אז למה אתם מצפים שאסבול כמו קדוש מעונה?

"בכיינים", נחר בבוז הבכיר בכירורגיה "כשאני הייתי צעיר עשינו 12 תורנויות של יומיים כל אחת". המבוגרים יותר יוסיפו שאפילו שכר לא קיבלו עבור תורנויות אלו ויאמרו שהדור "שלנו" מפונק, מרוכז בעצמו ולא מוכן לשלם את המחיר בשביל להיות רופא טוב. עמדות אלו נשמעו עוד שנים טרם השביתה האחרונה (כולל מאמרים מטיפים בכתב העת של הר"י ) וקינות כאלו ואחרות על ירידת הדורות. לסוגיית עומס העבודה מצטרפת הצבעת המתמחים ברגליים על התחומים המבוקשים, שאינם בהכרח תואמים למרכזיות של התחום בעבודה הרפואית – בניגוד לקיים אך לפני עשורים ספורים. אז מה קרה לרופאים הצעירים? עד כמה שהדבר מפתה, תליית האשמה בדקדנטיות ו"אובדן ערכים" היא פתרון קל הפותר את הטוען מבחינה מעמיקה וכנה של השינויים.

עוד בתחילת לימודי הרפואה, אי אז בתחילת העשור הקודם, הובהר לנו שמעמד הרופא הולך ונשחק, שהמודל ה"פטרנליסטי" הולך ומפנה את מקומו לאינטראקציה מאוזנת יותר בין שווים. "דוקטור גוגל" היה אז בחיתוליו (ועל אפליקציות רפואיות בסמארטפון אף אחד עוד לא חשב) אבל פערי הידע, ובעיקר הסמכות, הלכו והצטמצמו. התרבות תביעות הרשלנות, ללא קשר להצדקתן, ערערו עוד יותר את סמכותו של הרופא וגרוע מכך – את אמון המטופלים בו. ואם הרופא אינו "אלוהים", אלא אחד האדם כמונו, אז אפשר לחלוק על דעתו (לגיטימי ואף בריא), לא לקבלה (מובן), לזלזל בה (כאן מתחילה הבעיה), וגם להרביץ לו (כמו שאומרים, "לפעמים אין ברירה").

שינויים כאלו, כטבעם של שינויים, אינם חד צדדיים, וכמאמר פתגם הידוע "יחס גורר יחס". אם אני כבר לא "אלוהים", ומרופא הפכתי ל"נותן שירות", אז אולי גם המחויבות שלי צריכה להיות כמו זו של כל נותן שירות אחר? אם המימד ה"נאצל" וה"נעלה" של המקצוע שלי נעלם, אולי גם אני לא מחויב לאלטרואיזם על חשבון חיי האישיים, רווחתי הכלכלית ומשפחתי? מחויבות טוטאלית מצד העובד למקום העבודה ולתפקיד מצריכה יחס הולם מצד ה"מערכת" והחברה. כאשר היחס שמקבל העובד אינו תואם למחויבות שלו, במוקדם או במאוחר התסכול והציניות יאכלו כל חלקה טובה ויכרסמו בתחושת המחויבות.
אין טעם לדון האם השינוי טוב או רע ולמי – השינוי התרחש והתקבע בפרקטיקה הרפואית – אצל החולים,הצוות המטפל וגם בפסיקה. גם השינוי באופי המתמחים התקבע, וכנראה שלא נחזור לימים הקסומים של תורנויות בנות שלושה ימים (ועוד ללא תמורה), כפי שגם לא נחזור כנראה לימים בהם מעמד הרופא היה כזה שלא התקבל על הדעת להרים עליו קול או להכות אותו. ענווה היא תכונה מוערכת (ונחוצה), אבל כנראה של"אצילות המחייבת" כוח רב לגרום לאדם להתאמץ מעל ומעבר למקובל.

1. ליאוניד אידלמן ויהודה שינפלד. הגבלת שעות עבודת רופא – למי זה יועיל: לחולים, לחברה, לרופאים? "הרפואה", כרך 145, חוב' ז', יולי 2006