ד"ר אמי שופמן

מא גיאן הוא אחד הסופרים הסינים החשובים ביותר היום. ספריו זוכים להצלחה, פרסים וביקורות נלהבות ולתרגומים ברחבי העולם, אך בסין מולדתו כל כתביו מוחרמים. השלטונות הסיניים לא סולחים לו על הביקורת החריפה שהוא העז ועדיין מעז להשמיע נגדם.

מא גיאן נולד ב1953 במזרח סין. ב1966 עם תחילת מהפכת התרבות של מאו, נאסר סבו שהיה בעל אדמות. כשנה לאחר מכן, בחרו אנשי המשמרות האדומים להוציאו להורג בדרך אכזרית במיוחד: מניעת שתייה. גיאן היה אז בן 14, ולדבריו מותו של סבו השפיע מאד על חייו.

גיאן נמלט מסין להונג קונג ובשנת 1989, שנתיים לאחר שעזב את בייגינג, חזר אליה כדי לתמוך במחאת הסטודנטים בכיכר טיינאנמן. ארבעה ימים לאחר הטבח של ארבעה ביוני, שב להונג קונג. הספר "תרדמת בייגינג", שראה אור ב2008 מבוסס בין היתר על חויותיו מאותם ימים.

על הספר "תרדמת ביגינג":

ספר זה הכולל מידע אותנטי על מעלליו האיומים של השלטון הקומוניסטי בסין  כלפי בני עמו בעשרות השנים האחרונות, זמן רב לאחר תום השואה שבצעו  הגרמנים ביהודים- מביא את הח"מ למחשבות נוגות לגבי הבסיס של הרוע האנושי החוצה יבשות (אירופה אז ואפריקה ואסיה היום).

"בחדר אפל וטחוב, על מיטת ברזל ישנה וחורקת שמתחתיה שורצים עכברים, שוכב גבר סיני בן ארבעים. הוא שקועה בתרדמת בבית אמו כבר כמעט עשרים שנה. הוא לא מסוגל לדבר, לזוז ולתקשר עם סביבתו, אך הוא שומע כל צליל ומריח כל ריח. תודעתו הכלואה עדיין חיה וסוערת, מלאה בזכרונות אהבה ובמראות מחיים שנקטעו באחת. חבריו הישנים המשיכו בחייהם, על ביתו מאיימים דחפורי הריסה ואמו הקשישה הולכת ומאבדת את שפיותה. כל שנותר לו הוא  לספר את ספור חייו".

זהוא דאי ויי, הגבור והמספר של הרומן האפי "תרדמת ביגינג" מאת מא גיאן. בארבע ביוני 1989 בשיאו של מרד הסטודנטים בכיכר טיינאנמן, נורה דאי ויי בראשו ונפצע באורח אנוש, בהיותו אחד מראשי המאבק. בשוכבו על המיטה בבית אמו הוא שב אל ימי ילדותו, אל אהבותיו הראשונות, אל ימיו כסטודנט ואל אותם שבועות של מרד נועז שהסתיים בטבח המוני.

דרך קולו של המספר אנו מתוודעים לא רק לחייו הפרטיים , אלא גם לארועי המרד בכיכר טיינאנמן, למאבקי הכוחות הפנימיים בין הסטודנטים ולאכזריות הבלתי נתפסת של המשטר הסיני כלפי אזרחיו לאורך המאה העשרים.

"תרדמת בייגינג" משמש גם ככתב אישום קשה נגד זוועות הדיקטטורה הסינית ונגד כל המשטרים האפלים בעולם שמדכאים בדרכים מתוחכמות התקוממויות עממיות, תוך זריעת פחד וסכסוך בקרב אזרחים.

"אמי סיפרה לא אחת, שכאשר ילדה אותי, נאלצה ללבוש חולצה שעליה נירקמו המלים אשתו של ימני. הרופא התורן לא העז להציע לה סיוע בהבאת "בן הכלב הקפיטליסטי" הזה לאויר העולם" (עמוד10 ).

"אם גופתו לא תועבר לחדר מתים עד חצות תחוייב אמי בתשלום עבור לילה נוסף בחדר בית חולים. המנהל...יעץ לאמי להגיש בקשה ל"טיהור פוליטי לאחר המוות" של שם אבי, והקפיד לציין שכספי הפיצויים יעזרו בכיסוי התשלומים לבית החולים... לאחר שרפת גופתו עמדה אמי בתחנת האוטובוס כשהיא מערסלת את קופסת האפר בזרועותיה... לפחות מעכשיו והלאה הוא לא ייאלץ לחיות בפחד בלתי פוסק"(עמוד13).

"אני מביט לתוך ראשי ומבחין במתווה קלוש של תמונה. זהו ליל קיץ בשנת 1980 , הלילה שבו שב אבי הביתה בראש מגולח לאחר ששוחרר ממחנה כפייה לחינוך מחדש, שבו היה כלוא בעשרים ושתיים השנים האחרונות. הוא נכנס אל החדר היחיד שלנו בבניין המגורים של להקת האופרה והשליך את מזוודתו המאובקת בפינה כאילו היתה שקית זבל... אמי אילצה אותו להבטיח שהיומן אינו מכיל ולו שמץ ביקורת על המפלגה הקומוניסטית או על המשטר הסוציאליסטי. לאחר שאבי הבטיח לה שאין סיבה לדאגה, היא הסכימה להסתיר אותו בתיבת העץ שמתחת למיטתם... שנאתי את אבי בשל הסבל שהמיט עלינו מעמדו הפוליטי. בגללו הייתי מנודה וחטפתי מכות בבית הספר. יום אחד כשאני ואחי פסענו יחד בקפטריה בשעת צהריים, שני ילדים מבוגרים יותר הפילו על הרצפה את צלחת העוף שקניתי וצעקו , "אתה בן הכלב של איש חמש הקטגוריות השחורות"(הקטגוריות כללו חמישה הטיפוסים אויבי העם בתקופת מהפכת התרבות של מאו צה טונג: בעלי בתים, איכרים עשירים, ימנים, מתנגדים למהפכה וגורמים בעלי השפעה שלילית). "מי הרשה לך לאכול בשר?" לאחר מכן חבטו באוזני, ממש לנגד עיני חברתי לו לו " (עמוד15).

"באמריקה הממשלה מניחה לאנשים לנפשם. כולם פשוט חיים את חייהם. ביליתי כל יום בעשרים שנים האחרונות בחרטה על שהחלטתי לחזור לסין. הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים במחנות היה התקווה שיום אחד אולי אשוב לאמריקה. בלי התקווה הזו הייתי מתאבד לפני שנים... שלחתי כמה מחבילות התה הזה למחנה בשאנדונג. חבל שטרחת. נאלצתי למסור את כולן לקציני החינוך שלנו. כשאתה עובר חינוך אידיאולוגי מחדש, שתיית תה משובח שכזה נחשבת למעשה חתרני...עלינו הימנים נאסר להתכתב זה עם זה... יום אחד שלושה ימנים שעבדו  במזנון המחנה נשלחו לעיירה האזורית להביא חבילת  בטטות. כשחזרו לי הזקן חיכה לא הרחק מבור השפכים, ואחרי שהגברים הלכו לחרבן גרף את הצואה, שטף אותה במים וברר את חתיכות הבטטות שלא עוכלו... בשנות החמישים, כשמאו הורה לחלק מחדש את האדמות לעניים וסיווג את בעלי האדמות כאויבי העם, סבי שהיה בעל שני שדות ושלוש פרות, סווג כרודן אכזר. אחיו של אבי אולץ לקבור אותו בעודו בחיים. אילו סירב היה הוא עצמו מוצא להורג " (עמוד22).

"נזכרתי שהייתי בן ארבע כשפגשתי את אבי לראשונה. בגן הילדים הכריחו אותי לעמוד מחוץ לכיתה בשיעורי הזמרה. הגננת אמרה שכבנו של ימני אין לי זכות ללמוד שירי מהפכה... אתה לא יודע מה עלול לקרות לך? במשפט ההמונים הפומבי האחרון ההוא, בחור צעיר הוצא להורג בגלל שהעתיק רומנים שהוחרמו"(עמוד34).

"יצאתי משערי בית הספר בראש מורכן, כשאחד השוטרים לפני והשני מאחורי, תהיתי אם רגלי כפופות. דומה שקומתי התנמכה לפתע... השוטר שאל למי נתת את העותק? הוא בעט והפיל אותי על הרצפה, חטף את חגורתי מן השולחן והצליף בראשי . שאל איפה העותק... בראשי הבזיקו זיכרונות ממהפכת התרבות, כשקבוצה של המשמרות האדומים גררה את השכנה שלנו סבתא לי, מתוך בניין המגורים של להקת האופרה וציוותה על כולנו להוציא את בקבוקי התרמוס שלנו, אחרי שהוצאנו אותם, נאלצנו לעמוד ולצפות במשמרות האדומים שיצקו עשרה בקבוקי מים רותחים על ראשה של סבתא לי. "ספר לי מה עוללתה" אמר השוטר, כשהוא מסיר את מכסה בקבוק התרמוס. הבטתי בו כשאני מאובן מאימה והפטרתי "מעולם לא אקרא יותר רומנים פורנוגרפים, אני מבטיח ולא אשיר שירים מופקרים או אעשן סיגריות" נפלתי על ברכי והתייפחתי... "עליך לכתוב את כל הפשעים שביצעת. אני רוצה שמות, מקומות ותאריכים. אם תודה בכל אולי נשחרר אותך. אל תשכח שאביך המת הוא חבר חמש הקטגוריות השחורות. לולא מדיניות הרפומה של דנג סיאו פינג והציונים הטובים שלך בבית ספר כבר מזמן שהיו מוציאים אותך להורג, בן ימני מושחת שכמוך... פרצתי בבכי. המפשעה עדיין כאבה לי מבעיטת השוטר. חשתי כצונח לתוך בור שחור ונטול תקווה. לא ידעתי איזה עונש ממתין לי. חשבתי על האסירים שראיתי כשהם נגררים אל מתחמי ההוצאה להורג במהלך המשפטים הפומביים, שכיתתנו הובלה אליהם וכיצד פירפרו גופותיהם"(עמוד 42).  

"בדיוק סיימנו תרגילי התעמלות הבוקר שלנו. מנהל בית ספר קרא ללולו לעלות לבמה שמול מגרש הכדוררגל. הבטתי בה כשעמדה בראש מורכן... המנהל הורה לה להסיר את כובעה. "שימו לב תלמידים! תלמידת תיכון מורחת לק על הציפורניים וסומק על הלחיים! איזו חרפה! ... שפשף את פיהה של לולו והפעם למרות ראיתו הלקויה, הצליח להעלות מעט צבע על אצבעו: "שפתון אדום- יש לנו כאן מקרה חמור של ליברליזם בורגני עלמה צעירה. איך תוכלי לקוות להצטרף למעמדות המהפכנים אחרי גמר הלימודים אם את מורחת דבר כזה על הפנים? ותראי את הגלים בשיער שלך. את מנסה להיעשות פודל של אמריקה האימפריאליסטית?" (עמוד 50).

"לאחר שכל בעלי האדמות והאיכרים העשירים מעשרת הכפרים בסביבה הוצאו להורג, הוא שב לגלם את דמות האויב ...פרויד היה גאון אמר סון. "תזהרו שלא תמצאו את עצמכם נאשמים בזיהום רוחני" אמר וו בין... כשאמי היתה צעירה היא ניתקה את עצמה ממשפחתה ה"בורגנית". כשאביה קפץ מראש בניין רב קומות אחרי שהקומוניסטים ניכסו לעצמם את המפעל שלו, היא אפילו לא הלכה לזהות את הגופה. כדי להוכיח את נאמנותה למפלגה היא נטשה את אימה ואחיה... אבי הוקע כימני. כמו גיבורו של קפקא, לא היתה לו כל שליטה על גורלו ועל מעמדו. אמי היתה אשתו החוקית. המשפחה שהעניקה לו איפשרה לו לפחות להרגיש שיש לו מקום בחברה. אך לא שררה ביניהם כל אהבה. שש שנים לאחר שאבי שב מאמריקה לסין הקומוניסטית, הוא כבר לא היה כנר מקצועי. הוא איבד את זהותו.

הוא ידע שכל רגע הוא עלול להיות מוצא להורג משום שאמר דבר שלא מצא חן בעיני אנשי המפלגה, או אם נשא בכיסו חפץ שלא אושר על ידיהם. הוא היה פגיעה כמו ארנב במעבדה. פחדנות וגמגום נעשו שתי מיומנויות היחידות בחייו. אף שאני ואמי רחמנו עליו, הוא היה בעינינו זר. מעולם לא ידענו מה מתחולל בראשו. אך אני לא אשכח לעולם את מבע האימה שהתפשט על פניו לעתים כה דחופות... אבל כעת הקדשתי תשומת לב רבה יותר לקריאת היומן. בשליש האחרון שלו שנכתב בבית חולים, נוכחתי להפתעתי שהוא גילה בסתר את האמונה באלוהים. כעת הבנתי מדוע סיפר כמה התחרט על שלא ביקר בכנסיה או קרא בתנ"ך כשהיה באמריקה ומדוע ביקש ממני לקבור את אפרו בבית קברות של הכנסיה האמריקאית... במחנות התייחסו אל אבי כאל בעל חיים. הפעם היחידה שבה זכה לאכול בשר היה ביום שבו ניקסון ביקר בסין ב1972. משום שלא רצו להיות מואשמים ביחס בלתי הולם לאסירים, ציוותה הממשלה על כל מחנות העבודה להגיש לאסיריהם כופתאות בשר חזיר לארוחת צהריים... כששוחרר סוף סוף מממערכת מחנות הכפייה לחינוך מחדש, ניסה למצוא לעצמו מקום בחברה, אך גילה שהפך למנודה... אבי התחיל את היומן שלו ב1979 כשהיה במחנה שאנדונג...כמה שיירים יבשים של בטטה ועיסת דלעת היו מוטלים  ליד דיר החזירים. ברגע שהבחנו בהם, הסתערנו ודחסנו לפינו כל מה שיכולנו... עמוד אחד ביומנו של אבי  הוקדש לימני כמוהו : כשסירבתי להכות את חברי גאנג בו, הקצינים כבלו את ידי באזיקים מאחורי גבי. הם לא הסירו את האזיקים במשך חודש. בשעת הארוחות נאלצתי ללקק את דייסת האורז שלי על נייר עיתון כמו כלב, לא יכלתי לשכב לישון... גם באוזניה של אה- מיי לא העזתי להזכיר את יומנו של אבי. האדם היחיד שאיתו שוחחתי בעניין היה מואו סן.

הוא אמר שהייסורים שעברו על הורינו יובילו את הדור שלנו לפקפק במשטר האוטוקרטי שמשל בחיינו " (עמוד64).

"מזל שאביך עבר למחנה שאנדונג" מילמל ד"ר סונג . "למה?"

"הוא עלול היה להיאכל, כמו האחרים. הם אכלו את המנהל ליו. כשהלכנו לערוך ביקורת בחווה בחודש שעבר, מצאנו שני כבדי אדם מצומקים אצל איכר שגר בקרבת מקום.הוא שמר אותם כל השנים. אחד מהם היה של המנהל ליו.

"הם אכלו אותו?" זכרתי קטע מיומנו של אבי שתאר מעשה קניבליזם במחנה בגאנסו: שלושה ימים אחרי שגיאנג מת מרעב, חו וגאו פרסו בחשאי מעט בשר מישבנה וירכה של גוויתו וצלו אותו על האש. הם לא ציפו שביום המחרת תופיע אשתו של גיאנג לראות את הגוויה. היא בכתה במשך שעות וחיבקה במשך שעות את גופו המבותר... כאן בגואנסי לא הרעב הוא שדחף את האנשים לקניבליזם, אלא השנאה...זה היה ב1968, אחת השנים האלימות ביותר במהפכת התרבות. בגואנגסי לא הסתפקו רק בהריגת אויבי המעמד. הועדים המהפכניים האיזוריים אילצו אנשים גם לאכול אותם. בהתחלה הורתחו הגוויות האויבים במיכלים גדולים יחד עם ירכי חזיר. אבל ככל שמסע התעמולה צבר תאוצה, עלה מספר הגוויות שהיה צריך לטפל בהן, לכן בישלו רק את הכבד,הלב והמוח... ב1968 יותר ממאה אלף בני אדם נהרגו רק בפרובינציית גואנגסי...מי היו הרוצחים ? אפשר היה לטעון שהרוצח האמיתי היחיד היה היושב ראש מאו. אבל העובדה היא שכולם היו מעורבים. ב15 ביוני ב1968 נערכה אסיפת מאבק ציבורית כאן  בוו סואן , שבמהלכה נהרגו שלושים ושבעה איכרים עמידים לשעבר. לאחר שהוקעו בפומבי הם אולצו לעמוד בשורה, ואז הוכו למוות בזה אחר זה. כשאיכרה בשם לי יאן, שהיתה השנייה בתור, ראתה שהאדם שעמד לפניה מותקף במוטות מתכת וזועק מכאב,היא השתחררה בכוח וניסתה לשוב בריצה לביתה. אבל ההמונים שהתאספו לצפות בהכאות הפומביות רדפו אחריה והשליכו לעברה לבנים וסלעים.

היא מתה על סף דלתו של בית שניצב בסמוך לביתה.הם סיווגו אותה כאיכרה עמידה, אך כל רכושה היה שלוש פרות. התשובה היא : כולם, השכנים שלנו, מכרינו שמעבר לרחוב... הציבור הרחב בחברה רשאי לבצע הוצאות להורג, אך אסור לו לבזבז קליעים. תחת זאת יש לעודד את האנשים להכות למוות את האויבים במו ידיהם, או בעזרת אבנים או מקלות. בדרך זאת הם יוכלו להפיק תועלת חינוכית יותר מן החוויה....מחשבותי נדדו ללא הרף לאותו יום קיץ ב1968 , כאשר צפיתי  באנשי הסגל של בית החולים מעמידים בשורה את המנהל, סגן המנהל ועשרים מטובי המנתחים, הגיניקולוגים, הרוקחים והאחיות נגד הקיר, וחובטים בהם למוות בעזרת לבנים ומוטות מתכת... כל אימת שירו במישהו נאלצה משפחת הקורבן לשלם עבור הקליע. אז איפוא נקברו כל האנשים האלה? איש לא רצה לאסוף את הגוויות. כאשר קרובי המת נתפסו  כשהם בוכים, הם נירצחו בשל אהדה לגורמים מזיקים. אשה בשם ואנג פאנג השליכה את עצמה על גווית בעלה לאחר שנירצח וגעתה בבכי. תינוק קטן היה קשור אל גבה. האיכרים חבטו בה למוות, ואז היכו את התינוק באת ברזל.

מאות אנשים נהרגו באותם חודשים והרחובות ונהרות התמלאו בגוויות. זה היה מחריד... בבית הספר הדבר היחיד שאמרו לנו על מהפכת התרבות היה ששלושה מיליון בני אדם קיפחו את חייהם. אבל מעולם לא תפסתי את גודל הזוועה. הייתי רק בן עשר כשהגיע לקיצה" (עמוד 72).

"לא ידעתי שמתחמי ההוצאה להורג מצוידים בחדרי ניתוח" אמר וו בין. כשדיבר באוזנינו על תאי גזים נאציים, נהג לרדת לפרטי פרטים...בשנה שעברה התירו הנחיות משרד הבריאות לערוך ניתוחים באמבולנסים החונים ליד מתחמי ההוצאה להורג. הביקוש לאיברים נסק בתקופה האחרונה, בייחוד של מטופלים זרים שיכולים לשלם במטבע חוץ, וזה מועיל לכלכלה שלנו.לכן כדי לשפר את היעילות ולעמוד בביקוש , הממשלה אישרה כעת לערוך הוצאות להורג בתוך בית חולים, ששם תבוצע השתלת האיברים" (עמוד80 ).

"המשטרה גררה אותו מבית חולים בשבוע שעבר. הם גילו שהוא היה מעורב בהפגנות הסטודנטים, ולא רצו שחדשות על מצבו ידלפו החוצה. הוא נתון למעקב צמוד. שני שוטרים מבקרים אותי מדי יום כדי להזכיר לי לקחת אותו ללשכה לביטחון הציבור ברגע שיתעורר. אפילו טיאן יי לא מעיזה לבקר אותו יותר... מאוכזבים מקצב ההתקדמות האיטי של הרפורמה הפוליטית, הסטודנטים הקימו סלונים לא רשמיים כדי לדון בנושאים האסורים של חירות, זכויות אדם ודמוקרטיה... אם הממשלה רצינית בעניין הרפורמה היא חייבת להעניק לנו את חופש הדיבור. אלה זכויות אדם בסיסיות. בלעדיהן אין לנו מאומה!... מייסד תנועת הפנתיאון שלנו ביקש מהסטודנטים לקרוא אחריו:תחי הדמוקרטיה, הלאה הרודנות!...אנחנו חייבים ללכת לכיכר(טינאנמן), השמרנים במפלגה רוצים לעצור את תהליך הרפורמה. ההפגנה שלנו תחזק את עמדת הרפורמיסטים" (עמוד 102).

"חאי דזה היה משורר שלמד משפטים באוניברסיטת ביגינג. מיואש מעתידה של סין... השליך את עצמו תחת גלגלי הרכבת. נבקש מכמה סטודנטים להביא מחר זר זיכרון לכיכר טיינאנמן" (עמוד 160).

"שוטרי האוניברסיטה יחקרו אותי כשיגלו שביקרתי אותך. אני לומדת פסיכולוגיה, אבל אני היא זאת שזקוקה לפסיכיאטר. מה הטעם בחיים ללא חופש? ... תושבי העיר שעמדו על המדרכות הריעו בעת שחלפנו על פניהם, ונהגים עצרו בצמתים צפרו לאות תמיכה. ואנג וגין הניפו סדין עם הסיסמא: תנו לי חופש או תנו לי למות" (עמוד 199).

"איזה מין ארץ מענישה את קורבנות הטבח במקום את אלו שירו בהם? חוזרת אמי ואומרת. הלכתי לפגוש את המורה מבית ספר היסודי שבעלה נורה. היא אמרה לי שנאסר על משרפות הגופות לאחסן את אפרם של האנשים שנהרגו במהלך נקיטת אמצעי הדיכוי. היא נאלצה לאסוף את אפרו של בעלה בקופסה ולשאת אותו הביתה. היא הניחה אותו על ארון הבגדים שלה"(עמוד 209).

בהמשך מתואר תהליך אירגון ההפגנות על ידי הסטודנטים בכיכר טיאננמן, שלגיבור הספר דאי ויי היה תפקיד מרכזי באירגון ובעיקר בהיבט הבטחוני של הסטודנטים.

"אני רוצה להוכיח לאבי שלא חייבים לבלות את כל החיים מתוך ציות וכניעה" היא המשיכה. קונפוציוס אמר ששלושת הצבאות יכולים לאבד את מפקדם, אך האדם הפשוט לא יכול לאבד את כוח רצונו. אינני רוצה שאבי יחיה את שארית חייו בפחד. אנחנו לא מבקשים הרבה, אמרתי. באופן אישי הייתי שמח אם היו מעניקים לנו את הזכות לקיים מערכות יחסים בתקופת האוניברסיטה... שכבי עכשיו, טיין יי, ונסי לישון קצת. אני אשמור עלייך. טיאן יי: בתקופת מהפכת התרבות אמי חבשה יום אחד מסכת פנים לבנה. המנהלים שלה חשבו שהיא מאשימה את המפלגה בטרור לבן... הזמינו אותה לאספת ביקורת...המשמרות האדומים הפשיטו אותה וגילחו את שיער ערוותה... היא הושפלה כל כך שביום המחר התאבדה" (עמוד 322).

בהמשך אלפי סטודנטים בכיכר פתחו בשביתת רעב: " אפשר לחיות בלי מזון, אבל לא בלי חופש" ההמונים בכיכר נהרו אנה ואנה (עמוד 362).

"איזה מזל שמצאתי אדם טוב כמוך! אני חייבת להודות שעדיין איני מבינה איך יכלה הממשלה להרוג את כל הסטודנטים בדם קר. אחרי נקיטת אמצעי הדיכוי, חיפשתי את גופתו שלושה ימים. כיתתי רגליים מבית חולים אחד למשנהו. כולם ניראו כבתי מטבחיים, עם גופות מפוזרות בכל מקום. רק המחשבה על כך מחליאה אותי"(עמוד384).

" הכיכר היא ביתנו היחיד כעת" אמר ואנג פיי, לא נותר לנו מקום אחר ללכת אליו. אם נשוב להורינו הם יסגירו אותנו לידי המשטרה... כך מאו ניפץ את המערכת המשפחתית המסורתית כדי שכולנו נהיה תלויים במפלגה, אמרה טיאן יי, אנחנו דור של יתומים. הורינו לא העניקו לנו כל תמיכה רגשית. ברגע שנולדנו הם מסרו אותנו לידי המפלגה ואיפשרו לה לשלוט בחיינו... רק כשנהרות של דם יישפכו בכיכר טיינאנמן, ייפקחו סוף סוף עיניו של העם הסיני" (עמוד 481).

באי לינג מחתה את הדמעות מעיניה והגביהה את כוסה: "ספרי לנו מה משאלתך ליום הולדתך- המשאלה היחידה שלי היא לזכות בחופש המחשבה ולחזות בקץ הרודנות הפוליטית" אמרה טיאן יי "אני לא רוצה לחיות בפחד"...

"אני מכירה היטב את האישה הזאת, גאנג לי. בעלה הוכה למוות ברחוב בשישה ביוני. מיד לאחר מכן היא פוטרה ממשרתה כעובדת מדינה. כעת היא חסרת כול. ברשותה רק מיטה וכיסא. מצבה הנפשי מעורער ביותר.היא מבלה את הלילות בשיטוט בסמטאות"(עמוד 484).

"הם לא מרושעים. הם פשוט תוצר של משטר מרושע" אמרתי וכרכתי סביבה את זרועותי. "שחיתות מניבה שחיתות.לכן אני רוצה לנסוע לחוץ לארץ כאשר התנועה תתפזר"... "ובכן, התחלתי ללמוד פאלון גונג. זו צורה של צי גונג המשלבת כמה פילוסופיות בודהיסטיות ודאואיסטיות...התאמנתי בתרגילי מדיטציה עם כמה נשים במתחם. היתה לה השפעה מופלאה עלי: כאבי ראש, כאבי חזה, כאב גב ודלקת פרקים – כולם נעלמו מאז שהתחלתי לבצע את התרגילים” (עמוד 511).

 בהמשך מתוארת מסכת הרדיפות  האכזריות נגד אנשי הפאלון גונג מצד השלטונות  הסיניים כאשר חטאם היחיד ביצוע תרגילי מדיטציות.

"המפלגה הקומוניסטית קשוחה יותר מכל קיסרי סין שמשלו אי פעם" אומר דאי רו "דאי ויי אינו יכול להניע איבר, אך הממשלה עדיין משאירה אותו תחת מעקב צמוד"...אשה בשם ואנג סינג הלכה לכיכר לפני זמן מה ופרשה כרזה שעליה הכתובת: שנו את פסק הדין בעניין תנועת טיינאנמן. היא נעצרה, הוכרזה בלתי שפויה ומסוכנת ונשלחה לאחד מבתי החולים הפסיכיאטריים המנוהלים על ידי המשטרה. אתה משתחרר מהמקומות האלה רק לאחר שעינו אותך כל כך, עד שבאמת השתגעת"(עמוד555).

בהמשך מתואר המאבק של עשרות אלפי סטודנטים בכיכר טיינאנמן, כולל שביתות רעב ותמיכה עצומה של תושבי ביגינג, אך הכל נגדע על ידי כוחות עצומים של חיילים, שוטרים וטנקים, שרצחו ופצעו המוני סטודנטים, כאשר חטאם היחיד היה רצון לחופש ושיפור עתידו של כל העם הסיני.

 

יו גין נחפז לקראתנו בריצה. בגדיו היו מרוססים בנתזי דם. "החיילים  יורים במטרה להרוג. הם הניפו את רוביהם וריססו את הרחובות בקליעים. עשרות גופות מוטלות על האדמה... אנחנו רוצים שתבואו לכאן ותירשמו לאוניברסיטת הדמוקרטיה שלנו. נגן על כיכר טיינאנמן עד הרגע האחרון, ונמשיך את מסע התעמולה של ההתנגדות בדרכי שלום. אני מכריז בזאת על פתיחתה הרשמית של אוניברסיטת הדמוקרטיה" (עמוד608).

זמן קצר אחר כך נרצחו או נפצעו על ידי הצבא מרבית ממנהיגי הסטודנטים. פאן יואן נופף בבקבוק תבערה לעבר הקהל וצעק,"כל הסטודנטים שאינם חמושים חייבים לעזוב את האנדרטה מיד". על מטפחת הבד שקשר סביב כובע המצחייה שלו היתה הכתובת תנו לי חופש או תנו לי מוות!... "החיילים מפלסים דרך לאורך השדרה ומרססים כדורים לעבר ההמון" אמר שאו גיאן(עמוד 619).

"טנקים נוספים התקרבו לכיכר מכיוון מזרח ובעקבותיהם טור אחרי טור של חיילים הצועדים ישר קדימה... היא המשיכה ללכת לעבר הרובים שכוונו היישר לעברה. כעבור זמן מה, כאשר היתה במרחק שניים שלושה מטרים מהם, נורתה ירייה... כף רגלה השמאלית פסעה אחורה, זרועותיה וגופה נטו קדימה, והיא איבדה את שיווי משקלה וקרסה ארצה"

"לכל הרוחות הם מוציאים להורג אנשים בדם קר" הסבתי את מבטי, לא יכלתי לשאת זאת (עמוד632).

"בחור אחד פרש באומץ כרזה שעליה הכתובת כל הרודנים ייכחדו!.. צעדנו לעבר החיילים וצעקנו "צבא העם אוהב את העם". הם פתחו באש ומואו סן נפגע משני קליעים... ידעתי שהטנק דרס כמה אנשים. כשהעשן התפזר, הופיע מולי תמונה שצרבה את רשתיות עיני. ברצועת הכביש שעליה התגלגל הטנק, בין שני זוגות אופניים מחוצים שכבה ערמת גופות דוממות ומרוסקות... גופתו של צאנג הגדול נכתשה כליל. לא נותר ממנה הרבה יותר מאשר עקבות שרשראות טנק מגואלים בדם "(עמוד 660).

לסיכום

מא גיאן תאר בספרו "תרדמת בייגינג" בצורה אותנטית ובכישרון רב את הרוע והאכזריות הבלתי נתפסים של המשטר הקומוניסטי מאז ימי מאו צה דונג ועד ימינו. אני מודה שהיה לי קשה מאד לקרוא ספר זה בן 670 עמודים-בגלל הריכוז העצום של הרוע  והאכזריות שכוון כלפי העם הסיני. הרגשתי הרבה חמלה לעם המקסים הזה שיצא לי להכיר לא מעט מבניו ובנותיו  בסיורי בעולם.  כל זאת,  עשרות שנים לאחר תום השואה באירופה. לצערי הרב כפי שמדווח  בספר זה גם חלק מהרופאים הסיניים היו שותפים לפשעים הנ"ל, הן דרך קצירת איבריהם של המוצאים להורג מתנגדי המשטר (במושגינו המערביים רחוקים מלהיות פושעים) לשם השתלות לצורך רווחי עתק במטבע חוץ והן באישפוזים הפסיכיאטריים  הכפויים של מתנגדי המשטר כאשר חטאם היחיד  היה רצונם בחופש.

הפגיעה האנושה בסטודנטים בכיכר טיינאנמן ובתנועת המדיטציה הפאלון גונג הן רק חלק מהדוגמאות  לרוע בעשרים וחמש השנים האחרונות, למרות ה"רפורמה" וה"קפיטליזם" החדש בסין. ניתן אולי להסביר ברמה הפסיכולוגית את הרוע של הדיקטטורה הזו כמו גם את האחרות בכך שהפחד המודע והלא מודע של השליט הדיקטטור לאבד שליטה  על העם מוביל אותו למעשים האכזריים ביותר וזה לא משנה אם מדובר בשליט קומוניסטי, מוסלמי, נוצרי ועוד- הכיוון דומה כאשר המנגנון השולט הוא של השלכה טוטלית.