לפני שנה שלחו לי חברות מתכנית ענבר – עתודה ניהולית לרפואה - קול קורא לתכנית ענבר ג'. אם לא היו שולחות, לא הייתי יודע. עכשיו אני מחזיר את החסד שעשו איתי.
מעולם לא חשבתי על עצמי כמנהל. אקטיביסט, רופא משפחה, מחובר לנגב. אבל לא מנהל. כמו כל מי שגר באזור פריפריה חברתית או גיאוגרפית אני מרגיש שהממלכה יכולה וצריכה לעשות עוד למען האזרחים, שאפשר להצליח יותר כחברה. הבנתי בהדרגה שהכשרה ניהולית, חיבור עם תכנים מנהיגותיים ומחשבה ברמה לאומית, יוכלו לתרום לי ולנגב שלי, שאוכל לנסות לפחות לעשות עוד, להצליח לשנות את מה שמתחנן לשינוי כבר שנים.
אז ניגשתי. מסלול הקבלה היה לא פשוט. תהליך הקבלה עצמו היה הזדמנות להסתכל על עצמי ועל העשייה שלי עד היום בעיניים חדשות, להגדיר ולחדד כוונות ולראות כמה ארוכה עוד הדרך, והתקבלתי.
בחצי השנה האחרונה אני שם. כל יום רביעי בלימודים של תואר איכותי שאין לתאר, כל חודש בערך - כמה ימים של בחינה עצמית, עבודה של פיתוח אישי ולימוד שלא למדתי מעולם. והכי חשוב, קבוצה - קבוצה של גיבורי-על להיות לצידם, להשתאות על היכולות, לקנא ברוחב המחשבה וביכולות המופלאות של כל אחד ואחת שלומדים לצידי בחוויה הזו, ולהיות קצת תלמיד.
למה אני מתכוון? לפני חודשיים יצאתי עם חברי לתכנית להכיר את החברה הישראלית - לפגוש את החברה ואת חבריה הערבים, למצוא מחדש את החרדים ולבדוק עם עצמי איפה אני ואיפה הם יכולים לפעול יחד כדי שיהיה לכולנו טוב יותר; לפגוש בתל אביב חילונים שבונים את המחנה החילוני, כדי שיהיה מי שידבר, ידברר ויבנה את המוסדות של המחנה שבדרך; לשוחח עם מנהיגים של הקהילה הדתית הלאומית, לשמוע את השפה שלהם, לקנא לא מעט, להתעצבן תועפות, ולהגיע הביתה בשלום. נפגשנו עם מנהיגים ברשויות ערביות, עם אקטיביסטים, בדלנים ומחברים, מנהיגות מדהימות שמובילות שינוי מתוך הבנה שאף אחד, אף אחד לא ייעלם כאן ושהגיע הזמן שנבין את זה.
הנחת היסוד של השבוע היא התובנה שאין ולא יהיה כור היתוך. רבע מהילדים בתוך הקו הירוק משתייכים לאוכלוסיה הערבית, רבע לחרדית, ובקרוב רבע מהילדים דתיים לאומיים ורבע חילונים. הנחה נוספת היא שצריך לוותר על הפנטזיה שכולם יהיו כמוני, שנהיה דומים זה לזו, ועם זה צריך להסתדר. נצטרך ללמוד לעבוד עם החרדים בלי לנסות להפוך אותם לחילונים, וגם הם יצטרכו לקבל אותנו. נצטרך להבין ששיפור התשתיות בכפרים ערביים, הגברת הטוב שלהם - החינוך, הבריאות - תוביל לטוב של כולנו. להבין, שהאתגר הגדול שעומד בפנינו הוא להביא 75% מהגברים החרדים לעבודה בלי שיוותרו על הלימוד ועל הקהילה שלהם; שנצליח להכשיר ולהעסיק 50% מבנות ערב הישראליות בלי שיוותרו על הסיפור שלהן, על המסורת או על המשפחה. גם אם הזהות שלהן מבולבלת. אם נצליח לעשות את כל זה – נהיה על הסוס. כולנו נרוויח.
שבוע קהילות של תכנית ענבר לוקח אותנו לתחילת הדרך. הבסיס של שיתוף הפעולה לקידום החברה של כולנו מתחיל מהבנת הסיפורים של הקהילות השונות. אני צריך להבין את המשמעות של הלימוד בחברה החרדית, ולפחות לשמוע את הרצון של הדתיים הלאומיים לשמור על בנותיו ובניו מפני הורדת הכיפה. חייב לשמוע את האסון של האוכלוסיה הערבית שנובע מעצם זה שפרצה להם המדינה בשנת 1948 ושוב ב-1967. מארבעת המודלים האלה להבין, אולי בפעם הראשונה, שכל קבוצה כזו היא ספקטרום, מודל, שמכיל מלא תת קהילות.
להבין שהחילוני בתל אביב דומה לי שגר בכפר בנגב, אבל שונה לגמרי. לחקוק בזיכרון שערבי יפואי מוסלמי מדבר אותה ערבית כמו השכן הבדואי בכפר הלא מוכר, אבל הם לא יכולים לדבר בקול אחד.
התובנה המרכזית שלי מהשבוע המרגש הזה מתחילה בחינוך. הילדים שלי מקבלים חינוך שונה לחלוטין מזה שמקבלים בבני ברק, או בעלי או בלוד. החינוך שלנו, שמפורק למערכות נבדלות, מייצר פירוד, חוסר הבנה ובעיקר חוסר תובנה. נראה שיש בזה כמעט כוונת מכוון. או שלא.
התובנה השנייה, שיש המון שנוכל לעשות ביחד גם אל מול חוסר הסכמות.
הגאווה הגדולה ביותר שלי היתה במערכת הבריאות שלנו. אחת מהמערכות הציבוריות היחידות שבה יש כמעט לכל פלח אוכלוסיה ייצוג, אחת מהבודדות שמאפשרות שפה משותפת רחבה ביני לבין הרופאה הערביה בכפר בצפון. מערכת אחת לכולם, עם פערים ואתגרים וקשיים – אבל אחת, שמדברת בשפה מרפאת, חומלת, שנותנת מהחברה אל החלשים שבה. מערכת שמאפשרת ניוד חברתי ובעיקר לחלום. האוכלוסיה הערבית כבר מבינה את זה ומיטב בנותיה ובניה נכנסים למקצועות הטיפול. גם החרדים. ביחד נוכל לבנות מערכת שבה כולם מרגישים בבית.
התובנה השלישית היא כמה צדדי הציר המרכזי שבו אני פועל. ציר שמנסה לחבר בין פריפריה למרכז, בין הנגב לתל אביב. כי בנגב בפוליטיקת המסכנות – במקום שמדינת ישראל – הממלכה כמעט לא נוכחת, קל לי מאוד לשתף פעולה עם הדתי הלאומי שגר לצידי ועם מנהל בית הספר הבדואי בכפר הלא מוכר כאן בפינת הצומת. אני מבין שהשבט שלנו – שבט הנגב – שכולל קבוצות שונות, עצוב וכועס על הממלכה, וגם יש בו המון תקווה, הוא השבט שממנו נצמח אם רק ננסה.
שבוע מרגש ומאתגר. בכיתי וצחקתי. בלילות לא הפסתי לכתוב ולחשוב. לכעוס ולהתעצבן ולהתנחם ולהתחבק.
החודש התחלתי את ההתמחות במינהל, בבית החולים. חזרתי לרצפת הייצור. יוצא לדרך חדשה ומרתקת.
במסגרת התכנית לומדים להיות חלק מרשת גדולה של בוגרי הכשרות המנהיגות של מעוז. בוגרי התכניות השונות נמצאים בעמדות השפעה בשירות הציבורי, ברשויות מקומיות, בסקטור העסקי ובעמותות לשינוי חברתי. כולם מדברים שפה משותפת והיכולת לדבר עם בוגר תכנית במשרד האוצר ולקדם פרויקט, יחד עם שותפים מסקטורים שונים במדינה, משמשת מכפיל כוח לשינוי אדיר. הרווח המשמעותי ביותר שאני מקבל – אנשים, שרוצות ורוצים לעשות טוב לכולנו כאן בארץ הזאת.
בשבועות האחרונים פורסם קול קורא לתכנית ענבר - המחזור הרביעי. הוא מיועד לסוכני שינוי, לאקטיביסטים, למנענעי עולם, רופאות ורופאים שכבר עברו כברת דרך מקצועית ורוצים לפחות לנסות להפוך את המקום הזה ואת מערכת הבריאות לטובים יותר. יש שם גם סרטון שבו חברה וחבר מהמחזור שלי בענבר מדברים על החוויה שלהם בתכנית.
באופן אישי, חשוב בעיני שההזדמנות להגיש מועמדות לתכנית תגיע לכמה שיותר אנשי שטח. בעיני, יש מקום לרופאות ולרופאים שעובדים במרפאות, במחלקות, מול מטופלים להשפיע על המערכת מתוך היכרות עמוקה עם הצרכים שלה. לדעתי, אנשים בעלי יכולת ורצון, גם כאלה שהנהלות לא רואות בכל יום במשרדי ההנהלה ובמטה, יבואו לקחת חלק בשינוי של המערכת. אני כותב את הפוסט הזה כדי לעודד אתכם מהשטח שרוצים לשנות - לחשוב על זה. לבוא ולהצטרף אלי ולשאר העמיתות והעמיתים במסע מרתק לצמיחה אישית ומערכתית.
התכנית מיועדת אמנם לאנשים שנמצאים כבר בתפקידי השפעה וניהול במערכת, אבל ראוי שיהיו שם גם מועמדים בעלי פוטנציאל לשנות ולהוביל.