לאחרונה פורסם תיקון חדש לחוק זכויות החולה, שקצת עבר "מתחת לרדאר" הציבורי, אולי לאור העיסוק במצב הבטחוני. עם זאת, לתיקון יש משמעות אקוטית דווקא בתקופה קשה זו, בכל הנוגע להתנהלות מול הפצועים הרבים הנזקקים לטיפול.

כדי להבין את הצורך בתיקון החוק ואת משמעות השינוי, יש לבחון את המצב הקיים עד כה: חוק זכויות החולה (1996) עיגן את חובת הגורם המטפל למתן הסבר וקבלת הסכמה מהמטופל לפני כל טיפול, וכן קבע סייגים לחובה זו, שאפשרו מתן טיפול גם ללא הסכמה, במקרים ייחודיים כדוגמת מצבי חירום.

מה הבעיה?

חוק זכויות החולה יצר הסדר חסר, שהביא לאי וודאות, עליה הלינו משפטנים ומטפלים לא פעם: מה עושים כשהמטופל אמנם אינו בעל יכולת לתת "הסכמה מדעת", אך עניינו לא נופל לגדר החריגים שהוסדרו בחוק?

עד כה, כדי לאפשר מתן טיפול בסיטואציה כזו, נדרש גורם חלופי שיוסמך לתת הסכמה במקום המטופל. מאחר ולבני המשפחה אין מעמד פורמלי במקרים אלה, האפשרויות היו פנייה לבית המשפט לשם מינוי אפוטרופוס לגוף למטופל, שיקבל החלטות בשמו, או לשם אישור ביצוע פעולה רפואית ספציפית. לחילופין ניתן היה לפנות לאפוטרופוס הכללי לשם הפעלת ייפוי כוח מתמשך, אך רק בתנאי שמסמך כזה מולא והופקד עוד קודם לכן ע"י המטופל. מטבע הדברים, אפשרויות אלו מטילות טרחה רבה על קרובי המטופל, הן רגשית והן ביורוקרטית.

לצערנו, החודשים האחרונים ממחישים ביתר שאת את הקושי המתואר – מה שהובהר מפורשות גם בדברי ההסבר להצעת החוק שעסקה בתיקון הנוכחי. פעמים רבות נאלצות משפחות הפצועים הרבים לקדם הליכים משפטיים ולעסוק במילוי והגשת טפסים בשעתם הקשה, על חשבון זמנם לצד מיטת יקיריהם. אותם צעירים לא העלו על דעתם לנסח מסמכי ייפוי כוח או לתת הנחיות מראש, מה שחייב, כאמור, מסלול משפטי לקבלת הסכמה מדעת לטיפול. מעבר לכך, וגם בימי שגרה, ברור הצורך של קרובי החולים, הקשישים והזקוקים לטיפול, למצוא פתרון יעיל לחובת ההסכמה, שיאפשר היענות מהירה של הצוותים בבתי החולים ובקהילה ומתן תגובה קלינית מתאימה, וללא הזדקקות לסרבול מנהלתי.

מה נשתנה?

תיקון החוק יצר מנגנון המאפשר קבלת החלטה בעבור המטופל על ידי אדם אחר (בהיעדר אפוטרופוס או מיופה כוח), ומבלי להטריח את בני משפחתו לפנות לערכאות השונות. אדם זה, מקרב בני משפחתו הקרובים של המטופל, ייקרא "מקבל החלטות זמני" לצורך מתן הסכמה מדעת לטיפול רפואי, תוך התחקות אחרי רצונו, השקפת עולמו ואורח חייו של המטופל. המינוי הזמני (עד חצי שנה) ייעשה בהתאם לקריטריונים שיאשר רופא מומחה, יינתן ע"י עובד סוציאלי ויתועד ברשומה הרפואית.

כך מתאפשר למעשה מתן כל טיפול (לא רק "חירום" או "דחוף") ללא הסכמת המטופל, שבאותה עת אינו מסוגל להבין בענייניו הרפואיים, ע"י ניהול תהליך ההסכמה מול מקבל ההחלטות הזמני.

מה יכול להשתבש?

כל הסדרה (מוצדקת ככל שתהיה), המאפשרת לאדם אחר לקבל הסכמה במקום המטופל עצמו, יוצרת פגיעה מסוימת באוטונומיה שלו. התיקון החדש נותן הנחיות שנועדו לצמצם אותה למינימום, כמו היעדר התנגדות מצד המטופל, וידוא חוסר יכולתו להבין בעניינים רפואיים טרם קבלת הסכמה ממקבל ההחלטות הזמני, איתור הנחיות מקדימות מצד המטופל (אם ניתנו) ופעולה בהתאם להן, חובת התנהלות מקבל ההחלטות הזמני לטובת המטופל, וכן הלאה.

מעבר לכך, תיקון החוק מנסה לתת פתרונות מראש לקשיים שעלולים להתעורר בתהליך מינוי מקבל החלטות זמני, כדוגמת אי הסכמות בקרב בני המשפחה למינוי, מקרים של רצון לסטות מסדר הקדימויות של בני המשפחה שנקבע בחוק למינוי, פניות של גורמים נוספים לבית המשפט במקביל למינוי וכיו"ב.

עם זאת, ניתן לשער כי המציאות בעתיד תייצר סיטואציות שלא הוסדרו. למשל, מה ייעשה מול אדם ערירי, תייר או עובד זר, ללא משפחה בישראל? מה אם ידוע על סכסוך בין המטופל למקבל ההחלטות הזמני המיועד, כמו זוג בהליכי גירושין שטרם הושלמו? ומה לגבי טיפול פסיכיאטרי? שכן התיקון מחריג אשפוז בבריאות הנפש, אך אינו מתייחס מפורשות לטיפול בתחום זה. כמו תמיד, הפרקטיקה בשטח תנסה לגבש פתרונות אד-הוק (אולי בסיוע ועדות אתיקה), ובמקרים סבוכים במיוחד ייאלץ בית המשפט לתת מענה  – עד לתיקון החוק בפעם הבאה.