אמיל זולא (1840-1902) נולד בפריז לאב שהיה מהנדס ממוצא איטלקי. לאחר מות אביו, הוא ואמו חיו בדוחק בפרובאנס שבדרום צרפת. בגיל 18 חזר לפריז. זולא למד בתיכון אך נכשל בבחינות כניסה לאוניברסיטה. עבד בהוצאת ספרים,בהתחלה כאורז ספרים, והתקדם עד שהגיע להיות ראש מחלקת פרסום. קשריו הרבים בתפקיד עזרו לו בהפצת ספריו.

הרומנים שלו בסגנון ראליסטי. מבין ספריו המפורסמים:"ננה", "ז'רמינל", "החיה שבאדם", "תרז רקאן", "גן עדן לאשה", "היצירה", "אני מאשים" ועוד (1).

ב-1898 יצא זולא ללחום את מלחמתו של הקצין היהודי צרפתי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה במולדתו על לא עוול בכפו. זולא פרסם מכתב בעיתונות לנשיא צרפת וראשי הצבא תחת הכותרת:"אני מאשים" כלפי בית הדין הצבאי בצרפת שזיכה ביודעין אדם אשם, ובכך סיכן את מעמדו שלו.

ללא שם, 2019. אמי שופמן

על היצירה "ז'רבז" (2):

ברומן זה תיאור של משפחת פועלים מסוף המאה ה-19 הכולל הידרדרות מוסרית של הפועל הפריזאי וההשלכות של מצבם דרך חיי העוני ומרחבי בתי המרזח.

ז'רבז בת 22 מתוארת כאשה יפה, בלונדינית, אם לשני ילדים. עובדת קשה למחייתה. גרה עם לנטיא הכובען שמתייחס אליה בצורה איומה, אינו עובד ורק מוציא את כספה  על בילוי עם נשים. בשלב מסיים נוטש אותה לטובת אחרות, אך היא אישה חזקה המפרנסת את עצמה וילדיה בדוחק בעבודה ככובסת במכבסה ציבורית, שעבדה בה מבוקר עד לילה.

אז נכנס קופו הרתך לחייה, אדם חרוץ, אשר מחזר אחריה זמן רב. בתחילה היא הסבירה לו שהתייאשה מגברים בחייה הקצרים. הוא לא ויתר עד שלבסוף שניהם נישאו. נולדה להם בת משותפת בשם ננה. שניהם עובדים קשה לפרנסת המשפחה. היא במכבסה והוא כרתך על גגות פריז. בשלב מסוים היא פותחת מכבסה עצמאית ומעסיקה כשלוש עובדות והעסק מצליח יפה. היא מתמחה בכיבוס, עמלון וגיהוץ של לבנים של גברים ונשים.

יום אחד אירעה תאונת עבודה לקופו. הוא נפל מהגג ארצה. מצבו היה קשה כולל שבר ברגלו. אשתו התנגדה להעבירו לבית חולים, שמא יבולע לו שם. היא טיפלה בו במסירות בביתה במשך חודשים ארוכים, כולל הוצאות רבות על רופאים ותרופות.

הנפילה הזו מהגג סימלה למעשה את תחילת ההידרדרות של המשפחה: קופו לא חזר לעבודה תקופה ארוכה אחרי שהחלים והלך בעקבות חבריו לבתי מרזח. ראה בשתייה תרופה לכל סבלו.

בשלב זה חוזר לנטיא הכובען, מנצל את מצבו העגום של קופו, הופך לחברו הטוב ונכנס בחזרה לחייהם. בהמשך לאחר שקופו מקניט ומכה את זרבז, היא מתחלקת עם לנטיא במיטתה. קופו הרבה לשבת בבית, במקום שגם פעלה המכבסה המשפחתית והטריד את הפועלות. למרות שכבר היה מסוגל לעבוד, העדיף לפזר את כספה של אשתו במסבאה מאשר בפרנסת המשפחה. לנטיא חי כפרזיט על חשבונה. כספה הלך לכוון הסביאה וההוללות של שני הגברים במקום לתשלום שכר דירה וחובות רבים.

המצב בחנותה של ז'רבז הלך מדחי אל דחי, הפועלות עזבו ואף הקונים הדירו רגליהם מהמקום בגלל האיכות הירודה של העבודה במכבסה. לנטיא גרם שתיזרק מחנותה ומביתה בדרך בזויה - של קשר חדש עם מאהבת חדשהנשואה לשוטר), שרכשה את החנות והבית של זרבז. ז'רבז, בעלה ובתם עברו לחדרון עלוב בקומה שישית בבית דירות שרובו מאוכלס בשיכורים.

ננה, בתם, חוותה באופן טראומטי את שיכרות אביה, שהיכה אותה כל לילה וכן סבלה מקור ורעב בגלל עוניים הקשה של הוריה. אז החליטה בגיל 15 לברוח מהבית אל הרחוב וגם היא הידרדרה  כלכלית, חברתית ומוסרית.

בין השיכורים בבניין היה האב באזוג שעבד כקברן וחזר כל לילה מוזנח ושיכור לחדרו. שכנים נוספים שתוארו ביצירה:

"בפינת דלותה, בתוך צרותיה וצרותיהם של אחרים, מצאה זרבז בכל זאת דוגמא נאה של אומץ לב אצל משפחת ביזאר. לאלי הקטנה, זאטוטית בת שמונה זו, שגדולה היתה כאפרוח, טיפלה במשק הבית בנקיון קפדני של אישה מבוגרת.

"והעבודה היתה קשה ומפרכת. בנוסף לכך מוטל היה עליה הדאגה לשני ילדים, אחיה זול ואחותה אנריאט. הראשון בן שלוש והשנייה בת חמש, שעליהם הוצרכה להשגיח כל היום, אפילו בעת שטאטאה את הדירה והדיחה את הכלים. מאז שהאב ביזאר הרג את אשתו בבעיטה בבטן, עשתה לאלי את עצמה האם של כל המשפחה הזו. בלי לומר דבר, מאליה תפסה את מקומה של המנוחה, באופן שאביהם המבוהם והאכזר, שביקש להשלים בלי ספק את הדמיון, היה מכה עתה מכות רצח את הבת כשם שהכה לשעבר את האם.

כשהיה חוזר סבוא, דרושות היו לו נשים להמתה. הוא לא שם אפילו לב לכך שלאלי פעוטה מאד. בסטירה אחת היה מכסה לה את כל הפנים, והעור היה עדיין כה ענוג, שחמש האצבעות היו נשארות טבועות בו במשך יומיים. זה היה מטר של סטירות ללא סיבה שהיא, זה היה זאב שוטה שהסתער על חתלתולה מסכנה, אחוזת פחד וענוגה, צנומה עד כדי לעורר בכי, שספגה את המכות בעיניה היפות והנכנעות, בלי כל תרעומת. לא, לאלי לא התקוממה מעולם, היתה מכופפת קימעה את צוארה כדי לסוכך על פניה. היא התאפקה מלצעוק כדי שלא להזעיק את דיירי הבית. לאחר שהאב נתעייף לשגרה בבעיטות לארבע פינות החדר, היתה ממתינה שיהיה לה כוח לקום על רגליה והיתה חוזרת למלאכתה, מרחיצה את הילדים, מבשלת מרק, ואינה מניחה גרגר אבק על הרהיטים. המכות כלולות היו במסכת עבודתה היומיומית.... המסגר  החזיק בידו שוט עגלונים חדש...הוא העמיד את השוט בפינת המיטה, לא בעט את בעיטתו הרגילה בילדה, שכבר נרתעה הצידה והפכה לו את גבה, חיוך מרושע חשף את שיניו השחורות, והוא היה עליז מאד, סבוא מאד, ורעיון חדש של התבדחות האיר את פרצופו הסמוק.

"מה? את מרעישה כאן עולמות נבלה שכמותך?...הסירי לי את הנעליים. לאלי שאימה ירדה עליה משום שלא קבלה את הבעיטה המזומנת לה...נטל את השוט והראהו לה. הסתכלי בזה בהמה שכמותך. זוהי מתנה בשבילך... נופף בשוטו הגדול בחללו של החדר, מעשה רכב המדהיר את סוסיו. אחר כך בהורידו את הזרוע שירבט בלאלי באמצע הגוף, כרכה והתירה כמו סביבון, היא צנחה תחתיה, רצתה להימלט על ארבעתיה. אך הוא חזר ושירבט בה והזקיפה על רגליה. הופ! הופ! צרח, זהו מצעד החמורות. משחק לגמרי לא רע בשביל בוקר של חורף... קצף קל עלה על שפתיו, עיניו הצהובות בצבצו מתוך ארובותיהן. אחוזת טרוף, מיללת, כירכרה לאלי בארבע פינות החדר, נצטנפה על הרצפה ונצמדה אל הקירות, אבל הפתיל הדק של השוט השיגה בכל מקום... הוא הצליף בשוטו צליפה אחרונה שפגעה בפניה של לאלי. השפה העליונה הסתדקה והדם שתת. זרבז תפסה כסא ועמדה להסתער על המסגר. אך הילדה פשטה אליה ידיים מתחננות, אמרה שזה לא כלום, שזה נגמר. היא ניגבה את הדם בקצה סינרה, השתיקה את הילדים שהתייפחו מר, כאלו הם ספגו את מטר צליפות השוט" (עמודים 272-276).

מצבו של קופו הרתך, הלך והידרדר בשתייה אין סופית עם חבריו בבתי המרזח של פריז, שחייב את אשפוזו בבית חולים פסיכיאטרי:

"ראיתי עכברים רצים על ארבע כדי לשים להם גרגרי מלח תחת הזנב. ואת קראת לי, גברים רדפו אחרייך. הקיצור, כל מיני הבלים, רוחות ושדים באמצע היום....העכברים העכברים... לכל הרוחות הם מנקבים לי את העור  הו! החיות המזוהמות, החיות המזוהמות! התגונני! הדקי את שמלתך! הזהרי מהברנש הנבזה שמאחוריך! חזיז ורעם! היא התהפכה, והמנוולים האלה עומדים וצוחקים! כנופיה של בני בליעל! כנופיה של מנוולים! כנופיה של שודדים! הוא הטיל מהלומות לתוך החלל, משך אליו את השמיכה לחזהו, כאלו בקש לסוכך עליו מפני מעשי אלימות של הגברים המזוקנים שראה. שומר בא במרוצה וז'רבז קמה וחמקה, קפואה כולה ממחזה זה" (עמוד 280).

קופו אושפז מספר פעמים עקב מצבי שכרות מסוכנים לעצמו ולסביבה.

בהמשך גם ז'רבז מרוב רעב, קור וייאוש מפירוק של משפחתה, גם שמה עינה בכוס והשתכרה בבתי מרזח ימים שלמים:

"בתוך הרובע היו השיכורות מסוגה מספרות עכשיו שהיא שותה כדי להתנחם על בריחת בתה. היא עצמה היתה מעמידה פנים טראגיות, שעה שלגמה את כוסית היי"ש במסבאה ומביע את המשאלה שהמשקה ישים קץ לחייה"(עמוד312).

"קופו רוטן היה ולא עלה אפילו על דעתו לסטרה. מוחו נשתבש לחלוטין. ואי אפשר היה להתייחס אליו כאל אב חסר מוסר, כי הסביאה נטלה ממנו כל תודעה של טוב ורע.

עכשיו נעשה הדבר בחזקת קבע. לא היה יוצא מכלל שכרות רצופה במשך ששה חדשים. אחר כך היה מתמוטט ונכנס לבית חולים סאנט-אן...במשך שלוש שנים נכנס כך שבע פעמים לסאנט-אן... לא נשתייר לו אלא חוטמו הנאה והסמוק שמלבלב היה כציפורן בטבור פרצופו ההרוס.

אלה שידעו את גילו, ארבעים שנה מוגמרות, צמרמורת קלה היתה עוברת בבשרם שעה שהיה עובר מכופף, מתנודד, זקן כמו הרחובות. והרעד שבידיו נתעצם והלך. ידו הימנית היתה מקפצת כל כך, שבימים מסויימים, נאלץ היה ליטול את כוסו בשני אגרופיו, כדי להגישה לשפתיו... היו שומעים אותו מקלל קללות נמרצות את ידיו"(עמוד 319).

במקביל מתוארת הידרדרותה הטרגית של זרבז עקב הרעב והכפור וסביאות האלכוהול שלה. כאשר לא שילמו שכר דירה של שישה חדשים, בעל הבית איים לזרקם מהבית והיא נאלצה לקבץ נדבות. "הגיע למצב שנזקקה לרדת לזנות כדי לקיים את עצמה. לאור מצבה הגופני האיום אף אחד מהלקוחות הפוטנציאלים ברחוב  לא נענה לחיזוריה".

נחזור לשכניה, משפחת ביזאר ולאלי הקטנה בת השמונה שמטפלת באחיה הקטנים:

"פניה פני נערונת, המנוקדים כתמים כחולים, לבשו ארשת כזו של כאב מופלג, שזרבז שכחה את ייסוריה היא, שילבה בלי משים את ידיה וקרסה לצדה. בחודש האחרון ראתה אותה מסתמכת לקירות אגב הליכה, ומכופפת בשניים עקב בולמוס של שיעול, שצלילי גסיסה חילחלו בו. עתה לא יכלה העלובה אפילו להשתעל עוד. שיהוק נדחק מגרונה וקילוחי דם דקים זרמו מזויות שפתיה...

"בברוטליות פתח האב ביזאר את הדלת, סבוא היה כרגיל ובעיניו רשפה חמת טירוף של הכוהל המפוגל. משראה את לאלי שכובה במיטה, טפח על שוקיו בצחוק מרושע, והסיר את השוט מעל הקיר....אך הילדה אמרה בקול של תחינה: לא, אבא, אני מבקשת אותך, אל תכה. קפצי מהמטה! צרח או שאני מדגדג לך את הצלעות! קפצי נבלה ארורה שכמותך!

"אז אמרה ברוך: אני לא יכולה אתה מבין? אני הולכת למות.... תראה שזו אמת, המשיכה לאלי. כל זמן שיכולתי, השתדלתי לא לגרום לך צער היה חביב עכשיו ואמור לי שלום אבא.

"עד נשימתה האחרונה, נשארה חתלתולה מסכנה זו האם הקטנה של כל בני ביתה.... ואם אוצר זה יורד לטמיון, הרי זה בעטיו של האב, שחיה אכזרית מצוייה בו. לאחר שהמית בבעיטה את האם, האם לא קטל גם את הבת?

ז'רבז התאפקה בכל כוחותיה שלא לגעות בבכי. היא פשטה ידיה, מתוך רצון להקל על סבלה של הילדה. וכיוון שהסדין המרופט נשמט אותו רגע... אז נתגלה הגוף הקטן והעלוב של הגוססת. אה! אלוהים אדירים! איזו ענות ואיזו רחמנות! אבנים היו ממררות בבכי!... לא היה עוד עליה בשר, העצמות ניקבו את העור. על צלעותיה נתמשכו ריצועים דקים וכחולים שירדו עד הירכיים: אלו היו צליפות שוט... מכף רגל עד ראש היתה חבורה אחת. הו! קטל זה של הילדות, ידי אב מגושמות שמחצו בריה חמודה וחלושה זו!" (עמוד332).

קופו אושפז שוב בבית חולים בגלל הידרדרות מצבו:

"ז'רבז היתה מזועזעת כולה... בעלה פטפט וכרכר כל הלילה... כאשר הרופא הצעיר אמר לו שזו אשתו של החולה, הרופא הראשי שאלה האם אביו של איש זה שותה היה? כן אדוני, יום אחד כשהיה בגילופין, התגלגל מגג ונהרג. אמו אהבה לשתות? בטח אדוני... היה לו אח שמת בגיל צעיר מעוויתות...

את שותה! הזהרי לך! ראי להיכן השכרות מוליכה.... ביום מן הימים תמותי גם את כך.... הרופא תהה ארוכות אחר פרכוסיו של קופו ועינו נהתה אחרי התרוצצותו. אותו יום החלו גם רגליו לפרפר, כי הריטוט עבר מידיו לרגליו,הוא הפך למריונטה אמיתית, שמשהוא מושך בחוטיה... קופו ילל ונאנח בקול עמום. דומה שייסוריו התעצמו מאתמול. מאנחותיו המקוטעות נסתברו כל מיני מיחושים: אלפי מחטים דקרוהו, משהו מעיק לו על כל עור גופו. איזו חיה לחה וקרה זוחלת על שוקיו ונועצת את מלתעותיה בבשרו. ועוד חיות אחרות נצמדות לכתפיו ותולשות לו את עור גבו בציפורניהן.

הרופא הראשי נזדקף והיטה אוזנו לדבריו של קופו, שחזר וראה מראות תעתועים בעיצומו של יום. וכי לא האמין שהוא רואה על הקירות קורי עכביש שגודלם כגודל מפרשי -אוניה! לאחר רגע הפכו קורי העכביש אלה להיות רשתות שחוליותיהן נתכווצו ונתמתחו, כעין צעצוע משונה! כדורים שחורים שוטטו בתוך החוליות... הם התנפחו והצטמקו חליפות, מתוך כוונת זדון להרגיזו, לפתע פתאום נצטווח: הו העכברים! עכשיו באים העכברים!... הפונדק מתמוטט!... להזעיק את חיל המשמר! הם העמידו מכונת תופת מאחורי הקיר, מנוולים אלה! אני שומע אותם היטב. שריפה! הנה זה בוער האש מתפשטת!... צעקותיו נבלעו בתוך חירחור שגווע והלך. הוא מלמל עתה רק מילים נטולות קשר. והחום כל הזמן ארבעים מעלות אמר הרופא הצעיר למנהלו... את מי אתה רואה עכשיו? שאלו הרופא המתלמד הוא ענה את הכובען! יילל קופו, אני מוכרח לגמור אתך סוף סוף! אתה מטייל לך בניחותא שלוב זרוע עם הנקבה הזו כדי לעשות ממני צחוק בפומבי! כיוון שכך אחנוק אותך!... הוא הטיל את אגרופיו  לתוך החלל. זעם של טירוף השתלט עליו. וכיוון שהתנגש בקיר תוך כדי נסיגה, סבר שמתקיפים אותו מאחור. אז הסתובב והסתער בשצף קצף על הריפוד. הצילו! רוצחים! רוצחים!... הוא פלט שתי זעקות קורעות לב וצנח אפרקדן על המזרן... רק המוות הפסיק את פרכוסי רגליו" (עמודים 355-363).

ז'רבז המשיכה להידרדר לאחר מות בעלה:

"מחלתה נצטמצמה בעוויתות של קוף שערק מכלובו, שגרמו שזאטוטי הרחוב יהיו זורקים בה קלחי- כרוב. זרבז היתה כך חדשיים ימים. היא נתנוונה עוד יותר, סבלה עלבונות קשים וגוועה יום- יום קצת ברעב. משהיו מצויים בכיסה ארבע סו, היתה משתכרת ומקישה באגרופיה על הקירות... אך האמת שהיא גוועה מעוני, מזוהמה ומיגיעות חייה ההרוסים.... כיוון שיום אחד נתפשט ריח רע בחללו של המסדרון, נזכרו שלא ראוה זה יומיים, ואומנם מצאוה ירוקה בתוך מאורתה.

היה זה האב באזוג הקברן, שבא, ארון העניים תחת זרועו, לארוז אותה. הוא היה באותו יום בגילופין כהוגן. ואז השמיע הרהורים פילוסופיים: הכול מגיעים לשם... אין כל צורך להדחף, יש מקום בשביל כולם... וטפשי הוא להיות בהול ונחפז, משום שמגיעים לא כל כך מהר. כל מה שאני מבקש לגרום נחת רוח לבריות. יש כאלה שרוצים ויש כאלה שלא רוצים...הנה אחת שלא רצתה תחילה, ואחר כך כן רצתה... היא ראויה למנוחה! וכאשר נטל את ז'רבז בידיו המגושמות והשחורות, נכמרו רחמיו עליה, והוא הניף ברוך  אשה זו שהגתה לו חיבה כה ממושכת, וכשהניחה על קרקע הארון בדאגה אבהית, גימגם בין שיהוק לשיהוק: שמעי היטב, היטב... זה אני ביבי העליז, המכונה מנחם הנשים... את מאושרת עכשיו, תערב לך שנתך יפתי!" (עמוד365).

לסיכום, אמיל זולא יצר באופן גאוני תיאור התנוונותה הפאטאלית של משפחת פועלים, השרויה באווירה המאולחת של פרברי פריז. בגלל השיכרות והבטלה מתרופפים והולכים קשרי המשפחה, נשכחים והולכים רגשי הלב ההגונים והפתרון הסופי הוא חרפה ומוות.

אנו כרופאים יכולים ללמוד מרומן זה רבות על מחלת ההתמכרות לאלכוהול שלצערי לא נפסקה במאה ה-19 אלא ממשיכה במלוא הקצב גם במאה ה-21.

התיאור בעמודים האחרונים של השלב הסופי במחלתו של קופו, כאילו נלקח מספרי הרפואה, המתארים את הדרגות האיומות של האלכוהוליזם שכוללות דליריום טרמנס ודמנציה קורסקוף.

אני ממליץ שסטודנטים לרפואה בתקופת ההשתלמות בפסיכיאטריה יקראו ספר זה.

ספרות:

1 ויקיפדיה

2 הוצאת ספריית הפועלים בע"מ 1987 , תרגם מנשה לוין