניתוח לעתיד ולהימנע ממנו בטווח הזמן הקרוב.

ברמה הפסיכולוגית, מדובר בהעדפה מאוד אופיינית לבני אדם בכל תחום והיא נובעת ממגננות רגשיות דוגמת הדחקה, דחייה והכחשה. פסיכולוגיה של דחייה היא לא לפתור את הבעיה באופן אקטיבי היום אלא לחכות באופן פאסיבי למה שיקרה בעתיד, כאשר לעתים ישנה גם הימנעות מהגעה לייעוץ מקצועי על מנת שלא להתמודד עם הבעיה בהווה.

כיום, מרבית הניתוחים מתבצעים בגישות זהירות וזעירות תך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות, כך שאינם כרוכים בריתוק לכיסא גלגלים ובאשפוז ממושך. מדובר בניתוח אמבולטורי, המטופלים מסוגלים לדרוך על הגף המנותח כשעתיים לאחר הניתוח ובמידה שהם מעוניינים ומרגישים כי הם יכולים, אף בוחרים לחזור לביתם כבר ביום הניתוח. בכך הם מקטינים משמעותית את הסיכוי שלהם ללקות בזיהומים הנובעים משהייה באשפוז.

בקרב מטופלים צעירים (30-40) שהיו מוגבלים בתנועתם וחלקם אף נתמכו בכיסא גלגלים כתוצאה ממחלות קשות או לאחר פציעות משמעותיות סביב המפרק, ההשפעה היא אף משמעותית יותר, שכן הם מקבלים את יכולת התנועה שלהם בחזרה וחלקם תוך שבועות ספורים כבר חוזרים לעסוק בספורט ובפעילות אינטנסיבית.

הניתוח בתצורתו הנוכחית כבר אינו דרמטי כפי שהיה בעבר, הוא לא מהווה סיכונים שמצדיקים השלמה עם מגבלה פיזית ואף הסתכנות בהידרדרות מצבם של מטופלים בגלל השפעות שליליות על מחלות רקע.

סוכרת, השמנה, יתר לחץ דם ומחלות קרדיווסקולריות שונות הן מחלות בעלות מספר גורמים כאשר אחד המרכזיים שבהם הוא מחסור בפעילות גופנית. לא בכדי ביצוע פעילות גופנית על בסיס קבוע היא המלצה רווחת בקרב שלל רופאים על מנת לשמור על אורח חיים בריא. אם כך, אין זה מפתיע שאנשים הסובלים ממוגבלות במפרקים הם בעלי פוטנציאל גבוהה יותר לסבול מאותן מחלות מטבוליות וקרדיווסקולריות.

מצב זה ניתן למניעה בעיקר על ידי הבנתו של המטופל כי הניתוח יהווה לו תועלת עתידית גדולה יותר באורח החיים, ויכול אף להאריך את תוחלת חיו במספר שנים נוספות, בניגוד לטיפול נקודתי סימפטומטי.

בארבעת העשורים האחרונים האנושות השקיעה סכומי עתק במציאת פתרון תרופתי לתהליך שחיקת המפרק מתוך ההבנה כי אף אחד לא רוצה שהגוף שלו יזדקן. ניתן לראות זאת בשוק התרופות ובשוק התוספים השונים, אנשים רבים צורכים אותם מבלי להבין שזהו פתרון מקל לטווח הקצר במקרה הטוב ולא אלטרנטיבה לניתוח משנה חיים בטווח הארוך כשמדובר במקרים בהם התהליך השחיקתי הגיע לרמות מתקדמות עם שינוים רנטגניים משמעותיים ופגיעה בתפקוד היום-יומי. אנשים מבוגרים שרוצים להמשיך להיות פעילים למרות שחיקת המפרק ונמנעים מניתוח בעצם דנים את עצמם לריתוק לכתלי הבית במקרה הטוב, או למיטה ולכיסא גלגלים והחמרה בכל הפרמטרים הרפואיים, הסוציאליים והפסיכולוגיים בחייהם, במקרה הרע.

מבחינה טכנולוגית, ישראל נחשבת לפורצת דרך בתחום, ובארסנל הכלים של המנתח נמצאות שיטות הנחיה ממוחשבות, מכשירי נוויגציה מתקדמים, גישות ניתוח מהפכניות ותפיסות לשיקום וטיפול מהיר בכאבים.

רפואת הקהילה בחלקה עדיין לא מאמינה ולא חשופה להישגיה של הרפואה הישראלית בתחום, דבר המעמיק את הדיסוננס בין היכולת להעניק פתרון לבעיה לבין כמות המטופלים שממשיכים לסבול מכאבים ומוגבלויות מבלי לבדוק את אופציית הטיפול הניתוחי.

עד שלא יעשה מהפך בתפיסת עולם הרפואה את הניתוחים הללו, אנשים רבים ימשיכו לסבול ולאבד את השנים היפות בחייהם, כאשר הפתרון נמצא ממש בחדר הניתוחים הקרוב.