מחברות המאמר:

ד"ר עו"ד מאיה פלד רז, ראש התוכנית לביואתיקה בבית הספר לברה"צ, אוניברסיטת חיפה; יועצת אתית במרכז הרפואי בני ציון

פרופ' עטרת מידן גבירץ, חברת סגל וראש המעבדה לחקר מיניות, בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה; מטפלת מינית מוסמכת.

לאחרונה נסקרה, בכתבה במוסף הבריאות של "הארץ" דילמה בה עומד משרד הבריאות בהקשרן של נפגעות תקיפה מינית. מדובר בדילמה שאכן ראויה לבחינה, ולא רק בגלל שהיא משקפת את התלבטות משרד הבריאות גרידא, אלא מכיוון שהיא ככלל מבטאת את התייחסות החברה לסוגיית האלימות המינית.

בין השנים 2018 ועד מאי 2022, הצטברו בבתי החולים בארץ ערכות אונס (הכוללות דגימות ביולוגיות, הנאספות במסגרת המרכזים לטיפול אקוטי בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בבתי החולים השונים בישראל). הדבר התאפשר לאחר החלטה, שלא להשמידן כשלושה חודשים לאחר הבדיקה, ולאפשר לנפגעות להשתמש בהן לצורך בדיקת ראיות והגשת תלונה, במידה ויחליטו לעשות זאת בהמשך.

עם זאת, ההחלטה על שמירת הדגימות לא לוותה בהוראה באשר למיקום שמירתן. עובדה זו גרמה בפועל להצטברות הערכות בבתי החולים השונים – בתנאים בלתי אופטימליים המסכנים את היכולת לעשות שימוש עתידי בערכות. מצב זה השתנה במאי 2022, אז נחקק החוק, שקבע כי הממצאים יועברו למרלו"ג (מרכז לוגיסטי) המשטרתי – וזאת רק בהסכמת הנפגעת. החובה לקבלת הסכמת הנפגעת להעברת הדגימה, היא שהעלתה את הדילמה איתה מתמודד כעת משרד הבריאות – האם ואיך ניתן ליצור קשר עם נפגעות תקיפה מינית, לאחר שהסתיים הטיפול בהן, ולבקש מחדש את הסכמתן להעברת הערכות לאחסון.

הכתבה מתארת את עמדתם המנוגדת של שני ארגונים המתמחים בסוגיות של טראומה מינית. מחד, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית שסבר כי אין לפנות באופן יזום לנפגעות, מחשש לעורר מחדש את הטראומה ולפגוע בשגרת חייהן. מנגד, הלובי למלחמה באלימות מינית שטען, כי אין להסתיר מידע מאנשים ברי החלטה אודות זכויותיהם. מהכתבה עולה, כי משרד הבריאות בחר לאמץ את הצעת איגוד מרכזי הסיוע, שלא לבצע פנייה יזומה, אלא לפרסם "קול קורא" ולהזמין נפגעות ונפגעים לפנות בעצמם.

העמדה הפטרונית שמיוצגת בהחלטה שלא לפנות לנפגעות ולהציע להן לממש את זכותן, יש בה כדי לשקף את תפיסת החברה את האנשים שעברו פגיעה מינית במהלך חייהם. עמדה שללא כל ספק מונעת מתוך כוונה ורצון להגן, על מי שכבר סבלה אחת בחייה ולנסות לצמצם את סבלה, אך בו בעת מציבה מעליה תקרת זכוכית ולא מאפשרת לה לקבל החלטות עבור עצמה. אנו סבורות, כי באופן הזה ההחלטה שלא לפנות לנשים משיגה את המטרה ההפוכה מזו אותה מנסה להשיג החוק – היא מחלישה, ושוללת זכויות ואוטונומיה אישית במקום בו החוק מבקש להרחיבן.

שיקול אי מגרימת נזק הוא אחד מבסיסי קבלת ההחלטות השלטונית, כמו גם האתיקה הטיפולית, אך ככלל, קשה להצדיק מאזן המתעדף את ההגנה על הפרט מפני מידע על פני  קידום זכויותיו על בסיס מידע. דיון דומה, התקיים למשל בהקשר יידועם של נפגעי הקרנות הגזזת, על סיכון פוטנציאלי ומצוי זכותם לקבלת פיצויים על פי חוק. בהקשר זה הוחלט גם כן להימנע מיידוע אישי יזום של ,מי שתועדו כמוקרנים בכדי "למנוע פאניקה". ההבדל הוא שהחלטה זו לוותה בקמפיין מדיה נרחב והנחיות לרופאים לביצוע מעקב ושיח אישי עם מטופלים רלוונטיים – דבר שאינו רלוונטי בהקשר הנוכחי.

חשוב לציין כי בפסק הדין בעניינה של סימה ראובן (ע"א (י-ם) 6347/05), שדן בטענתה כנגד אי יידועה האישי היזום, קבע  בית המשפט כי "לחובת היידוע וההתרעה מעמד עצמאי", וקיימים שיקולים התומכים בה ללא קשר למאזן הנזק ותועלת הכרוכים בה. משמעות הדבר היא שזכותו של הפרט לדעת מבוססת (גם) על ההכרה בו כישות אוטונומית הזקוקה למידע בכדי לקבל החלטות אוטונומיות.

בהקשרנו, ומעבר לעצם הזכות לקבל מידע, הבחירה שלא ליידע את הנפגעות והנפגעים באופן אישי יזום על יכולתם לשמר את הדגימות באופן שיאפשר שימוש עתידי, מרמזת גם על הפחד הקיים בחברה, לדבר את הסוגיה של טראומה מינית עם נפגעים ונפגעות ובכלל, ועלולה לחזק את ההסתרה המתלווה לטראומה. כלומר, מותר לדבר על פגיעה רק אם הנפגע או הנפגעת יוזמים את השיחה בעצמם, וכל זה באמתלה של שמירה עליהם מפגיעה חוזרת. אך מה אם עצם ההתעלמות מהווה פגיעה נוספת? ומה אם דווקא הלגיטימציה לדבר על טראומה מינית תאפשר להפחית את עוצמת הכאב? בדומה לאופן בו ניתן לדבר על רעידת אדמה או פיגוע טרור, מבלי להשתמש בתיאורים גרפים הממחישים את הזוועה, פשוט לדבר על האפשרות של אירוע שכזה, אירוע שעלול להתרחש ללא קשר להתנהגות קודמת של הנפגעת, אירוע שקרה לה וממנו היא צריכה להחלים.

דיון נרחב מתנהל בספרות כמו גם בשטח בהקשר של פניה לנפגעות תקיפה מינית לצורכי שיתופן במחקר. מהספרות המחקרית בתחום עולה, כי עצם הפניה מחדש לאנשים שעברו תקיפה מינית כאשר מדובר בהשתתפות במחקר, אינה יוצרת רה-טראומטיזציה (Legerski & Bunnell, 2010). המקרים בהם נפגעים ונפגעות הביעו תסמיני טראומה במהלך שיחה, עם איש מקצוע שהוכשר לכך, כגון פלאשבקים, או דיווח על מצבים רגשיים קשים בעקבות הטראומה נמצאו כמעטים (Carter-Visscher, Naugle, Bell,  &  Suvak,  2007;  Griffin  et  al.,  2003 ).

במקביל, אף על פי שקיים סיכון שמיעוט קטן של נפגעים ונפגעות יחווה מצוקה, מחקרים מצאו כי חוויה זו מתפוגגת במהירות וכי לא עלתה תחושת חרטה על השתתפות במחקר העוסק בתחום וזאת לאור החוויה של תחושת המשמעות שנוצרת בעקבות התרומה של לעולם המחקר והטיפול בנפגעי טראומה אחרים (Legerski & Bunnell, 2010; Seedat, Pienaar et al., 2004). זהו גם הניסיון האישי שלנו כחוקרות של פעילות ושירות המרכזים האקוטיים.

המחקר בתחום הטראומה המינית מלמד אותנו על האפשרות לפנות לנפגעים ונפגעות בתקופת זמן שלאחר אירוע התקיפה, ומראה כי רה-טראומטיזציה הנגרמת על ידי ספקי השירותים מתרחשת כאשר אלה נוקטים בספקנות והאשמה במקום זהירות וחמלה (Campbell & Raja, 1999, 2005). אם ניתן לפנות לנפגעי תקיפה מינית למטרת מחקר ולעשות זאת בזהירות, רגישות ובדרך המייצרת תחושת העצמה בקרבם, על אחת כמה וכמה ניתן לעשות זאת על מנת לאפשר להן ולהם לממש את זכויותיהם להביא את התוקף לדין, במידה וירצו בכך.

בפנייה לנפגעים ונפגעות כמו גם בטיפול בטראומה מינית נדרשת עמדה מאוזנת וגמישה יותר מאשר החלטה דיכוטומית של כן או לא. כיום בולטת גישת מחקר מוכוונת-טראומה, אשר מסייעת לנו להבין כיצד בפועל ניתן לבצע סוג פנייה שכזה. הגישה מבקשת בראש ובראשונה לייצר אווירה של כבוד וביטחון בקרב הנפגעים והנפגעות דרך הבעת חמלה ואמפתיה מצד המראיינים, והדגשת כוחותיהם של הנפגעים והנפגעות בתהליך ההתמודדות עם הטראומה. כמובן שלא ניתן להבטיח שלא תתעורר הצפה רגשית או טריגרים בעקבות שיחה כזו. עם זאת, במקרה של טריגר, הצפה רגשית או מצוקה כלשהי, על המראיינים להמשיך להיות אמפתיים, להקשיב לתכנים שמעלים הנפגעים או הנפגעות ובמידת הצורך להפנות לטיפול מתאים לאחר השיחה (Campbell, Goodman-Williams, Javorka, 2019).

להערכתנו, שיחה שכזו יכולה לא רק לאפשר לנפגעים ולנפגעות לחוות תחושת שליטה ולשמר את האפשרות לקבל החלטות ביחס לחייהם, אלא גם להעביר מסר שלרשויות המדינה אכפת ממצבם, הן פועלות לקידום ושימור זכויותיהם/ן. ובמקרים אחדים היא עשויה לאפשר הפנייה לטיפול רגשי וכך אפילו לסייע בהמשך תהליך ההחלמה.