לפני מספר חדשים עליתי כיתה – עברתי מהכרטיס הירוק של עובד קופת חולים לכרטיס הכחול של גמלאי קופת חולים. בדרך, החזירו אותי לדרגת דר'. החלטה של מישהו או סתם טעות של פקידה, אינני יודע. בכל אופן, אין לי עוד אפילו את הפרופסורה כדי לעורר יראת כבוד בקרב צוות המרפאה כשאני נכנס, כלקוח. עברתי לעיר חדשה ומעט אנשים מכירים אותי כאן, ואני מקבל טיפול כמו כל לקוח אחר.

הגעתי מעט אחרי שבע וחצי בבוקר לבדיקת דם. טעיתי – מתחילים בשבע בבוקר, ומצאתי חדר המתנה מלא. המכשיר המבריק פלט לי פתק מספר 820. הכריזה זימנה מספר 810 לחדר 207. משלמים מחיר על טעויות. לא חשבתי להביא איתי משהו לקרוא, אז הכנתי לי בראש את ההרצאה של הצהרים על שרותי בריאות – אני עדיין עובד באוניברסיטה. סביבי, עמך. זוג שהיו פעם בטיפולי, והיא אומרת לי בקול רם שהוא עבר ניתוח קיצור קיבה השבוע, והוא מתקן אותה בקול עוד יותר רם - מעקף, לא קיצור. אני מאחל לו החלמה מהירה וחוזר להירהורי. שני גברים מבוגרים, אחד לועס סנדויץ' לחם לבן בעמידה אחרי הצום שלפני הבדיקה, ומדברים בקול רם על המחירים של הטלפונים שבניהם קונים בדיוטי פרי בהונג קונג ובניו יורק.

הרחקת הרופא מהמטופל בשם שיפור האיכות יכולה בסופו של דבר לפגוע בטיפול, כי הרופא בעצמו הוא התרופה הטובה ביותר

הפלזמה מודיעה כי הגיע התור שלי, אך זוג מבוגר עם בתם מזניקים לדלת האחות לפני. ראיתי אותם לוקחים מספר מהמכשיר המבריק אחרי, אז הערתי להם והם נסוגו אחור. הבת, בת 25 או 30, לוקה בתסמונת דאון די קשה. האם המוגבלות שלה צריכה לזכות אותם בעדיפות בתור? כנראה שלא, אבל אני הרגשתי די רע עם זה. אולי באמת קשה להם עדיין לעמוד לידה לפני כולם בחדר המתנה, אולי הסטיגמה והבושה עדיין קשה להם. אני לא מקנא בהם. השעה כבר שמונה ורבע, ואחרי שהאחות לקחה את דמי, בלי כאב ובלי חיוך, ורשמה במחשב את כמות השתן שהפרשתי ביממה האחרונה, וחבשה בנעימות את החור הקטן בעור מעל הוריד, שאלתי אם יש לה זמן למדוד לי את לחץ הדם.

קיבלתי הנחייה בטלפון מספר ימים קודם לכן ממישהי במרפאה שלי שאמדוד לחץ דם ומשקל כדי לעדכן את התיק שלי. בחרתי לי רופא משפחה על סמך המלצה מאחד מעמיתי שהכיר אותו בצבא, אך המרפאה הקטנה שלו רחוקה מעט מביתי ומהמרפאה המרכזית אליו הלכתי לבדיקת הדם. חשבתי למדוד לחץ דם יחד עם בדיקת הדם במקום לנסוע למרפאה הקטנה "שלי".

האחות התנצלה ואמרה שהיא עסוקה מדי היום, וידעתי גם אני שהבת עם תסמונת דאון ממתינה בחוץ. תרד קומה והאחות שם תמדוד לך, אמרה. ירדתי ולקחתי פתק ממכשיר מבריק נוסף והפעם נכנסתי תוך דקתיים לחדר האחות. הסברתי את עצמי ואף קיפלתי את השרוול של החולצה. כשהאחות הבינה שאני שייך למרפאה אחרת היא הסבירה לי שאם היא תמדוד את הלחץ דם זה לא יופיע בתיק שלי, ובמרפאה שלי לא יראו את המדידה. זה גם לא יחשב להם למדדי האיכות שלהם – וזו הרי היתה הסיבה שהמישהי מהמרפאה שלי התקשרה אלי, כי שמי הופיע ברשימת הלקוחות שיש להשלים להם את הרישומים.

מחלקת השיווק דאגה ללקוח שיוכל לפנות לכל מרפאה לבדיקת דם, מחלקת מדדי איכות דאגה למישהי שתנחה את הלקוחות להשלים את הרישומים. זה הכל בסדר, אבל ההרגשה שלי שאין באמת מי שאיכפת לו מהלחץ דם שלי, חוץ ממני. זה מה שקורה כשהמוסד לוקח על עצמו את האחריות הקלינית, במקום להשאיר אותה אצל הרופא המטפל. הרחקת הרופא מהמטופל בשם שיפור האיכות יכולה בסופו של דבר לפגוע בטיפול, כי הרופא בעצמו הוא התרופה הטובה ביותר, כפי שמייקל בלינט היה אומר.