האם אפשר לאבחן ADHD בפעוטות לטפל? 

סקירת ספרות מגהן מילר שפורסם ב- JAACAP.

הפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות (ADHD) היא אחת מהפרעות הילדות השכיחות ביותר, המשפיעה על כ-8% מהילדים בארצות הברית. למרות שזה לא מאובחן בדרך כלל עד גיל 7 שנים, ההסכמה גוברת לכך שהתסמינים מופיעים הרבה יותר מוקדם. אם כי, הידע שלנו ממשיך להיות מוגבל יחסית באשר לאינדיקטורים מוקדמים של ADHD, או לפוטנציאל התערבות מוקדמת במצבים אלה. ישנם מעט כלים זמינים למדידה נכונה של התנהגויות היפראקטיביות ואימפולסיביות בתינוקות ופעוטות, מה שמקשה לקבוע הבדלים בעלי משמעות קלינית.

אתגר מרכזי בזיהוי סימנים מוקדמים של ADHD היות שאופייני מבחינה התפתחותית לתינוקות וילדים צעירים להציג רמות גבוהות של חוסר קשב והתנהגות היפראקטיבית-אימפולסיבית. שאלה מכרעת היא מתי, בדיוק, התנהגויות אלו מופיעות במידה שאינה אופיינית למלך ההתפתחות. למרות שחלק ניכר מהספרות הנוכחית אשר בוחנת ביטויים מוקדמים של הפרעת קשב וריכוז התמקדה בילדים בגיל הגן, הסקירה השיטתית והמטה- אנליזה המתוכננת והקפדנית של Shephard נוקט בצעדים נוספים על ידי הדגשת מה שידוע – ומה שעדיין נלמד – על אינדיקטורים והתערבויות עבור ADHD לפני גיל 5 שנים.

במהלך השנים, נעשה שימוש בגישות מתודולוגיות שונות לבחינת מנבאים מוקדמים של ADHD, כולל סקירות רטרוספקטיביות, הכוללות דגימות קהילתיות, ובמידה פחותה, עיצובי סבירות/סיכון משפחתיים, ודגימות אחרות "בסיכון" כגון תינוקות שנולדו פגים. מחקרים אלה ביקשו למדוד מגוון תחומים רלוונטיים, כולל התנהגויות ספציפיות להפרעות קשב והיפראקטיביות (של חוסר תשומת לב, היפראקטיביות, ואימפולסיביות), וכן גורמים לא ספציפיים כמו מיומנויות התפתחותיות כלליות (עיכובים מוטוריים ושפתיים מוקדמים) והבדלים טמפרמנטיים (כמו השפעה שלילית, דחיפות, שליטה מאומצת).

הגישה שננקטה על ידי שפרד ועמיתיו היא אסטרטגית, עם בחירה של מטרות נוירוקוגניטיביות והתנהגותיות הניתנות לשינוי ובכך ניתנות לכאורה להתערבות מוקדמת.
בבחינת 149 מחקרים, המחברים מצאו קשרים מובהקים בין ADHD (בין אם אבחנה קטגורית או סימפטומים מוגברים) לבין התפתחות קוגניטיבית, מוטורית ושפתית של תינוק/ילדות מוקדמת; קשיים חברתיים/רגשיים; בעיות רגולציה ושינה; חריגות חושיות; רמות פעילות גבוהות; ובעיות בתפקודים ביצועיים (EF) (כלומר, עיכוב, קשב, גמישות קוגניטיבית/התנהגותית, תכנון/ארגון, זיכרון, זמן תגובה ושונות תוך-אישית, אימפולסיביות). מבין אלה, ההשפעה הגדולה ביותר הם בהבדלים לא טיפוסיים תחושתיים.

חשוב במיוחד לגישה שנקטו שפרד וחב' הייתה הבדיקה האם שלב ההתפתחות (כלומר, 0-2 שנים לעומת 3-5 שנים) ממתן את ההשפעות הללו. באופן כללי זה לא קרה, אם כי פחות מחקרים התמקדו בטווח הגילאים 0 עד שנתיים. למרות שהיו מעט מדי מחקרים כדי להכפיף כראוי למטא-אנליזה, הייתה ההצעה המסקרנת של קשרים בין ADHD ושינויים מוקדמים במבנה המוח (כלומר, נפח מוחי קטן יותר) ופעילות נוירופיזיולוגית במצב מנוחה.

בהתייחסות לנושא ההתערבות המוקדמת, רובם כוונו לוויסות עצמי באמצעות מגוון גישות.
לרוב אימון הורים, כולל גם נוירופידבק, פעילות גופנית/יוגה, אימון קוגניטיבי ומעבר לכך. נמצא שיפור משמעותי בסימפטומים של ADHD, כמו גם שיפורים אפשריים ביכולת המוטורית, בחוסר ויסות רגשי, ובזמן תגובה למרות שהיו, שוב, מעט מדי מחקרים כדי להתייחס לתחומים האחרונים.

תוצאות ההערכה וסינתזה יסודית ושיטתית של הספרות מצביעות על כך שרבים מהסימפטומים הקשורים להפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) בתקופת הילדות ובגיל ההתבגרות, ניכרים כבר בשלב מוקדם לפני גיל 5 שנים.
ממסקנה זו נובעות מספר שאלות: כיצד נוכל לנצל את הידע הזה כדי לפתח הבנה טובה יותר של היסודות העצביים של ADHD? איזה הזדמנויות עשויות להיות כדי לבחון השפעות דו-כיווניות והדדיות מוקדמות מאוד ביחס לאינטראקציות (חיוביות ושליליות) בין הורה לתינוק ולהתפתחות תסמיני ADHD? כיצד נוכל לפתח אמצעים חדשים לזיהוי יעיל של תינוקות וילדים צעירים פגיעים,כך שניתן יהיה לבדוק וליישם התערבויות לשיפור מסלול התפתחותי?

האם ההתערבויות בגיל הרך מביאות בסופו של דבר לשיפור בהתפתחות סימפטומים של ADHD מאוחר יותר, או אפילו עד כדי מניעת הופעת הסימפטומים?
חלק מגורמים סיבתיים עם השפעות משמעותיות לא נבדקו ולא נלקחו בחשבון על ידי המנחים, כפי שעולה בקנה אחד עם תפיסת הפסיכופתולוגיה ההתפתחותית של שוויון (equinity), כפי שהכותבים מסכמים, סביר להניח שהמסלולים הסיבתיים המוקדמים להפרעות קשב וריכוז יהיו מגוונים מאוד. עם זאת, ישנה גם שונות רבה בין מחקרים במונחים של לא רק מדדים  אלא גם הערכת גילאים ותוצאות (למשל, סימפטומים מוגברים לעומת תסמיני אבחנות DSM פורמליות). ניתן לטפל בסוגיות הליבה הללו, בין השאר, על ידי פיתוח מדדים, גילאים והגדרת תוצאות נפוצות, כפי שנעשה במחקרים על סמנים מוקדמים של מצבים נוירו-התפתחותיים אחרים (למשל, אוטיזם). יש צורך לדווח באופן מדויק ומקיף מידע בפרסומים, ולעשות יותר כדי לטפל בפערים בבריאות הנפשית של הילד, ולבנות קשרים, ולתמוך טוב יותר במעורבות של משפחות על גווניהן והשונות ביניהן, במחקרי בריאות הנפש של הילד.

שאלה רחבה יותר לתחומי פסיכיאטרית ילדים ומתבגרים והפסיכולוגיה, נוגעת לסוגיות אתיות שעשויות להתעורר מהמאמצים שלנו לזהות ADHD בשלב מוקדם יותר בחיים, וליישם התערבויות במהלך תקופות התפתחות מרכזיות אלו.
מה באשר לדאגות תקפות על הפוטנציאל למתן "תרופות-יתר" לאוכלוסייה צעירה מתמיד של ילדים עם ADHD? האם הפיתוח והיישום של התערבויות התנהגותיות לילדים מתחת לגיל 5 שנים, בהתאם להמלצות האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים לילדים בגיל הגן, יכולים בסופו של דבר להפחית או למנוע לחלוטין את הצורך בתרופות? אלו הן שאלות קשות, אבל כאלה שאנחנו צריכים יותר להתחיל להתמודד איתן.

אז, לא, אנחנו עדיין לא שם – תחום הזיהוי וההתערבות המוקדמים בהפרעות קשב והיפראקטיביות נמצא עדיין למעשה "בחיתוליו". אך עבודתם של שפרד ועמיתיו היא צעד חשוב ושיטתי קדימה, המהווה את הבמה לכיוונים חדשים ומלהיבים בחקר אינדיקטורים מוקדמים בחיים והתערבויות פסיכו-חברתיות עבור ADHD בילדים בגיל הרך.