פרק א'

מבוא

עיון במקורות ספרותיים שונים יגלה לנו שלא מעט גדולי עולם סבלו מהפרעות נפשיות; ביניהם אברהם לינקולן – דיכאון, לודוויג ואן בטהובן – הפרעה דו קוטבית, אדוארד מונק – התקפי פאניקה, מיכלאנג'לו – אוטיזם, צ'רלס דיקנס – דיכאון, צ'רלס דרווין – אגורופוביה, לב טולסטוי – דיכאון, ואייזק ניוטון – הפרעה דו קוטבית, אוטיזם, ייתכן סכיזופרניה (1) ואולי, מה שמכונה בימינו, הפרעה סכיזופאקטיבית. לעומת מפורסמים כאלה ואחרים, שמצבם הנפשי הוגדר באבחנות מקובלות בשפה הפסיכיאטרית, ידוע וינסטון צ'רצ'יל בעיקר כמי שסבל מ-"black dog". "אבחנה" זו פורשה לעיתים כ"דיכאון" מבלי שהדבר פורט או נומק באריכות. אך בנוסף, הוצעו לגבי הפרעתו הנפשית של צ'רצ'יל מספר אבחנות מדויקות יותר כמו הפרעה דו-קוטבית מסוג 1 או 2, הפרעה ציקלוטימית או הפרעת הסתגלות, כמסתתרות מאחורי ה-"black dog" שלו. האבחנה של הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית "מועילה" "Beneficial", אשר הוצעה על ידי הפסיכיאטר האמריקאי רונלד פיב (Ronald R. Fieve 1930 - 2018), לא החזיקה מעמד לאורך השנים. היא נוצרה הודות לחלקה ההיפומאני בהפרעתו של צ'רצ'יל, שהתאפיין בהנאה, מצב רוח טוב, יצירתיות והצלחות; רונלד פיב ידוע כמומחה בהפרעות אפקטיביות ובתרומתו הנרחבת לשימוש בליתיום כטיפול בהן.

לעומת שפע מקורות בהם ניתן למצוא מספר אבחנות לגבי הפרעתו הנפשית של וינסטון צ'רצ'יל, פורסם ב-2012 (1) מאמר מפתיע ומהפכני בו נטען ההיפך הגמור: צ'רצ'יל לא סבל משום הפרעה נפשית, בין אם דיכאונית ובין אם אחרת; הוא היה לפעמים מעט אימפולסיבי, תכונה (ולא הפרעה נפשית) שדרך אגב, עוררה לא פעם את כעסה של רעייתו קלמנטיין  (Clementine), אך הוא לא היה חולה. באותו מאמר מצוטטים גם דבריה של Lady Soames, בתו הצעירה של צ'רצ'יל, אשר כנגד האמירות על כך שאביה לקה בדיכאון, טענה דווקא על סוג של "monstrous insensitivity" בה הוא הגיב לפעמים לאירועים קשים. בסופו של דבר, נטען במאמר המוזכר, "תקופות של עצבות הן היבטים בלתי נמנעים של חיי האדם. זה בוודאי נכון גם לגבי צ'רצ'יל, אשר חי חיים לגמרי אנושיים ובעלי עומק השראתי. הוא היה אדם בעל אישיות ענקית, שנהנה מן החיים בלי לקרטע ובלי שום הפרעה נפשית. מיתוס ה-"black dog" כמטפורה להפרעה אפקטיבית קשה אינו אלא מיתוס". דברי המחברת מצלצלים כהכרזה נחרצת: לא היה ולא נברא! ואם כן, מדובר במיתוס ותו לא.

ובכל זאת במה ייתכן שצ'רצ'יל לקה על פי דבריה של אותה המחברת? בהפרעת קשב וריכוז.

ביוגרפיה

צ'רצ'יל, ובשמו המלא וינסטון לאונרד ספנסר-צ'רצ'יל (Sir Winston Leonard Spenser-Churchill), נולד בארמון "בלנהיים" הנודע בתפארתו והמצוי בעיירה וודסטוק שבמחוז אקספורדשייר של אנגליה. הוא היה בנה הבכור של משפחה אריסטוקרטית מיוחסת. אביו, לורד רנדולף צירצ'יל, פוליטיקאי בכיר, השתייך למפלגה השמרנית וכיהן כשר אוצר - מעמד שני בחשיבותו אחרי ראש הממשלה. הוא היה צאצא לכמה דורות של "צ'רצ'ילים" מפורסמים, ביניהם ג'ון צ'רצ'יל (1722-1655 - ראשון דוכסי מרלבורו) (2) גנרל אנגלי ידוע, פוליטיקאי ודיפלומט שבנה גם את ארמון בלנהיים בו, כאמור, נולד וינסטון צ'רצ'יל.

ניתן לראות את משפחתו של וינסטון כ"דיספונקציונלית", לפחות במידת מה. ילדותו המוקדמת התאפיינה בקשר מועט עם הוריו, הלורד רנדולף - אביו, וג'ני - אמו, שתשומת ליבם הופנתה הרבה יותר לעיסוקיהם מחוץ לבית מאשר לילדיהם. מבחינה הורית, הם מתוארים כמרוחקים רגשית ואף רשלנים. האב היה טרוד בפעילותו הפוליטית והאם, בהיותה אישה יפה ומושכת, סגולה שזכתה למקום חשוב בהווייתה, בילתה חלק משמעותי מזמנה בקשרים ורומנים למיניהם. בספרו האוטוביוגרפי "חיי המוקדמים, 1874-1904" ,"My Early Life, 1874-1904" שיצא לאור לראשונה ב-1930, התוודה וינסטון צ'רצ'יל לפני קוראיו: "אהבתי מאד את אמי, אבל מרחוק. האומנת שלי הייתה אשת סודי. היא זו שהיתה לצדי וטיפלה בכל רצונותיי. אותה הצפתי בצרותיי הרבות" (2).

סיפורה של מיסיס אברסט - האומנת של וינסטון צ'רצ'יל

אישיותו של צ'רצ'יל ומהלך חייו הושפעו, כצפוי, מדמויות הוריו ונישואיהם. אולם מעבר לכך, ניכרת עליו השפעתן של שתי דמויות משמעותיות: אחת מהן, הידועה היטב, היא אליזבת-אן אברסט, אשר גידלה אותו הלכה למעשה, והשנייה, שידועה פחות, היא של אחיו ג'ק - ג'ון, ששמו במסמכים או בספרות קוצר לג'ק.

בתחילת שנת 1875, כשהיה כבן חודש, קיבל וינסטון הקטן מתנה גדולה: גברת רווקה בת 42, שהייתה מוכרת בעיקר כ"מיסיס" (אברסט), תואר שביטא נימוס וכבוד כלפי אישה ששימשה כאומנת. קודם לכן, היא עבדה במשך כ-12 שנים כאומנת של בתו של כומר ידוע בשם טומפסון פיליפס Thompson Phillips. שמה של מיסיס אברסט בפי וינסטון היה "Woom" וכפי שהוסבר על ידו, הייתה זאת המילה הקרובה ביותר למילה "woman" שיכל להמציא עבורה. מיסיס אברסט עבדה עבור משפחת צ'רצ'יל עד 1893, כאשר "שוחררה" מתפקידה. פיטוריה בוצעו באופן חפוז, מבלי להכביר במילים או ברגש. לאחר מכן, שבה מיסיס אברסט לעבוד בביתו של הכומר טומפסון פיליפס, המוזכר לעיל. מיסיס אברסט נותרה רווקה לאורך כל חייה.

בשנת 1895, בהיותה בת 63, היא נפטרה מדלקת הצפק - פריטוניטיס. וינסטון, בן 21 באותה עת, שהה אז בקובה, שהיתה מצויה בשיאה של מלחמת העצמאות נגד ספרד. הוא הגיע לשם בתפקיד מאתגר ככתב מלחמה של העיתון האמריקאי המכובד "The Daily Graphic". עם מותה של מיסיס אברסט שלח מייד מברק לכומר טומפסון פיליפס, ושני הגברים הגיעו יחדיו אל לווייתה. וינסטון כיסה מכספו את הוצאות הלוויה, ובהמשך את כל אשר נדרש לאורך השנים.

את הביטוי "black dog", אשר שימש את צ'רציל כדי לציין את מצבו הנפשי הירוד, הוא שמע מפי מיסיס אברסט. ג'ון קולוויל (John Colville 1915-1987), מזכירו הפרטי בשנות כהונתו כראש ממשלה בשנים 1940-1945 ו-1951-1955, התייחס ביומניו (3) לתופעת ה-"black dog" של צ'רצ'יל. הוא ציטט אותו כנוהג לומר לעיתים: "היום יש לי "black dog" על גבי", והניח שאת הביטוי הזה הוא שמע מפי מיסיס אברסט.

למעשה, הביטוי "black dog" היה בשימוש כבר שנים רבות לפני העידן המודרני. יוחסו לו משמעויות רבות, לא כולן חיוביות. המידע הקיים לגבי הנושא רב מלהציגו כאן, אבל כדי לסבר את אזני הסקרנים, יצוין שכבר בשנים שלפני הספירה הנוצרית עסק המשורר הרומי הנודע הורטיוס Horace - Quintus Horatius Flaccusי(27-65 לפנה"ס) בפירושיו האפשריים של "black dog". על פי אחד מהם, מדובר במטפורה המתכוונת לאשליה של חופש ושחרור; להדגמה ופירוט בחר הורטיוס בסיטואציה בה אדם יגייס את מלא כוחותיו וינסה לברוח לכל כיוון אפשרי כדי להשתמט "ממנו", אך ללא הצלחה - זו רק אשליה, מפני ש"הוא" ירדוף אחריו וייצמד בו בשיניו הרעבות (4). ב"ממנו" וב"הוא" הכוונה היא כמובן ל-"black dog".

בין פירושיו הרבים של ה-"black dog" - ניתן למצוא גם את "מלנכוליה". נראה שזו תוארה לראשונה במאה החמישית - רביעית לפנה"ס ולפעמים הובנה כתוצאה של דיבוק. בתקופות מאוחרות יותר היא התקבלה כהפרעה דיכאונית בפני עצמה. כיום מדובר ב"תכונות מלנכוליות", המאפיינות לעיתים קרובות את הדיכאון מן הסוג ה"חמור" "Major Depression".

אחיו ה"סודי" של וינסטון צ'רצ'יל  

מאמר ששמו "וינסטון צ'רצ'יל: אחיו הסודי", שפורסם ב-2007 (5) מתחיל במשפט הבא: "אחיו של וינסטון צ'רצ'יל הודח מההיסטוריה, אביו נהג להשמיץ אותו ללא כל צדק ואימו השערורייתית רימתה את שני בניה בעניין הירושה שאמורים היו לקבל מאביהם. ספר חדש משחזר את סיפורה הכאוב של אחת המשפחות הבריטיות הגדולות". אותו מאמר מסתמך בעיקר על ספר, העוסק בדמויותיהם וחייהם של האחים וינסטון וג'ק צ'רצ'יל.   

חברי הספר הם בני הזוג סליה וג'ון לי (6) (Celia & John Lee), היסטוריונים וסופרים בריטיים. רוב המידע המצוי בו נשאב מתוך כתביו הפרטיים של פרגרין  - Peregrine Spencer Churchill,  1913-2002 שהיה בנו של ג'ק - אחיו הצעיר של וינסטון צ'רצ'יל. מקור נוסף לספרם של בני הזוג לי הוא ספרו של וינסטון צ'רצ'יל עצמו "חיי המוקדמים:  1874 -1904" "1874-1904: My Early Life" שפורסם ב-1930. צ'רצ'יל מספר בו כיצד באחד מימי חופשתם בשווייץ, בעת שהוא וג'ק שטו בסירה, התנודדה הסירה וג'ק עמד ליפול לתוך המים. הוא ניצל מטביעה בזכות מאמציו של וינסטון. בספרו מזכיר צ'רצ'יל את אחיו ג'ק בשם "הבן האחר".

יפתיע אולי, אולם בתור ילדים מתוארים שני האחים באופן שונה משהיינו מצפים. וינסטון הצטיין בהיותו שובב שלא במובן החיובי של הביטוי וכתלמיד שהישגיו הלימודיים היו נמוכים. דבר זה הרגיז מאוד את הוריו. לעומתו, היווה ג'ק לעיתים קרובות דוגמה לילד מופתי. הוא הצליח בלימודיו והתנהגותו בבית הספר זכתה להערכה.

ג'ק, שנולד פג (מידע הנטען במקורות מסוימים גם לגבי וינסטון), סבל במשך ילדותו מבריאות רופפת. בשלב די מוקדם, הוא קורב לחבר טוב של הוריו שהפך עבורו למעין דמות אבהית.

עם חלוף השנים, נעשה הלורד רנדולף - אבי שני הבנים, מאוכזב יותר ויותר מוינסטון, אותו ראה כחסר כל יכולת להתקדם ולהגיע לעמדה מכובדת בחייו. למרות זאת, הוא כיוון אותו ללימודים במכללה האקדמית הצבאית "סנדהרסט" "Sandhurst", הידועה ברמתה הגבוהה ואשר חרטה על דגלה את השאיפה למצוינות ומנהיגות. מנקודה זו והלאה, הלך וינסטון ועלה בהישגיו ובמעמדו. גם את ג'ק, בנו הצעיר, כיוון הלורד רנדולף ללימודים במסלולים צבאיים, ביניהם צבא פרשים בעל רמה גבוהה, שהיה מיועד לבעלי יחוס משפחתי מכובד. על אף מספר כישלונות שספג בתחילת דרכו, ג'ק הצליח מאוד בהמשך. הוא שירת, בין היתר, במלחמת הבורים (3) ובקרבות גליפולי (4) (Gallipoli) של מלחמת העולם הראשונה. הוא היה לאדם מכובד, תמך בעקביות באחיו הגדול ובירך על הצלחותיו. כמו כן, נרתם ג'ק במסירות רבה לכתיבת ספר הביוגרפיה של אחיו, "Churchill - A Life" שפורסם לראשונה ב-1992 (5). אף על פי כן, תרומתו של ג'ק לכתיבת ספר הביוגרפיה של וינסטון אחיו הבכור אינה מוזכרת בשום אופן ומקום, כפי שמציינים בני הזוג סליה וג'ון לי בספרם על האחים וינסטון וג'ק צ'רצ'יל (6).

הלורד רנדולף צ'רצ'יל - אביהם של וינסטון וג'ק (שאת שמו "רנדולף" נשא גם נכדו - בנו של וינסטון צ'רצ'יל) נפטר, יש האומרים מעגבת, בראשית שנת 1898 כשהיה בן 46. וינסטון שהה אז עם הגדוד שלו בהודו וג'ק היה תלמיד בבית הספר התיכון "הארו" "Harrow", הידוע כאחד מבתי הספר הוותיקים והיוקרתיים ביותר באנגליה.

מספרים שבשנים שלאחר מות בעלה, ניהלה רעייתו ג'ני כמה פרשיות אהבה, שכשלו בזו אחר זו. בשלב מסוים היא נישאה לקצין אנגלי, שהיה בן גילו של בנה וינסטון. נישואיהם הסתיימו כעבור מספר שנים. היא נישאה פעמיים נוספות. בפעם השלישית היה בן זוגה צעיר בשלוש שנים מבנה וינסטון. בעוד שבצעירותה היא הייתה "עסוקה" מכדי לממש את אימהותה במלואה, בשלבים מאוחרים יותר של חייה התמסרה לקידום הקריירה הפוליטית של וינסטון. את ג'ק עודדה להמיר את הקריירה הצבאית ואת הלימודים האוניברסיטאיים בעבודה סיזיפית באחד ממשרדי העירייה. וזאת על מנת "להרוויח מיליונים" ולתמוך בשאר בני המשפחה.

וינסטון נהג לספר כיצד ג'ק אהב ללבוש מדי צבא, אך מעולם לא הזכיר את העובדה שאחיו הצעיר הקריב את הקריירה שלו על מנת לתמוך בקידומו שלו. בני הזוג לי, מחברי הספר העוסק ב"אחיו הסודי של צ'רצ'יל" (6), מפרשים את התנהגותו של וינסטון כחסרת התחשבות באחיו הצעיר (מתוך ביבל.5).

בהיותו בן 28 התחתן ג'ק עם תרזה מרי ברטי גוונדולין, בתו של איש אצולה בריטי. נולדו להם 2 בנות ובן. לבנם קראו פרגרין (Churchill Spencer Peregrine) הוא הוזכר לעיל בהקשר לכתביו האישיים העשירים עליהם התבססו בני הזוג לי בכתיבת ספרם על וינסטון וג'ק צ'רצ'יל (6). ג'ק צ'רצ'יל נפטר בשנת 1947 (בן 67) מהתקף לב. על פי שמועות שהתהלכו בכל שנות חייו, הוא לא היה בנו הביולוגי של הלורד רנדולף - בעלה של אמו ג'ני, אלא בנה מחוץ לנישואים. הוכחה לכך לא הגיעה לידי פרסום.

מספר פרטים נוספים להשלמת דמויותיהם של שני האחים צ'רצ'יל

וינסטון צ'רצ'יל - ידוע כהיסטוריון, פוליטיקאי ומדינאי, שמלבד היותו ראש ממשלה בשתי תקופות כהונה: 1940-1945 ו-1951-1955, טיפח קריירה ארוכה כקצין ועיתונאי צבאי; כסופר כתב מעל 40 ספרים, אלפי מאמרים ולפחות שני תסריטי קולנוע. בשלב מסוים בחייו החל לצייר. הוא צייר מעל 550 תמונות. באחת מהכתבות הרבות שנכתבו עליו נאמר: "כשהוא לא עשה היסטוריה, וינסטון צ'רצ'יל עשה תמונות" (7).

ב-1921, בעת ששימש כ"שר המושבות" של בריטניה, ביקר צ'רצ'יל במזרח התיכון, ובין היתר, בירושלים ובתל אביב. על פי רבים מפרשני אותם האירועים, נאומיו ופועלו היו בעד יישום זכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. במקביל, הוא ניסה למתן את התנגדותם של הערבים לכך בהמלצתו על הגבלת עלייתם של יהודים.

בשנים שלאחר מכן, הוא עבר עליות ומורדות. התקופה שבין 1931 ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, בה התנסה בחיים פוליטיים משמימים, נודעה כ"שנות המדבר" שלו. בזמן מלחמת העולם השנייה שמר על קשרים טובים עם ארצות הברית ועם ברית המועצות. על אף תרומותיו והישגיו המרשימים ועל אף העוז שאפיין את פועלו במלחמת העולם השנייה, הוא הובס בבחירות שהתקיימו בקיץ 1945. דעתם של היסטוריונים רבים על כך הייתה שהבריטים כבר לא האמינו ביכולתו להמשיך ולהוליך בהצלחה את עמו בעת שלום. בעקבות מפלה זו, חווה צ'רצ'יל תקופה של עצב והלם שהיתה מן הקשות בחייו. על אף זאת, הוא המשיך בעיסוקו הפוליטי. ב-1951 ניצח בבחירות והיה שוב לראש הממשלה. בתפקידו זה כיהן עד 1955 כאשר פרש "סופית". בעת פרישתו היה בן 81.

וינסטון צ'רצ'יל היה נשוי לקלמנטיין (Clementine), בת אצולה לונדונית שהיתה צעירה ממנו ביותר מעשר שנים. נישואיהם היו מצוינים. לבני הזוג נולדו 5 ילדים, בן אחד - רנדולף (ראה הערת שוליים מס. 5) וארבע בנות, שאחת מהן נפטרה בהיותה בת 3.

ג'ק צ'רצ'יל - בצעירותו היה איש צבא ובמרוצת השנים הגיע לדרגת רב סרן. בין יתר תרומותיו הצבאיות לחם במלחמת הבורים השנייה 1899-1900, בה נפצע אך גם זכה ב"אות השירות המצוין". הוא לחם במלחמת העולם הראשונה וכפי שמוזכר (ע' 4) גם בקרבות גליפולי. בחזית צרפת זכה לציונים גבוהים ולשבח. שימש כקצין המטה של קצינים בכירים, גנרל ושני מרשלים. לאחר מלחמת העולם הראשונה, פנה לחיים אזרחיים. בשנת 1929 נלווה לאחיו הבכור במסע הרצאותיו בארצות הברית.

פרק ב': האם ל-"Black Dog" של צ'רצ'יל יש משמעות רפואית? 

לרוב פירושי ה -"black dog"  שנודעו לאורך השנים אופי שלילי ורק למיעוטם אופי חיובי; כך למשל, הרומאים ראו בכלבים השחורים כלבי שמירה שניחנו בסגולות היכולות להבריא חולים, לעורר תקווה ולהיות חברים טובים; לא כולם, על פי אמונתם, מפני שבמקרים מסוימים הם נחשבו ליצורים רעים, מצב בו יש להתנתק מהם ללא התחשבות (8). בכתבי היסטוריון גרמני מהמאה ה-16 מסופר על חשמן מהעיר ורונה, שברגעיו האחרונים האמין שכלב שחור עוקב אחריו עד ערש דווי מבלי שניתן היה כלל להרחיק אותו ממנו (9). ויליאם שקספיר, שמחזותיו שופעים דמויות מלנכוליות, התייחס ל-"black dog" כמטפורה של היעדר בושה (10). הביטוי הלעגני "להסמיק כמו כלב שחור" היה נהוג בתקופתו. ובמילון משנת 1700 מפורש הביטוי "black dog" כנובע מן האמונה שלפעמים הדיכאון הינו תוצאה של השפעת השטן (11).

בהמשך אתמקד באבחון מצבו הנפשי של וינסטון צ'רצ'יל על פי הבנתנו העכשווית, משימה האמורה להתבסס על ההשערות והתיאורים שהועלו לאורך השנים. בשל עושרם הרב אאלץ להימנע מלעסוק ביצירותיהם של מכובדי ספרות כמו וואלטר סקוט (Walter Scott) - "הרפתקאותיו של רובין הוד", רוברט לואי סטיבנסון (Robert Louis Stevenson) - "ד"ר ג'קל ומסטר הייד", קונאן דויל (Conan Doyle) - "ספר החקירות של שרלוק הולמס" וסיפורי שרלוק הולמס האחרים, ומרבים מן המילונים בעלי השם, שהתפרסמו בעבר בהם ניתן לאתר התייחסויות למונח ה-"black dog".

להלן קטע מיומניו של ג'ון קולוויל (1915- 1987), מזכירו הפרטי של צ'רצ'יל בשתי תקופות כהונתו כראש ממשלה:

מובן מאליו שלכולנו יש רגעי דיכאון, במיוחד אחרי ארוחת הבוקר. לורד מורן, רופאו של צ'רצ'יל, נהג למדוד את דופק הפציינט שלו בתקווה שבכך יוכל להתרשם לא רק ממצבו הרפואי אלא גם ממה שקורה בעולם. צ'רצ'יל, שלא אהב לקבל אורחים בשעות מסוג זה (הכוונה לשעות בהן חווה מצב רוח לא טוב), היה מתנצל בפנים חמוצות ואומר: "יש לי black dog על גבי היום". בביטוי זה השתמשו אומנות בעלות גינונים מיושנים. האומנת שלי, ממשיך ג'ון קולוויל ביומניו, נהגה לומר לי כאשר הייתי ממורמר או כועס: "אתה לבטח ירדת היום מהמיטה על צידך הלא נכון" או "היום יש לך כלב שחור על גבך". אבל אני לא חושב שללורד מורן היתה אי פעם אומנת. את רישומיו הרפואיים הוא כתב כדי להסביר שצ'רצ'יל סבל מהתקפים תקופתיים של דיכאון חריף - Acute Depression, שבזכות כישרונו להשתמש במגוון ביטויים, קרא להם "black dog". גברת צ'רצ'יל אמרה לי שלדעתה התיאוריה של ד"ר מורן היא ממש שטויות"(3).

ד"ר מורן (1882-1977) היה (גם) לורד (וגם) רופא מומחה לרפואה כללית, שכיהן כנשיא הקולג' המלכותי לרופאים. הוא היה רופאו הפרטי של צ'רצ'יל החל מחודש מאי 1940, שבועיים לאחר בחירתו כראש ממשלה, ועד למותו ב-1965. לאורך כל שנות טיפולו בו נהג ד"ר מורן להיעזר במומחי רפואה שונים. במסירותו היוצאת הדופן הוא התלווה אליו לנסיעותיו החשובות. שמו הטוב של ד"ר מורן הגיע לצ'רצ'יל עוד ב-1911 כשהיה בן 37, אז כתב לרעייתו קלמנטיין: אני חושב שאדם זה יכול להיות לי לעזרה אם ה-black dog שלי יחזור. נראה שכעת הוא ממש רחוק ממני - איזו הקלה. כל הצבעים חוזרים חזרה אל תוך התמונה (12).

ב-1966 יצא לאור ספרו של ד"ר מורן על וינסטון צ'רצ'יל (13) בו ניתן למצוא את פירושו ל-"black dog" כ-"Prolonged and Recurrent Depression with Despair". אבחנה זו מתמתנת לקראת סוף ספרו כשהיא מתחלפת ב-"Inborn Melancholia of the Churchill's Blood". באותו ספר מובא מידע על מצבי רוחו הירודים של צ'רצ'יל, אשר הופיעו אחרי או בעקבות תבוסות צבאיות והתפתחויות כושלות אחרות. "אחרי או בעקבות" יכול לכוון להפרעה בעלת אופי תגובתי, דהיינו "Adjustment Disorder with Depressive Mood" או אולי "Situational Depression" כסוג של  "Adjustment Disorder".

בהערכה רטרוספקטיבית קבע ד"ר מורן שבתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה, צ'רצ'יל הצליח "לעקור את התקפי הדיכאון מתוך המערכת שלו". ובסופו של דבר הוא ראה בו אדם גדול, שמגיב לדאגה ולמתחים גבוהים אך לא נכשל במידה משמעותית בגללם. הערכות דומות לזו פורסמו גם על ידי אנשים אחרים שהכירו אותו או עבדו בקרבתו, ביניהם ג'ון קולוויל מזכירו הפרטי (14).

מספרו של ד"ר מורן ניתן להבין שצ'רצ'יל לא טופל מעולם בתרופות נוגדות דיכאון (6), אך לפעמים, לקראת אירועים מסוימים כמו נאומים מיוחדים, טופל באפינפרין. בגישה טיפולית זו נהג ד"ר מורן החל מתקופת הסתיו של 1953, כשצ'רצ'יל לקה בשבץ מוחי. כנגד קשיי שינה שאפיינו תקופות מסוימות בחייו, הוא טופל בברביטורטים, שהיו בשימוש עוד משנות השישים של המאה ה-19.

באחד הפרסומים המתאר את אופיו ואת מצבי נפשו המשתנים של צ'רצ'יל (12) אפשר למצוא את השורות הבאות:

בהשוואה לנוויל צ'מברליין - מי שכיהן כראש ממשלת בריטניה לפני מלחמת העולם השנייה ובשנת המלחמה הראשונה ומי שהועדף על צ'רצ'יל בבחירות של 1937 - המתואר כאיש קר באופיו, דל רגשות ופתטי, צ'רצ'יל נודע כבלתי צפוי ונוטה להעליב ביתר קלות את הנמצאים בקרבתו. הוא תואר כרגזן, בטוח בעצמו עד ליהירות ועקשן. רבים מחברי מפלגת השמרנים, מטעמה שירת יותר מפעם אחת, לא יכלו לשאת את טבעו הבלתי יציב... היו תקופות בהן הייאוש היה משתק אותו עד כדי כך שהיה מבזבז את זמנו במיטה, נטול אנרגיה ועניין, מאבד את תיאבונו ואינו מסוגל להתרכז. תפקודו היה מזערי. תקופות חשוכות מסוג זה, אשר התרחשו יותר מפעם או פעמיים ועוד מקודם לשנות השלושים שלו, נמשכו חודשים. אחריהן היה יוצא מזה וחוזר לעצמי הנורמאלי שלו.

לעומת תקופות בהן היה מיואש, נטול אנרגיה ועניין, מאבד את תיאבונו, לא מסוגל להתרכז, שוכב שעות מרובות במיטתו ותפקודו מזערי, היו לצ'רצ'יל תקופות בהן האנרגיות שלו טיפסו לרמות גבוהות; אז נהג ללכת לישון רק ב-2-3 לפנות בוקר, כשרוב היום עובר עליו בהכתבת ספריו וללא מנוחה. הוא דיבר ללא הפסקה ובראשו דהרו מחשבות מסורבלות. מצבו זה היה כה "מיוחד" עד שפרנקלין דלאנו רוזוולט, נשיא ארצות הברית בשנים 1933-1945, התייחס לכך במילים הבאות: יש לו אלף רעיונות ביום, ארבעה מהם טובים.

צ'רצ'יל הרבה לשתות משקאות אלכוהוליים, על כך נהג לומר:

I have taken more out of alcohol than it has taken out of me

קיבלתי מהאלכוהול הרבה יותר ממה שהאלכוהול קיבל ממני.

כפי שמוזכר במספר פרסומים, לאורך עשרות שנים צ'רצ'יל נמנע מלהימצא קרוב לשולי רציף של רכבת או של גזוזטרות. את התופעה הוא תיאר במילים הבאות: אני לא אוהב לעמוד קרוב לשולי רציף כאשר רכבת אקספרס עוברת. אני אוהב לעמוד מאחור, ואם ניתן, להחזיק בעמוד המפריד ביני לבין הרכבת. אני לא אוהב לעמוד קרוב לשולי ספינה ולהביט כלפי מטה לתוך המים. הפעולה שלאחר מכן עלולה להיות כל דבר. כמה טיפות של ייאוש.

דיון וסיכום

מבין האבחנות המשוערות לגבי מצבו הנפשי של צ'רצ'יל, בולטת האבחנה של הפרעה אפקטיבית דו- קוטבית מסוג 2. וגם, אם כי פחות, האבחנה של הפרעה אפקטיבית מחזורית - ציקלותימיה. בספרו של ד"ר מורן (13) מצוי מידע על מצבי רוחו הירודים של צ'רצ'יל, אשר הופיעו אחרי או בעקבות תבוסות צבאיות והתפתחויות כושלות אחרות (הוזכר בע' 7.). על פי כך, נשקלת גם האבחנה של הפרעת הסתגלות עם מצב רוח דיכאוני Adjustment Disorder with Depressive Mood  או, אולי, דיכאון מצבי Situational Depression; אבל אין בידינו לקבוע אם "הסימפטומים ההתנהגותיים או האמוציונאליים, שהופיעו כתגובה לסטרסור - או סטרסורים, התפתחו בטווח זמן של עד שלושה חודשים מאז התרחשות הסטרסורים" כפי שנדרש ב-5 DSM לקביעת אבחנה זו. מלבד כל זה, יש להזכיר ולציין שבמקורות רבים אחרים מתוארת הפרעתו של צ'רצ'יל כבעלת שתי צורות אפקטיביות מתחלפות, אחת דיכאונית ושנייה מאניפורמית ויצירתית. שורות אחרונות אלה מחזירות אותנו ל"הפרעה דו-קוטבית מסוג 2", איתה התחלנו את הפרק הנוכחי, והנראית כעת הכי סבירה מבין יתר ההשערות.

לגבי האטיולוגיה האפשרית: בשנת 2002 נוסד בסידני שבאוסטרליה מכון פסיכולוגי - פסיכיאטרי, שמטרותיו הן אבחון, מניעה וטיפול של הפרעות אפקטיביות. שמו  Black Dog Institute. הגורמים העלולים להוביל להפרעות אפקטיביות, כפי שפורסמו על ידו, הם: גנטיים, סביבתיים, מחלת קושינג, טרשת נפוצה, שבץ, שימוש גבוה באלכוהול ובחומרים אחרים ואירועים יוצרי דחק; חלק מגורמים אלה כמו סביבתיים, שימוש גבוה באלכוהול ואירועים יוצרי דחק, יכולים להתאים אטיולוגית להפרעתו הנפשית של צ'רצ'יל. לא נתקלתי במידע לגבי גורמים גנטיים. האפשרות שנסיבות ילדותו ואופייה המיוחד של משפחתו (ראה בפרק "ביוגרפיה" המתחיל בע' 1 של פרק א') שהיוו, קרוב לוודאי, תרומה אטיולוגית חשובה להפרעתו הנפשית, לא זכתה לתשומת לב מספקת. לכן, יובאו להלן כמה מדברי אנטוני סטור (Storr Anthony, 1920-2001), פסיכיאטר, פסיכואנליטיקאי ומחבר אנגלי חשוב, שבאחד מספריו התייחס ל- "Black dog" של צ'רצ'יל (15):

במקרים מסוימים ניתן להבין את טבעו הדיכאוני של אדם כנובע מתחושתו שהוא מוזנח או לא אהוב על ידי הוריו, מה שאולי נכון גם עבור צ'רצ'יל הילד. במקרה שלו, ומלבד מצבי הדיכאון, ניתן לשקול גם את צידה השני של מציאותו הנפשית, דהיינו את היותו יצירתי ביותר, מנהיג ואדם גדול ונערץ. היו שראו בכך מרכיב מפצה, אותו אפשר לבטא במילים הבאות: 'אם איני יכול להיות אהוב, אמצא דרך להיות נערץ'. השאפתנות והאומץ בהן הנהיג את עמו ותמך בו בתקופות מסוימות, הובנו פסיכואנליטית כמבוססות, לא בהכרח על גיבוש דיעה והגיון אלא על אמונה בלתי הגיונית, שאינה תלויה במציאות המעשית. בהתאמה נאמר שרק אדם המשוכנע בהרואיות שבמשימתו והמאמין בה על אף העדויות המנוגדות, יוכל לנצח ולזהות את עצמו עם גורל האומה. קשה למצוא חולה דיכאוני בעל יכולת כה נפלאה כמו של צ'רצ'יל לשחרר את תוקפנותו ולהפוך אותה לגדולה ולהצלחה.

סטור הניח שב- 1940 וב-1951, כשצ'רצ'יל נבחר לראשות הממשלה, הוא הצליח להיות הגיבור שבטח חלם להיות.

לגבי משמעות השימוש הגבוה באלכוהול: מקובל שהפרעות דו- קוטביות ושתייה אלכוהולית יכולות להימצא שתיהן אצל אותו אדם. הסיבות ל"דו קיום" זה מפורטות במאמר שפורסם ב- 2016 על ידי (Mayo Clinic (16.

פרויד ופסיכואנליטיקאים אחרים קישרו בין דיכאון להענשה עצמית ומזוכיזם. מפאת היעדר מידע שיוכל לאשר או לשלול את אמיתות הרעיון במקרה הנוכחי, וכפיצוי לכך יובא בהמשך קטע מתוך דו שיח מדומיין בין אנטוני סטור, המוזכר לעיל (15):

פרויד: אז דוקטור סטור, אתה הערת אותי ממנוחתי הנצחית. זה אומר שזה משהו חשוב. מה אני יכול לעשות עבורך?

סטור: תודה לך, דוקטור. האם קראת את אוסף המאמרים האחרון שלי?

פרויד: כן, שאפתי אותם.

סטור: אני סקרן לדעת מהי תגובתך למאמרי על "פסיכואנליזה ויצירתיות" בו אני עוסק ברעיונותיך.

פרויד: דוקטור, אתה אחד הפסיכיאטרים האנגלים המפורסמים ביותר, אתה כותב על נושאים שהנם חדשים עבורי כמו שורשי האלימות, ההתפתחות בגיל הבוגר (7) C.P. Snow ומאמר התוקף את עמדתם של פסיכיאטרים המראיינים שבויים. מאוד מרשים. אבל למעשה השפעתי עליך הייתה מעטה.

סטור: היהפך, דוקטור. היו אלה רעיונותיך אשר שכנעו אותי ללמוד פסיכיאטריה. רבים מאתנו מתבססים עדיין על התיאוריות שלך בקשר להתנהגות הנוירוטית.

פרויד: אז למה אתה מוצא שהיצירתיות כל כך מאפשרת? אנשים מאושרים אינם מפנטזים. הפנטזיות שלהם והאמונות שלהם הן בעצם דרך להדחיק את טראומות הילדות שלהם.

סטור: אנחנו אסירי תודה לתיאוריה, אך היא משאירה לנו לא מעט נושאים ללא תשובה. קח את צ'רצ'יל. כוחו היה בנוירוזה שלו. אם אני יכול לצטט את ספרי: "משום שהוא סיים קרב בייאוש עמוק, הוא יכול היה להעביר לאחרים את המסר שאפשר להתגבר על ייאוש". אתה נפטרת, דוקטור, לפני 1940. שעתו הגדולה של צ'רצ'יל הייתה הקרב על בריטניה, בו הציל את ארצו בזכות עוז רוחו.

פרויד: כן, אבל אני טוען שהוריו זנחו אותו במידה חמורה, במיוחד אימו, והוא גודל על ידי האומנת שלו. החסך הזה יכול להסביר את ניצחונו.

סטור:  צ'רצ'יל היה גיבור בגלל שניהל את דיכאונו ביד כה מיומנת. האתגרים שעמדו בפני בריטניה שמשו אותו על מנת לאזן את החסך שבאהבת הוריו. בעיסוקו ובייחוד באופן בו ליכד את העם, הוא הרחיק את ה-black dog, דיכאונו, אל הרציף. אילו היה פחות אגוצנטרי, לא יכול היה להשיג כל כך הרבה.

פרויד: הממממ. אבל הניתוח שלך על קפקא .....

השיחה נמשכה ברוח דומה, כשהיא לוקחת בחשבון את ייאושו של קפקא ואת בדידותו המפורסמת, ואת יונג:

פרויד: אח (ach)!, כל השינויים היונגיאניים האלה, בתי הספר לעזרה עצמית, הפמיניזם, התלות השיתופית (8). המפתח לאושר, כפי שרבים אומרים, חבוי בהצלחה שביחסים? החיים הם גיהינום, דוקטור.

סטור: אולי, דוקטור. אבל החיים הם גיהינום שניתן לניהול - זה מה שאנחנו מאמינים עכשיו.

פרויד: אינני יודע אם אוכל לקרא לזה קידמה.

סטור: אתה לגמרי צודק. אני לא רוצה להפריע לך עוד. חלומות נעימים.

 ספרות: 

  1. Carol Breckenridge, Leading Churchill Myths – The Myth of the "Black dog", Churchill did Have Dark Moods, But he was Not Bipolar, Summer p. 28, 2012.
  2. Elisabeth Everest. Wikipedia.
  3. John Colville, The Personality of Sir Winston Churchill (= Crosby Kemper Lecture, 24 March 1985): In Kemper RC (ed). Winston Churchill: Resolution, Defiance, Magnanimity. Good Will (Columbia: University of Missouri), pp. 108-125.
  4. Conington J (transl.) The satires, epistles, and Art of Poetry of Horace (London: George Bell& Sons), p. 90, (1863).
  5. Andrew Roberts, Winston Churchill: The "Secret" Brother, The Telegraph, 2007.
  6. John and Celia Lee, Winston and Jack: The Churchill Brothers, 2007.
  7. Casey Lesser, When He Wasn't Making History, Winston Churchill Made Paintings, Creativity, 2018.
  8. Paul Foley, Black Dog as a Metaphor for Depression: A Brief History. P. 14, 2014.
  9. Sleidanus, De statu religionis et reipublicae, Carolo quinto Caesare, commentarij: Cum indice luculentissimo. (Strasburg), 1555.
  10. William Shakespeare, Titus Andronicus, Act v; Aaron is a Moor, 1954.
  11. Urdang L (ed.) Picturesque expressions: a thematic dictionary, p. 176, 1985.
  12. Nassir Ghaemi, Winston Churchill and his "black dog" of greatness, The Conversations, 2015.
  13. Lord Moran, Winston Churchill: the Struggle for Survival, 1940 – 1965, 1966.
  14. Colville, The Fringes of Power, Hodder and Stoughton, 1985.
  15. Anthony Storr, "Churchill's Black Dog and Other Phenomena of the Human Mind", HarperCollins, 1989.
  16. כאן אני מכניסה היום 28.1.2019 ביבל. נוספת 15. ובכך הופך Thomas Larson, שהיה ממוספר ב 15 ל 16 כפי שרואים מטה
  17. Daniel K. Hall – Flavin, Bipolar Disorder and Alcoholism: Are they related? Mayo Clinic, 2016.
  18. Thomas Larson, Storr Digs Up Freud. Reburies Him. San Diego Tribune, 1989.

(1) מתוך כתבתה של הסופרת Kathy Benjamin: Historical Geniuses and their Possible Mental Disorders, September, 2012.

(2) מרלבורו: עיר במחוז וילטשייר באזור דרום – מערב אנגליה. "דוכס מרלבורו" הוא תואר אצולה אנגלי העובר בירושה.

(3) מלחמת הבורים - סדרה של עימותים צבאיים שהתקיימו בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, בין האימפריה הבריטית לבין הרפובליקות העצמאיות שהקימו המתיישבים הבורים בדרום אפריקה – 1899- 1902.

(4) קרבות :Gallipoli מערכה שהתנהלה במלחמת העולם הראשונה, מאפריל 1915 עד ינואר 1916, בחצי האי גליפולי שממערב למצרי הדרדנלים, בין כוחות האימפריה הבריטית בסיוע צרפתי לבין כוחות האימפריה העות'מאנית – 1915-1916.

(5) את ספר הביוגרפיה של וינסטון צ'רצ'יל התחיל לכתוב רנדולף, בנו של וינסטון צ'רצ'יל, עת שזה היה עדיין בחיים ובאישורו. ב- 1968, שלוש שנים לאחר מות אביו בגיל 91 ולאחר שהספיק לכתוב 2 כרכים, בהיותו בן 57, רנדולף נפטר. את ששת הכרכים הנוספים כתב מרטין ג'ילברט (1936-2015), סופר והיסטוריון יהודי - בריטי.

(6) אמת היא שהאיזוניאזיד - INH, התרופה נוגדת דיכאון הראשונה, זוהתה בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת. מקודם לכן, היא ניתנה כטיפול אנטיביוטי לחולי שחפת. תוך כדי כך, הושם לב שהיא משפרת את מצב רוחם. נגזרת של איזוניאזיד בשם איפרוניאזיד - Marsilid, אושרה לשימוש כתרופה נוגדת דיכאון ב-1958. על פי מנגנון הפעולה שלה, היא משתייכת לקבוצת ה - MAOI. בשנות השישים המוקדמות היא הוצאה משימוש ברוב הארצות בגלל השפעתה הרעילה על הכבד.

(7) הברון צ'ארלס פרסי סנואו (1905-1980) היה פיזיקאי וסופר אנגלי, שמילא כמה תפקידים מרכזיים בשירות הציבורי בבריטניה. במיוחד נודע בסדרת הרומנים, ששמם המשותף היה "זרים ואחים".

(8) תלות שיתופית -  codependency: מצב פסיכולוגי שבו אדם אחד מתמסר באופן כפייתי לטיפול באדם אחר מוכר, דפוס לקוי של מערכת יחסים המבוססת על תמיכה היוצרת התמכרות, בעיות נפשיות, חוסר בגרות וחוסר אחריות.