היום בבוקר, במדור הבריאות של הארץ התפרסמה כתבה של רופא, קרדיולוג, שזיהה נכונה פירפור פרוזדורים אצל ידידו ולא חרדה כפי שאובחן בטעות על ידי רופא המשפחה. ("חרדה או הפרעת קצב?" 15/2/2015). ואכן, אותו רופא שם לב לפרטים חשובים באנמנזה של ידידו, שנשמטו מתשומת ליבו של הרופא המטפל.

clocks

אני חושבת שלכל רופא עם שנים של ניסיון יש סיפורים דומים, ודאי כשמדובר בתחום מומחיותו. זה תמיד נחמד לשתף בהם, כי מי לא אוהב לשתף בסיפורי ההצלחה שלו? אבל, לכולנו, כמו לרופא המשפחה דנן יש גם סיפורים פחות נחמדים בהם שגינו באבחנה או בבחירת הטיפול. וזאת משום שכולנו בני אדם וגם משום שרופאים עובדים בתנאים שהופכים להיות יותר ויותר בלתי אפשריים.

המסקנות של אותו רופא היו-

"על כן בימינו כשמרבית המפגשים בין רופא לחולה קצובים בזמן, נדרש הרופא להתמקצע באמנות הראיון הרפואי. בזמן קצר עליו להכיר את המטופל ואת ההיסטוריה הרפואית שלו ולעיתים גם של בני משפחתו, להבין מה סיבת הפנייה ולגבש במהירות את האבחנה על פיה ייקבע המשך הטיפול. מדובר באמנות נרכשת שיש לפתח ולשכלל..."

"המטופל מצידו נדרש להתמקצע באמנות הסיפור. כך, אם יתאר בבירור ובאופן מלא את תלונותיו, בלי להשמיט פרטים חיוניים, ובלי להרבות בפרטים שאינם כאלו- יקל על הרופא..."

"ללא ראיון וסיפור מדוייקים כל אמצעי האבחון והטיפול המתקדמים לא יסייעו השימוש באמצעים אלו חייב להיות מושכל וממוקד ולהתבסס על אבחנה מדוייקת-ששני הצדדים, הן המטופל והן הרופא, שותפים ליצירתה"

והמסקנות שלי שונות במקצת.

ראשית, אולי הגיע הזמן שנפסיק לחשוב שאנחנו הרופאים מסוגלים לעשות את הבלתי אפשרי :לראות ביום אחד עשרות אנשים זרים ותוך -20-10 דקות לדלות תמיד מתוך הסיפור שלהם את הפרטים החשובים, להבין במה מדובר, להזמין את הבדיקות הנחוצות (שלא לדבר על מילוי טפסים, קודים וכד), במקרה הטוב בלי כמה טלפונים באמצע. שלא לדבר על קריאה והתעמקות במקרים יותר מורכבים .

אני חושבת שרוב הרופאים הם אשפים באמנות הראיון הרפואי וראוי להערכה שבתנאים האלה נעשות יחסית מעט טעויות. אני סמוכה ובטוחה שמוסכניקים, אינסטלטורים או טכנאי מחשבים שעוסקים כולם במערכות הרבה פחות מסובכות ומורכבות לא היו מוכנים או מסוגלים לעבוד כך.

לגבי ההצעה השנייה- אני בהחלט בעד. למה שיהיה רק בית ספר לרפואה? צריך גם להקים גם בית ספר לחולים. שם הם ילמדו איך לספר את סיפור המחלה שלהם כך שיובן מייד. הם ילמדו בכל מצב איך להבדיל בין פרטים חיוניים לבין פרטים מיותרים. הרי אי אפשר לצפות שרופאים עסוקים ימצאו זמן להקשיב לסיפור ארוך ומבולבל של אדם שחש ברע ולא מבין מדוע וגם לא יודע מה חשוב ומה מיותר.

אני מסכימה לחלוטין עם המסקנה האחרונה שאין תחליף לאנמנזה ושהצלחת האבחנה כמו גם הטיפול תלוייה בשיתוף פעולה מלא בין הרופא לחולה.