ספר חדש: ספרות ורפואה ביצירות דוברי גרמנית בין שתי המלחמות

כרך ח' בסדרה: הרהורים על ספרות ורפואה-דילמות ביחסי רופא-חולה פרי עטי יצא כעת לאור. הסדרה זכתה בפרס ע"ש ד"ר משה איינהורן לחקר ספרות ורפואה. שם הספר: ספרות ורפואה ביצירות דוברי גרמנית בין שתי המלחמות.

מבוא מקוצר:
בכרך זה בחרתי לנתח שבע יצירות של סופרים נודעים במרחב דוברי הגרמנית שפעלו במפנה המאה ה-20 ולאחריו: שטפן צווייג, ארתור שניצלר תומאס מאן ופרנץ וורפל. היצירות הן: אמוק, סיפור חלום, פרופסור ברנרדי, דוקטור גראסלר רופא המרחצאות, המרומה, מוות בוונציה וארבעים הימים של מוסה דאג.

רוב הסופרים שאני מתעמקת ביצירותיהם פעלו בווינה בתקופה שנודעה בשם "Fin de siècle". בתקופה זו, בשנים סביב 1900, נולדו המודרניזם, הפסיכואנליזה וההגות הרדיקלית. התרבות הייתה נתונה אז ביצר התחדשות ופעפוע, בתמורות ובתנודות בין דקדנטיות לדחף ההתחדשות.

כריכת הספר "ספרות ורפואה ביצירות דוברי גרמנית בין שתי מלחמות העולם"

כרופאה בהכשרתי אני רואה חשיבות מרובה בפענוח הקשר שבין ספרות ורפואה, שעובר כחוט השני ביצירות. אני מנתחת מחלות ומצבים רפואיים, פיזיים ונפשיים שמופיעים בטקסטים. לצד תיאור ההתייחסות למחלות בתקופה שבה נכתבו היצירות, אני מרחיבה במחקרי על אודותן מהידוע לנו ממדע הרפואה בימינו. במהלך הכתיבה התעכבתי על גורמי המוות ממחלות וממצבים רפואיים של גיבורי היצירות הדמיוניים המתוארים בסיפורים ותהיתי מה הקשר ביניהם ובין מקרי המוות האמיתיים שאירעו באוכלוסייה הכללית בתקופה שבה נכתבו. לשם כך, אדון תחילה ברקע הרפואי שלאורן נכתבו.

בתחילת המאה ה-19, לאחר המהפכה הצרפתית, נכנסו רופאים בחסות השלטון החדש לבתי החולים הציבוריים והפכו אותם למוסדות מחקר והכשרה. בתקופה זו, השלימה הרפואה המערבית את עיצובה כמדע בעל מתודולוגיה של תיעוד, ידע מצטבר ושיטות סדורות להסקת ידע. ביסוסה של הרפואה המערבית כרפואה הגמונית נבע משני מקורות: שיתוף פעולה עם המנגנון הפוליטי, ועיצוב המחשבה הרפואית כמחשבה מדעת. האנתרופולוג ארתור קליינמן (Arthur Kleinman) מייחס את הדומיננטיות של הביו-רפואה – כפי שהוא מכנה את הרפואה המערבית – לאקלים התרבותי של החברה המערבית, המדגישה את האובייקטיביות שבחומר ותולה במטריאליזם את הכמיהה לוודאות.

בתחילת המאה ה-19 הכירו הרופאים את הגוף לפרטיו, כמו כן תהליכים פיזיולוגיים בגוף האדם: התפתחו חקר התא, אפשרויות דיאגנוסטיות כולל הרכב המוח והאנדוקרינולוגיה; חלה התקדמות עצומה בנושא החיסונים (לואי פסטר – Louis Pasteur‏) וקודם ענף המיקרוביולוגיה – ההכרה בחיידקים כגורמי מחלה (רוברט קוך – Robert Koch); התגלו מתג השחפת ומתג הדיפטריה (פרידריך לפלר – Friedrich Loeffler) ופרזיטים כמחוללי מחלות כגון מלריה וקדחת צהובה; נחקרו מחלות כגון עגבת וקדחת; התפתח מערך חיטוי פצעים ומערך ההרדמה בכלורופורום (תומאס מורטון – Thomas Morton); הומצאו מכשירי חדר ניתוח כולל כפפות ומסכות (ג'וזף ליסטר – Joseph Lister); הוכח תפקידן של הכדוריות הלבנות במערכת החיסונית (אליה מיצ'ניקוב – Elie Metchnikoff) והחלו לפתח חיסונים נגד טטנוס, אבעבועות שחורות (אדוארד ג'נר – Edward Jenner ) דבר, דיזנטריה ועוד; התגלו קרני הרנטגן וקרני הרדיום (פייר ומארי קירי – Pierre and Marie Curie ) וחלה התקדמות רבה בתחום מחלות הנפש.

בשלהי המאה ה-19 המשיכו התגליות ששינו את פני הרפואה. עם זאת, בתקופתם של הסופרים במרחב דוברי הגרמנית, שיצירותיהם מהוות מושא למחקרי, לא התגלו עדיין תרופות רבות המשמשות בימינו. אלה יכלו למנוע את מותם של מיליוני חולים בני התקופה, ומותם של הגיבורים החולים המתוארים ביצירות אלה מעידות על כך.

נושא קרדינלי הוא החסר באנטיביוטיקה. הפניצילין התגלה על ידי אלכסנדר פלמינג (Alexander Fleming) ב-1928, אך המחקר בתחום התפתח ב-1939 והגיע לשימוש מעשי רק לאחר 1941 ובעיקר ב-1944, כאשר זריקות הפניצילין הגיעו אל שדות הקרב של מלחמת העולם השנייה. ב-1945 קיבלו אלכסנדר פלמינג, הווארד פלורי ((Howard Florey וארנסט בוריס צ'יין (Ernst Boris Chain) יחדיו את פרס הנובל לרפואה בעבור פיתוח הפניצילין, שהייתה לאחת התרופות היעילות והנמכרות ביותר בהיסטוריה. העידן שלפני השימוש באנטיביוטיקה גרם למוות של עשרות מיליוני אנשים, בין השאר מזיהומים מינוריים. ביצירות שנחקרות על ידי מוזכרים זיהומים שהתפתחו לאלח דם (ספסיס) וגרמו למות גיבורות העלילה, למשל זיהום לאחר הפלה מלאכותית המופיע בסיפור אמוק ובמחזה פרופסור ברנרדי. התייחסות נרחבת להפלות מלאכותיות תוכלו למצוא בניתוח הסיפור אמוק.

אחת המחלות הנפוצות בתקופה שבה מתוארות היצירות הייתה העגבת (סיפיליס). לפי תיאורו של צווייג, "הנערות סולקו מהחיים על ידי מחיצות אטומות והועמדו תחת פיקוח המשפחה, התפתחותן הגופנית והרוחנית נבלמה, הצעירים נאלצו לעשות מעשיהם בחשאי ובעורמה, במצוות מוסר שאיש לא האמין בו ולא קיים אותו". שטפן צווייג התייחס למחלות מין שהרפואה בזמנו לא ידעה להתגבר עליהן ועל אופן הריפוי המאוס והמשפיל שנוסה אז כדי לטפל בהן. למשל, הוא כותב לגבי טיפול בעגבת: "שבועות על שבועות היו מושחים את גופו של חולה העגבת בכספית, והתוצאה הייתה נשירת שיניים ופגעי בריאות אחרים. קורבן המחלה האומלל הרגיש שגם נפשו זוהמה כגופו. וגם בתום ריפוי מחריד זה לא הובטח לו שלא יפרוץ החיידק הזומם משביו ויתעורר, ישתק את האיברים וירכך את המוח. לא ייפלא אפוא כי צעירים רבים שלחו יד בנפשם לאחר האבחנה..."

צווייג מזכיר את פאול ארליך (1915-1854), רופא וחוקר יהודי-גרמני שחזה את התופעה האוטואימונית, היה חלוץ הכימותרפיה וזכה בפרס נובל לרפואה ב-1909. הוא חקר והשתמש ב-Salvarsan Arsphenamine)) לריפוי עגבת, חומר רעיל לגוף שעלול לגרום לנזק לכבד ואף למוות. למחקר בתרופה הייתה חשיבות עצומה שכן הוא היווה זרז למחקר שהוביל לפיתוח תרופות הסולפה, הפניצילין ומיני אנטיביוטיקה אחרות.

ארתור שניצלר תיאר ביצירותיו דמויות טיפוסיות בחברה הווינאית בת התקופה, כולל את נערת הפרברים קלת הדעת (יצאנית), אשר הייתה לאחד מסימני ההיכר של הסיפורת של שניצלר. חלק נכבד ביומניו ובאוטוביוגרפיה שלו מוקדש לחוויותיו המיניות, ובהקשר אליהן למערכות היחסים שלו עם נערות שזכו לכינוי "הנערות המתוקות" כגון גוסטי, אנני וז'נט. שניצלר מתאר את אנני כ"נערה בלונדינית קטנה וחמודה", המתגלה כבעלת ניסיון רב עם גברים. "הייתה מוכתמת אך ללא חטא, תמימה בלי בתולין, ישרה אבל גם יודעת להוליך שולל."

ביצירות שנחקרו על ידי מופיעות מחלות שונות שנגרמות מרעלנים של חיידקים כגון דיפטריה, סקרלטינה וכולרה. מות החולים נגרם בהיעדר טיפול נכון, בהיעדר תרופות אנטיביוטיות ובהיעדר נקיטת היגיינה ציבורית. הטיפול במחלות פרזיטריות כגון המלריה שטופלה בסיפורו של צווייג אמוק בכינין בהיעדר תרופות המונעות מלריה הנפוצות כיום גבתה חיים רבים. במוות בוונציה אני מתייחסת לנושא ההקפדה על הגיינה ציבורית והתנהלות השלטונות בעת מגיפה, אשר כשלו במיגור מגפת הכולרה בשל אינטרסים זרים לבריאות הציבור תוך גרימת מותם של המונים.

רבות נכתב על מחלת השחפת ותרבות הסניטריום בספרות הכללית והעברית בכלל ובספרו הנודע של תומאס מאן הר הקסמים. לכן בחרתי לעסוק במחלה ביצירתו דוקטור גראסלר רופא המרחצאות שמושאה הוא רופא שבחר לעבוד כרופא סניטריום, והמשאפה המוזכרת בסיפור מרמזת על התייחסות למחלת השחפת.

ב-24 במרץ 1882 הודיע ד"ר רוברט קוך על גילוי החיידק גורם השחפת – המיקובקטריום טוברקולוזיס. אך בתקופה שבה נכתבו היצירות לא הייתה תרופה למחלה ונהגו לבודד את חולי השחפת בבתי מרפא (סניטריום) שהיו ממוקמים בהרים באוויר הצח. השחפת גרמה למותו של אחד מכל שבעה אנשים באירופה ובאמריקה. למרות התקוות הגדולות שליוו את גילוי החיידק, מתו משחפת מאז ועד היום לפחות עוד 200 מיליון בני אדם בעולם. שחפת היא עדיין מחלה מידבקת שכיחה, אשר גורמת למותם של למעלה מ-2 מיליון אנשים מדי שנה.

הפניצילין כאמור, התרופה האנטיביוטית הראשונה שפותחה, אינה יעילה לטיפול בשחפת. רק ב־1946, כאשר פותחה התרופה האנטיביוטית סטרפטומיצין ולאחר מכן האיזוניאציד, נוצר לראשונה טיפול יעיל לריפוי המחלה. כיום ישנן כמה תרופות יעילות לטיפול במחלה. העיקריות שבהן: אתמבוטול, ריפמפין, איזוניאזיד ופירזינאמיד.

בהמרומה מאת תומאס מאן מופיעה התייחסות לסרטן הרחם ולמוות שנגרם בגינו. הכימותרפיה התפתחה והלכה בעיקר משנות ה-50, כאשר מדע האימונולוגיה והתרופות האימונותרפיות המקובלות בימינו מאריכות בצורה ניכרת את חיי המטופלים. חלק מהירידה בתמותה נזקפת לפעולות מניעה ולשיפור ביכולת הגילוי המוקדם שלא היו בתקופתם של הסופרים המוזכרים בכרך זה. בנוסף, ההבנה של הפרופיל המולקולרי של הגידולים חיונית כיום לבחירת הטיפול התרופתי וברוב סוגי הסרטן כשרק תת-קבוצה של חולים יראה תגובה לתרופה חדשה.

כאשר אני דנה במחלת השחפת ובמחלת הסרטן, חשוב להזכיר את הסופרת, הפילוסופית ובמאית הקולנוע האמריקנית-יהודייה סוזן סונטאג (Susan Sontag, 2004-1933), השואלת בספרה המחלה כמטאפורה (1978) באיזו מידה מדע הרפואה מושפע מהתרבות: האם דימויים של מחלות משפיעים על ההבנה הרפואית שלנו? היא קוראת תיגר על המנטליות של "האשמת הקורבן", שמסתתרת מאחורי השפה שבה אנו משתמשים כדי לתאר מחלות ואת אלה הסובלים מהן. היא מדגימה את טיעוניה תוך כדי בחינת היחס למחלת השחפת במאה ה-19 ולמחלת הסרטן במאה ה-20. לטענתה שתי המחלות מתקשרות עם תכונות פסיכולוגיות. היא סוברת שמטאפורות ומונחים המשמשים לתיאור שתי המחלות הובילו ליצירת קשר בין המבנה האישיותי של החולה לבין המחלה הפיזית עצמה. השחפת נתפסה כמחלה של רומנטיקנים, משוררים, אומנים, וקשורה בתשוקות חסרות מימוש וחוסר יכולת לממש אידיאלים רומנטיים. לסרטן, לדבריה, מיוחסים רגשות קיצוניים, דיכוי נפשי, סגפנות והדחקה.

אוטם שריר הלב הגורם למות החולה מוזכר בדוקטור גראסלר רופא המרחצאות וגם בסיפור חלום. בסיפורים מוזכר טיפול במורפין המקובל גם כיום. לא היה אז טיפול ניתוחי למחלה. יש לציין שמתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 – אז החל עידן ניתוחי המעקפים – חלה ירידה גדולה בשיעורי התמותה ממחלות לב, וכיום הטיפול המקובל באמצעות סטנטים בצנתור דחוף מונע פגיעה בשריר הלב ומציל חיי חולים רבים.

ביצירות שנחקרו על ידי מצאתי התייחסות גם למצבים פסיכיאטריים. דיכאון והתאבדות מופיעים באמוק וגם בדוקטור גראסלר רופא המרחצאות. פסיכיאטרים תלו ציפיות רבות במהפכה הפסיכו-פרמקולוגית. רבים מהם נוטים לדבר על "חוסר איזון כימי במוח" כבסיס להפרעות נפשיות וכהצדקה לטיפול תרופתי. אולם 50 שנות מחקרים לא הצליחו לחשוף בצורה עקבית ומשכנעת פגם נוירו-כימי כבסיס להפרעה נפשית במחלות פסיכיאטריות שונות. החיפוש מורכב במיוחד, מאחר וממצא של שיבוש לכאורה בכימיה של המוח עשוי להיות תוצאה של חוויות קשות שעברו על האדם ולא פגם ראשוני מולד. קשר הגומלין בין סביבה, פסיכולוגיה, תורשה ומוח רחוק מלהיות מובן. הציפייה שתרופה לבדה תפתור את המצוקה היא פשטנית. התרופות משפיעות על האדם ולעיתים ההשפעה עשויה להיות חיובית ונחוצה, לפחות לטווח קצר, אבל אין זה אומר שהתרופה מתקנת את שורש הבעיה.

ההתייחסות לחלום והזיה המופיעים בסיפור חלום מפגישה אותנו עם תורת הפסיכואניליזה של זיגמונד פרויד, שחי בתקופתו של שניצלר ושבאמצעות חליפת המכתבים ביניהם ביטאו את הערכתם ההדדית זה אל זה. התעכבתי על הפטרנליזם של הרופא, שהיה נהוג בתקופתם של המחברים. לרופא ולמנהל מחלקה כדוגמת פרופסור ברנרדי, גיבור מחזהו של שניצלר, הייתה סמכות בלתי מעורערת בקרב הרופאים ששעו למרותו ובוודאי בקרב החולים שבהם טיפל. כמו כן נחקרו על ידי דילמות מוסריות ומצפוניות ודרכי ההתמודדות עימן, כפי שננקטו אז על ידי הרופאים עצמם וכפי שנתפשו על ידי החברה.

אמות המידה המוסריות השתנו מאז 1912, שנת פרסומה של יצירתו של שניצלר, כאשר זכויות החולה נגזרו מזכויות האדם עת נתנה להן חשיבות מיוחדת לאחר מלחמת העולם השנייה (משנת 1945). ב-10 לדצמבר 1948 אומצה הצהרה עולמית של זכויות האדם שעל בסיסה התפתח הרעיון של זכויות החולה שמצדדות בהגנה על כבודו ופרטיותו. בארץ נחקק חוק זכויות החולה ב-1996.

בפרופסור ברנרדי אני מתעכבת על אמות מוסר והתנהגויות שכיום אינן מקובלות ביחסי רופא-חולה ואף ביחסים שבין הרופאים עצמם בהתייחס להיררכיה הנהוגה בבית החולים.

בהמרומה אני מתייחסת לפער בתפישה המחלה שבין החולה לרופא: לתפישה הרומנטית ולמנגנון ההדחקה הננקטים על ידי החולה לבין המציאות הרפואית המוצגת בכל חומרתה על ידי הרופאים. כמו כן מצאתי התייחסות שונה בין בני אדם שונים באותה המשפחה לפגם רפואי (חסר של כליה) כאשר גיבורת העלילה מקשטת את החסר במעטה של הירואיות בעוד בתה מתייחסת לחולה כאל אדם פגום.

יחסי רופא-חולה ביזריים המתנהלים בין רופא למטופלת מתוארים באמוק ואף רמזים לכאלה מתוארים גם בדוקטור גראסלר רופא המרחצאות. במחקרי אני מציגה את השאלה היכן עובר הגבול בין המקצועי לבין האישי, בין הרופא לבין האדם שהוא מייצג.

כולי תקווה שהקורא ילווה אותי במסע האינטלקטואלי שאני חושפת לפניו באמצעות חשיבה ומחקר בדיסציפלינות השונות המופיעות במבחר יצירותיהם של סופרים קאנונים במרחב דוברי הגרמנית ממפנה המאה ה-20 ושמטביעים את חותמם גם כיום.