דברים שאימא לא סיפרה לי

מאת: ד"ר ציפי דולב פסיכיאטרית לבריאות האישה.

הביולוגיה לא מתחשבת בתרבות, בעידן בו אנו חיים ,בעיסוק שלנו, או במצב המשפחתי שלנו.

בין הגילים 47-52 בממוצע השחלות של נשים מתחילות להאט פעילות ,הווסת הופכת להיות לא סדירה ,ובשלב מסוים היא נפסקת לחלוטין. ההורמונים שהתרגלנו אליהם (אסטרוגן ופרוגסטרון ) כנשים מגיל ההתבגרות, לאט לאט נעלמים מגופינו .ומה קורה אז?

לעיתים לא קורה כמעט כלום ולעיתים קורה הרבה מאוד: הפרעות שינה, הפרעות במצב הרוח, גלי חום והזעות, כאבי פרקים, יובש בריריות, בעיות עיכול ועוד ועוד.

בעידן שבו נשים חיו בממוצע עד גיל 45 -50 ,הפסקת פעילות השחלות הייתה תואמת לסוף חייה של האישה, כפי שקיים גם בטבע, שחיות אשר מסיימות את פוריותן מסיימות גם את חייהן.

אבל לא כך הוא כיום בשנות האלפיים. נשים חיות בממוצע עד גיל 85 ויותר ,והביולוגיה ממשיכה את התהליכים הפיזיולוגים הרגילים. כלומר ,נשים חיות עוד כ-35 שנה בממוצע מאז הפסקת פעילות השחלות. נשים בגילים 47-52 (התקופה הממוצעת להפסקת הווסת) הן לרוב בשיא בשלותן כנשים שמימשו בניית זוגיות והקמת משפחה, רכישת מקצוע ,תחביבים לזמן הפנוי, ולעיתים אף פניהן לקרירה שניה.

מה עבר על אימהותינו בתקופה זו של חייהן?

רובן עברו את אותן תהליכים פיזיולוגיים ,חוו מעט סימפטומים או הרבה סימפטומים, אך הורגלו כנשים להתנהל לפי הציווי התנכי "ובעצב תלדי בנים", שניתן לפרשו כהלכתו ,וניתן לפרשו במובן הרחב יותר, שכל התהליכים הקשורים לשינויים ההורמונאליים הקשורים לפוריות האישה ,קשורים לשינויים נפשיים "לא שמחים" דווקא .ומדובר בגיל ההתבגרות, בתופעות הקדם ויסתיות, בהריון, בתקופה שלאחר לידה, ובתקופת הפסקת הווסת, או בשמה האחר, תקופת גיל המעבר ,ובלועזית המנופאוזה.

אימהותינו היו פחות עסוקות בקריירה, בספורט, בהתפתחותן האישית כנשים ומילאו את תפקיד הסבתאות בגיל זה, שיחד עמו הגיעה הפסקת הווסת, הסימפטומים השונים והשלמה עם תהליך הזקנה. התרבות אז עודדה השלמה עם התהליך הפיזיולוגי ויחד עם זה גם השלמה עם הסימפטומים שהגיעו בחמרה זו או אחרת.

בעבודתי עם נשים כיום, בגיליהם בין 45-55, אני שואלת לא אחת את האישה שיושבת מולי: האם שוחחת עם אמך על תקופת גיל המעבר שלה? ולרוב התשובה היא שלילית.

הכיצד?

לרוב ,התשובה המתקבלת מהאימהות היא "לא הקדשתי לכך תשומת לב הייתי עסוקה מדי" או "בזמני לא עשו ענין מכל דבר" או "לא התלוננתי כי לא היה נהוג להתלונן ".

בתקופתנו, תקופה הסוגדת לנעורים, אין פלא שעדיין נשים לא מדברות על תופעות גיל המעבר. הפסקת פעילות השחלות ועמה הפוריות, נחוות כתחילת תהליך ההזדקנות אצל נשים שנמצאות באמצע חייהן, בתרבות שמעודדת "להישאר צעירה לנצח". אז אם אימהותינו לא שוחחו על כך ממניעים אחרים, כיום נשים לא משוחחות על כך, היות ובתקופה שמעודדת נעורים, זו בושה לא להיות צעירה לנצח...במיוחד שהחוויה של אישה בגילים הללו, היא של אמצע החיים ולאו דווקא של זקנה.

אז אומנם אימהותינו לא סיפרו לנו, אבל אנחנו יכולות לספר לבנותינו.

בעיסוקי כפסיכיאטרית לבריאות האישה, אני מופתעת שוב ושוב לשמוע מנשים הסובלות מתופעות הקשורות לגיל המעבר, אך נמנעות מלקבל עזרה נכונה.

אחת התופעות השכיחות הן הפרעות שינה. נשים נוטות לא לדבר עם סביבתן על בעיות השינה ומתייחסות לכך כאל גזר דין שיש לקבלו ואולי מדי פעם ליטול כדור שינה .

הפרעות שינה אופייניות יותר בנשים מגברים, קשורות למצבים נפשיים שונים (כגון ,דיכאון וחרדה ) לריבוי מטלות שמוטלות על האישה, לאירועי חיים שמשפיעים ולשינויים הורמונליים. הפרעות השינה בתקופת גיל המעבר קשורות גם לנוכחות גלי חום שיגרמו להתעוררות מספר פעמים בלילה, קושי להירדם ובתהליך גם לתופעות של דיכאון.

 

חשוב שנעביר לבנותינו, את מה שאימא לא סיפרה לנו:

אין צורך לסבול, ואין צורך לשמור בסוד. תהליך ההתבגרות, או ההזדקנות הוא תהליך נורמטיבי גם אם העידן הנוכחי לא מעודד זאת. כל אישה עוברת את התהליך באופן שונה וייחודי לה. .זכור לי מקרה של אישה שהגיעה אלי להתייעצות ולשאלתי, מה מטריד אותה, ענתה "הווסת הפסיקה לפני חצי שנה, אני לא חווה שום סימפטומים, מה הטיפול שאני זקוקה לו?"

הצורך שלי לכתוב על הנושא, מגיע מניסיוני בתחום זה בעבודתי, אך בעיקר מהמצוקה הרבה של נשים שאני רואה בסביבתי הקרובה ובקרב מטופלותיי, מהרצון לעודד נשים שבוודאי שעם הבנה נכונה של מקורות הבעיות בתקופה זו, ניתן למצוא עזרה וטיפול מותאמת אישית לכל אישה.