עבור שולה, אישה בתחילת שנות השמונים לחייה, להיות ניידת זה כבר לא מובן מאליו. כל גרם מדרגות שהגוף סוחב בזכות עצמו, כל יציאה מהבית וחזרה למטלות הפשוטות והקרובות ביותר, כרוכוים בחלק גדול מהמקרים במאמץ ולעתים אף בסבל. לאחרונה החלה להסתייע בכיסא גלגלים. עצם המחשבה על כך עשתה לה רע, אולם האלטרנטיבה עבורה היתה להישאר בבית, ולכך לא היתה מוכנה.
שולה לא הצליחה להשלים יותר מפסיעה איטית ומדודה ברחבי הבית. כאבים (מפרק ירך שמאל) המאותתים לה "עד כאן", יחד עם משקל עודף, לא הותירו לה ברירה. היא החלה לנוע בעזרת הכיסא, אולם בכאבים במפרק היה צריך עדיין לטפל. מכך לא יכלה להימנע, לא יכלה לדחות יותר.
שולה אובחנה עם שחיקה במפרק הירך, נכנסה לניתוח להחלפת המפרק ויצאה ממנו לאחר שלושה ימים למרכז שיקומי. עם הגעתה למרכז השיקומי צוין כי סביב פצע ניתוחי היתה המטומה תת עורי ענקית והפרשות סרו דמיות מפצע ניתוחי. הפצע הניתוחי נסגר לאחר הוצאת סיכות. בחלק עליון של צלקת ישנה פצע פתוח עד 0.7 ס"מ עם הפרשות סרותיות מעטות לעתים, ללא סימני דלקת מסביב, ללא סימני צלוליטיס. שולה טופלה באנטיביוטיקה דרך הפה במשך שבועיים לאחר הניתוח ונבדקה מספר פעמים במהלך אשפוזה במרכז השיקומי על ידי אותו רופא.
יומיים לאחר שחרורה, בעקבות התפתחות של זיהום במפרק הירך אשר הפך להיות סיסטמי (בקטרמיה/ התחלה של ספסיס), שולה חשה חולשה, נפלה ושברה את שתי הקרסוליים. תחילה טופלה שמרנית בגבס לקיבוע השברים בקרסוליים, עברה רוויזיה ( ניתוח נוסף) להחלפת מפרק הירך משמאל אשר היה מזוהם. מספר ימים לאחר מכן עברה שטיפה נוספת של פצע הניתוח בחדר ניתוח. טופלה אנטיביוטית דרך וריד מרכזי לפי תרביות ובהתאם להמלצת מומחה בתחום הזיהומים. לאחר שחרורה מבית החולים הועברה שוב למרכז שיקומי.
חודשים מספר לאחר שחרורה, קרסול שמאל התמוטט ולכן היה צורך לבצע ניתוח לקיבוע פנימי.
כיום, מספר שנים לאחר מכן, שולה סובלת מקושי ניכר בניידות - רוב הניידות נעשית בכיסא גלגלים. היא מסוגלת ללכת למרחקים קצרים מאוד בעזרת הליכון + השגחה. כמו כן היא סובלת מכאבים כרוניים באגן משמאל, מכאבים כרוניים + בצקות בקרסוליים/ כפות רגליים, ומצבה הנפשי ירוד מאוד עם איכות חיים ירודה.
שולה הופנתה לצוות אולמד לקבלת חוות דעת רפואית בנוגע לאופן הטיפול בה ונכותה הנוכחית. להלן ממצאי הבדיקות והמלצות הצוות.
ממצאים ומסקנות
הרופא המנתח היה מודע לאפשרות של זיהום המפרק כבר במהלך האשפוז בבית החולים, ולכן נקט מספר מהלכים (שאינם מקובלים בצורה רוטינית לאחר ניתוח החלפת מפרק) כדי לנסות ולא להתמודד עם זיהום המפרק, מה שהתברר בהמשך כעובדה: המליץ על טיפול אנטיביוטי ארוך טווח למשך שבועיים עם שתי אנטיביוטיקות שונות, הגיע מספר פעמים לבדוק את שולה במרכז השיקום כדי לראות מקרוב את פצע הניתוח.
נראה כי מאחר שמדובר היה בניתוח פרטי עם עלויות גבוהות של ימי אשפוז, הרופא בחר שלא להשאיר את שולה באשפוז לצורך השגחה ומתן טיפול אנטיביוטי דרך הווריד, ולחלופין, אף לא הפנה אותה בעת השחרור לבית חולים ציבורי על מנת לבצע את הטיפול שהיה צריך להתבצע.
אין ספק כי הנורות האדומות כבר הבהבו לקראת שחרורה של שולה מבית החולים – מסביב לפצע הניתוח היה שטף דם גדול מאוד, פצע הניתוח הפריש הפרשה סירוטית, בחלק העליון של פצע הניתוח היה קילוף של עור. כלומר, הסיכוי לזיהום פצע הניתוח והמפרק בנתונים הקיימים (בשילוב גילה של שולה, משקל עודף ורקמת שומן באזור הירך, מחלות רקע ותרופות קבועות) היה כמעט וודאי.
הרופא המנתח היה מודע לכל אלה, אך בכל זאת בחר "להמר" על המשך טיפול שמרני מחוץ לבית החולים. אין ספק שבכך פעל שלא על פי סטנדרט רפואי סביר, ולכן מהווה רשלנות רפואית.
כפי שתואר לעיל, לאחר ששולה חזרה לביתה, תוך יומיים חלה החמרה משמעותית במצבה, היא נפלה בגין חולשה כללית בגין הזיהום.
כפי שניתן לראות, המהלכים שבוצעו בבית החולים האחרון היו אמורים להתבצע כבר בתחילת הדרך בבית החולים שבו אושפזה לראשונה, כאשר היה ברור כי הסיכוי לזיהום מתרחש ממש מתחת לעיניים – לקיחת תרביות מפצע הניתוח, שטיפות והטרייה, מתן אנטיביוטיקה דרך הווריד ו/או דרך וריד מרכזי, ייעוץ של זיהומולוג לאורך הטיפול, מעקב אחרי בדיקות דם ומדדי דלקת וזיהום. רק בצורה כזו היה אולי סיכוי למגר את הזיהום ולא להגיע למצב של החלפה שנייה של מפרק הירך בתוך חודש וחצי.
הסיפור העצוב מעבר למפרק הירך היה הנזק המשני הנוסף של שבירת שני הקרסוליים. כעת, לאחר מסכת הייסורים שעברה, הפכה שולה לסיעודית על כל המשתמע מכך.
המלצות
ניתן לקבוע כי הרופא המנתח אשר ניתח את שולה בניתוח החלפת המפרק הראשון המתואר כאן נהג שלא ע"פ סטנדרט רפואי סביר, ולכן מחדלו מהווה רשלנות רפואית.
בגין מצבה הכללי הירוד - נכות של 80%. מנכות זו יש להפחית 30%, שזו הנכות שהיתה נותרת לאחר ניתוח החלפת מפרק מוצלח.