חיפה 20-06-2015
חברים למקצוע שלום,

יתכן ומאמר זה לא היה נכתב, אלמלא הגיב "אנונימי" לדבריי וקרא להם "דמגוגיה".

לכן, כדי להוכיח לכם שאיני "דמגוג", אציג ובקצרה תולדות חיי המקצועיים:
יליד וינה, אוסטריה 1933, בנו של רופא ידוע שם. נמלטנו משם, לאחר כניסת הנאצים, ומשפחתנו הגיעה ארצה ב-1938. זוהי "תקופת המאורעות 1936 -1936". אבא ז"ל הוצב כרופא באחד מקיבוצי "חומה ומגדל" שבמבואות עכו, שהותקפו מידי לילה ע"י ה"פורעים" (זה היה אז כינויים של ה"מחבלים" דהיום), והמשיך להיות במסגרת הרפואה הציבורית "רופא המשפחה" הנערץ על חוליו הרבים עד ליום מותו.

הנני בוגר המחזור הראשון המלא (1952-1958) של ביה"ס לרפואה בירושלים, וגם המחזור הראשון של העתודה האקדמאית של צה"ל.

מסלולי הצה"לי: רופא גדודי, חטיבתי (נח"'ל), סגן מפקד ובהמשך מפקד רפואה פיקודי/צפון ("ששת הימים"), ראש ענף רפואה ("מלחמת יום-כיפור"). שחרור מצה"ל ב-1974 (סא"ל).

מסלולי הקליני: סטאז' והתמחות ב"פנימית" (רמב"ם), מדעי יסוד מואורכים (מכון ווייצמן, ניו-אינגלנד מדיקל סנטר, בוסטון 1969 - 1972) ורכישת המיומנות המקצועית באימונולוגיה קלינית (התמחות שטרם היתה אז בארץ, ואני ועוד שני חברים – פרופ' פיק ופרופ. בנטוויץ', מוכרים כ"אבות מייסדים" שלה). הקמת מכון בתחום, שהכשיר במשך השנים דור המשך במקצוע.

מסלול ניהולי: תפקידיי בצה"ל ובהמשך מנהל המרכז הרפואי "רוטשילד" (לימים "בני ציון"), מנהל המכון לאימונולוגיה, מנכ"ל משרד הבריאות.

מסלול אקדמי: ממקימי המח' לאימונולוגיה/פקולטה לרפואה/טכניון, מחקרים משותפים/שבתונים עם פקולטות בטכניון, בהרווארד, קורנל, אלברט איינשטיין, רוקפלר ועוד.

פרישה לגימלאות: 1998.

מבוא זה קצת התארך מעבר לכוונתי (ראה פתיח), אך הוא משקף נכונה את רוח "בית- אבא" בו גדלתי וחונכתי לאהבת הזולת תוך ישום העקרון הרפואי הנעלה "הצלת חיים" בכל שעות היממה ובכל ימות השנה.

עיקרון זה ניסיתי ליישם בכל שנות פעילותי המקצועית (במסגרת "הרפואה הציבורית"): 1960-1998. (אולי עקב כך, לא עסקתי מעולם ב"פרקטיקה פרטית"- לא נותר הזמן לכך).

יחד עם הרוח של "בית אבא" הושפעתי רבות כסטודנט ממוריי בירושלים, במיוחד פרופ' משה רחמילביץ': "הקשב היטב לסיפורו של החולה, תן לו לשפוך את לבו, כי 80% של האבחנה היא האנמנזה!", ופרופ' ליפא הלפרין, הנוירולוג, מחברה של "שבועת הרופא העברי", וה"אתיקה הרפואית" הנובעת ומתחדשת יום-יום מאותה שבועה.

הרפואה הציבורית הישראלית ידועה בארץ ובעולם הרחב כמצטיינת בהישגיה (כגון בתחום תוחלת חיים, תמותת תינוקות וכד'). גאווה ושבחים בגין הישגים אלה מושמעים לא אחת מפיהם של רבים מ"נבחרי הציבור".
מי הביא הישגים אלה? הם לא נולדו "יש מאין"!

התשובה החד-משמעית: רופאיה הבכירים, בעלי החזון והמנהיגות, מאז תקופת "המדינה שבדרך" ועד עצם היום הזה, ועוד ידם נטויה!

הישגים כבירים אלה שהושגו "יש מאין" (על אף כל הקשיים שחוותה המערכת ב-67 שנות המדינה), היו פרי עמלם וללא ליאות של בכירי רופאיה של הרפואה הציבורית: הוקם משרד הבריאות (שבראשו מנכ"ל רופא, הכולל אותם בכירים, עד היום, 23 במספר). הוקמו בתי הספר לרפואה, בהם התחנכו ומתחנכים דורות ההמשך של רופאים מצטיינים.
הוקמה ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י), אשר מעבר לעיסוקה בשלל הבעיות הפרופסיונאליות של
ארגון, הקימה את:

- המועצה המדעית: אחראית לתחומי ההתמחות (מסלול, הכרה במקומות להתמחות, בחינות ,הרכב ועדות
בוחנים), הקמת מסלולי התמחות חדשים, ועוד.

הלשכה לאתיקה: הנחיות אתיות חדשניות כתולדה של חידושי הרפואה, דיון לגבי תלונות על התנהגות
אתית בלתי הולמת, המלצה על התלית רשיון, ואף מעבר לכך.

כל פעילות הר"י על שלל אירגוניה המקצועיים נעשית בהתנדבות.

והנה, קם סגן שר הבריאות, וזאת בטרם שנתמנה לכך, מקיים מגעים עם פקיד בכיר (לשעבר) במשרד האוצר, ומחליט למנותו למנכ"ל משרד הבריאות.

זהו נסיון "להפיכת חצר!"

יו"ר הר"י בשומעו על כוונה זו, ביקש ממר ליצמן להמנע מצעד חריג זה. מאחר ומר ליצמן השיב בשלילה, הודיעה הר"י על כוונתה להלחם במינוי זה כדי למונעו, וכעת הר''י עתרה לבג"ץ למניעתו.

בנוסף, פנה יו"ר הר"י בכתב לוועדת המינויים של נציבות עובדי המדינה, בבקשה להציג בפניה את הנימוקים כנגד המינוי.

נתקבלה תשובה בכתב: ההחלטה כבר התקבלה! המכתב הגיע באיחור (תשובה חצופה ביותר, לדעתי).

אני פניתי פעמיים בכתב אל מר ליצמן בבקשה לראותו בדחיפות - אך פגישה כזאת לא נקבעה.

בעקבות זאת, פניתי בכתב אל שר הבריאות וראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, בבקשה דומה- גם זו
נשארה ללא מענה.

אני מתנגד חד-משמעית למינוי מועמד שאינו-רופא למנכ"ל משרד הבריאות!

עמדתי זאת היא עניינית ולא אישית.

עמדתי זאת הינה ערכית, מצפונית ,מוסרית, ומקצועית.

משרד הבריאות הוא משרד מקצועי האמור לתכנן את התפתחות שירותי הרפואה ויעדיה העתידיים, יחד עם הדאגה למתן שירותים עכשוויים ברמה הנאותה.

תכנון ארוך טווח זה ונגזרותיו היומיומיות מחייב כי בראש הצוות,שהוא המנכ"ל, יהיה רופא בכיר, עם נסיון רפואי אישי רב, וכושר ניהולי (כך בוודאי המצב במשרדים מקצועיים אחרים : כגון ביטחון , משפטים). אין צורך להבליט שהמשרד עוסק "בדיני נפשות רפואיים", וכישוריו האישיים של המועמד למנכ"לות חייבים להיות אלה שמניתי לעיל.
העקרון העליון המנחה את הרופא בפעילותו היא "הצלת חיים", ובו זמנית PRIMUM NON NOCERE,
שמשמעותו בתרגום חופשי : "כלל ראשון במעלה – אל תזיק".

לאחרונה מנסים גורמים חיצוניים לכפות על המערכת עקרונות אחרים: "איזון תקציבי, חסכון והתייעלות" ("דוגמת 10 דקות לחולה"), המנוגדים "לשבועת הרופא": "ושמרתם עד מאוד חיי האדם מרחם אימו, והיה שלומו ראש חרדתכם"..."ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה, אם גר אם נוכרי, ואם אזרח, אם נקלה ואם נכבד"... (חלקים מתוך "השבועה").

כיצד מעז סגן שר הבריאות ,שאינו רופא, להעמיד לימינו מנכ"ל שאינו רופא? האם ”צמד“ זה של שני לא-רופאים יידע לתכנן את שירותי הרפואה העתידיים ויעדיהם? האם ”צמד“ זה ידע לקבל החלטות מקצועיות נכונות לשאלות רפואיות "בוערות"? (צפה את שעלול להתרחש ב-1/7/2015 עם הפעלתה של תכנית ה"רפורמה בשירותי בריאות הנפש",
כאשר כבר כיום ישנה חרדה גוברת והולכת אצל חלק מ-120,000 החולים ובני משפחותיהם – האם הצמד הזה ידע מה להחליט?)

האם "צמד" זה יוכל לתת מענה נכון לשאלות "אתיות סבוכות"? למצבי חירום המוניים?

התשובה הינה לאוו רבתי!!

כיצד מעז מר ליצמן ליזום "הפיכת חצר" זאת?
האם אותה מנהיגות רפואית - לא ראויה יותר להנהיג?
(אני אישית יכול להצביע על מועמדים מצוינים)
הוא מתנהג במשרד הבריאות כאילו היא "אחוזתו הפרטית" מעין "נחלת אבות" – הרי כבר כיהן
בתפקיד לפני מספר שנים, ולכן הוא כנראה חושב שהמשרד הינו "רכושו".

מצב עניינים זה צפוי להיות הרה-אסון לרפואה הציבורית. באם "שתלטנותו" לא תיתקל בהתנגדות מקצועית וחד-משמעית. בנין התפארת הוותיק של הרפואה הציבורית (הזקוק לשיפוץ-תקציבי משמעותי), שבנו מורינו, שבנינו אנחנו ותלמידינו שאחרינו - אסור שיפגע.

הראשונים לשלם עבור כך תהיינה השכבות החלשות שבאוכלוסיה, אלה שאין להם ביטוחים "משלימים" למיניהם. אין דרך אחרת מאשר המשך מאבק רציף, תקיף וברור, לשם הצלת הרפואה הציבורית מידי אלה המבקשים להתנכל לנשמתה, לרוחה, לרוח האתיקה הרפואית השוויונית.

זהו מאבק על "הבית"! אין מאבק ערכי, מצפוני, מוסרי, ומקצועי צודק ממנו – ניתן כולנו יד להצלחתו.

קריאה לממשלה ולעומד בראשה: חיזרו בכם מן ההחלטה "פה אחד" – השגויה.

הערה:הבחנתי שרבים, (רבים מידי, לטעמי) אינם מזדהים בשמם?
מה קורה? זיקפו קומתכם, היו שלמים עם דיעותיכם – היזדהו!
כ"שועל קרבות" וותיק, מעולם לא היססתי להביע דעתי ובגלוי בענין צודק מבחינתי!

בכבוד הראוי,
פרופ' תיאו דב גולן