לקראת הגיעו לגיל שבעים ב-2018, ראה אור שנה אח"כ ספרו של פרופ' אבי עורי על אודות פעימות חשובות בחייו ועל ערכי רפואה, ספרות, תרבות והומניות המאירים את דרכו לאורך השנים.

נראה לי שלאחר שנרגעה קדחת הכתיבה, עת המחבר נתון כולו בתוך המאורעות הסובייקטיביים המתוארים בספר בצורה מרתקת, יכול עתה אבי עורי לעיין שוב מתוך רגיעה וסיפוק בספר מיוחד פרי עטו ולהביט במבט רטרוספקטיבי על חייו המעניינים והעשירים למרות קשייהם ומהמורותיהם, על היותו רופא ואדם, הומניסט, תאב חיים ,סקרן ומלא עניין בתחומים רבים ומגוונים מעבר לרפואה השיקומית שבה תרם את מיטב הידע והניסיון שצבר במשך כארבעים ושבע שנים בטיפולו בנכים .

בפרק "בית הספר לרפואה ברחוב הרצל, אבו-כביר" מספר עורי שהחל את לימודי הרפואה בשנת 1966 במסגרת העתודה האקדמאית באוניברסיטת תל-אביב אותם סיים ב-1972. על מוריו נמנו ישעיהו ליבוביץ, עזרה זוהר ויהודה פריד. ב-1973 החל עורי את עבודת הסטאז' בבית חולים "מאיר" בכפר סבא.

הוא עמד להתגייס לשירות צבאי בן ארבע שנים כעתודאי אך סיום השנה כבר היה שונה: "ארבעת הימים שבהם שהיתי בבונקר במעוז "חיזיון" שעל גדות התעלה עם תחילת מלחמת יום הכיפורים, פציעתי והנפילה בשבי, שינו עבורי את מהלך החיים" וכך, לאחר שחרורו מהשבי, הגיע אבי עורי לעבוד ביחידה לשיקום נוירולוגי בבית החולים "תל-השומר" שמנהלה בין השנים 1973 -1985 היה פרופ' רפי רוזין אדם דגול, מוסרי בעל ידע רפואי נרחב ובעל השכלה רחבה שהשפיע בצורה מכרעת על עיצוב דרכו של אבי כרופא. בגיל 37 , לאחר מותו של רוזין, החל אבי עורי לנהל את היחידה שזכתה להכרה בארץ ובעולם.

יש לציין שמאז 1999, שימש אבי עורי כמנהל האגף השיקומי במרכז הרפואי "רעות" תל אביב. המחלקה הוכרה להתמחות שיקומית על ידי המועצה המדעית. המחלקה סונפה להוראה לחוג לשיקום, בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב מאוקטובר 2005 ובה לימד אבי עורי כפרופסור מן המניין.

בנוסף שימש אבי עורי כחבר בארגונים לאומיים ובינלאומיים בשיקום נכים, ובהיסטוריה של הרפואה. לשעבר, יו"ר החברה הישראלית לתולדות הרפואה, יו"ר ועדת "הלסינקי" של אוניברסיטת תל-אביב בשנים 2001 עד 2005, יו"ר ועדת האתיקה במועצה הישראלית לשיקום.

הפרק על ילדותו של עורי מרתק. הוריו נולדו בפולין ובאחד בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר הצבא הגרמני פלש לפולין ,הייתה אימו ,אממה לוין ,שנה אחרי סיום הלימודים בתיכון ואביו ישראל (יורק) לדרמן כבר למד רוקחות. בקריאה נכונה של המצב הם הצליחו לברוח מפולין מבעוד מועד כשהמלחמה גדעה את לימודי אביו. אימו, אחיה והוריה, אולגה וד"ר צבי לוין, ברחו מזרחה וחצו את הגבול לרוסיה. הסב, שהיה קצין בצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה והיה רופא נשים ומיילד, נשלח עם משפחתו לסיביר לטפל שם בנשות הקצינים הרוסיים. לימים הצטרף לצבא הפולני. הגנרל וולדיסלב אנדרס היה מפקדו.

אביו של אבי ואחיו הוטרינר, אפרים פישל לדרמן, ברחו גם הם לרוסיה ושם התגייסו ל"צבא אנדרס" וכך ניצלו. בסופם של תלאות ומסעות ארוכים הגיעו שני האחים לארץ בשנת 1943 עם "צבא אנדרס". אביו ערק ונקלט בשורות "ההגנה" ואילו אחי אביו, פישל, המשיך עם הצבא הפולני לאיטליה ואף זכה באות הצטיינות על השתתפותו בקרב המפורסם במנזר מונטה קאסינו ( 1944).

גם משפחת אימו לבית לוין הגיעה לארץ והתיישבה בנתניה. סבו פתח קליניקה קטנה לטיפול בנשות נתניה בעוד שאביו נשלח לקיבוץ מסדה, שם עברת את שם משפחתו מ"לדרמן" ל"עורי". כשעזב את הקיבוץ הגיע אביו של עורי לנתניה וכך הכיר את אהבת חייו -אממה לוין. הזוג נשא בטקס צנוע ב-1946 בבית משפחת ספקטור, ברחוב פרישמן בתל-אביב . אימו עבדה במשרדי המנדט הבריטי בזכות הידע שלה בשפות רבות ואביו ששירת תחילה במשטרה, עבד בתעשיית היהלומים ששגשגה אז בנתניה.

ב-24 לספטמבר 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, נולד אבי שנקרא על שם סבו מצד אביו , אברהם לדרמן, שנרצח עם שאר בני משפחתו במחנה ההשמדה מאיידנק ליד לובלין שבפולין. ב-2 לדצמבר 1955 נולד אחיו של אבי-בנימין.
אח נוסף של אביו- שמחה לדרמן, שהיה בין היהודים המעטים שהתקבלו ללימודי רפואה בפולין, עבד כרופא בבית החולים שברובע צ'יסטה שבוורשה לצד ד"ר ישראל מילייקובסקי עד מותם ב-1943.

יש לזכור שמילייקובסקי מונה עם הקמת גטו וורשה לראש מחלקת הבריאות ביודנראט והיה  בין המארגנים של "בית הספר לרפואה" המחתרתי. בשנותיו בגטו יזם מיליקובסקי וניהל את חקר "מחלת הרעב" כשדודו של אבי- שמחה לדרמן היה שותף למחקר. את דפי המחקר הסתיר מילקובסקי בבית הקברות והעבירו לידיו של ידידו פרופ' ויטולד אורלובסקי , והלה מסר אותו לידי אנשי ה"ג'וינט" עם שחרור פולין . הספר נדפס כבר ב-1946 כאשר ברשותו של אבי עורי נמצא עותק מתפורר מהמחקר שקיבל אביו מארגון "יד ושם" בשנת 1957 . מפרטים ביוגרפיים אלה מתבררת לי התעניינותו הרבה של אבי עורי בנושא הרופאים היהודים בשואה. ב-2019, במסגרת כנס נהריה בנושא רפואה ושואה, הוענק לאבי עורי אות הוקרה על תרומתו החלוצית והמקיפה לתחום חקר השואה.

משמאל לימין: פרופ' אבי עורי, פרופ' צביקה רם, ד"ר לימור שריר ויוסי שריד ז"ל

יש לציין שבכרך ב' בשער השני של ספרי: "הרהורים על ספרות ורפואה-דילמות ביחסי רופא-חולה", שראה אור ב-2016 בהוצאת הפקולטה לרפואה-אוניברסיטת תל-אביב, מופיע פרק נרחב על רופאים יהודים בשואה ובין השאר נזכר גם שמו של ד"ר שמחה לדרמן לצד ד"ר מילייקובסקי ואחרים וכן בית החולים ברובע צ'יסטה ומחקר הרעב בגטו שהוזכר בספרי . בעת כתיבת הספר לא ידעתי שד"ר שמחה לדרמן היה דודו של אבי עורי.

פרק ייחודי בספרו של עורי, שנראה כלקוח מסרט מלחמתי, מוקדש למלחמת יום הכיפורים ולנפילתו בשבי המצרים". את שירות המילואים שלי סיימתי למעשה בשבת. יום כיפור, ה-6 באוקטובר 1973 . כמעט עליתי לרכב שפינה חיילות מטסא לצפון, לארץ. עקב הכוננות שהוכרזה יומיים קודם, התבקשתי על ידי הרופא החטיבתי, ד"ר דורון מייזל, להתנדב עוד יום אחד ולשרת כרופא במעוז "חיזיון", מעוז שלא היה בו רופא".

המלחמה הייתה קשה והתרופות וחומרי החבישה אזלו במהירות ועורי נאלץ לקטוע את ידו של מפקד המעוז, סרן רמי ברעלי, שהתרסקה מפגיעה טיל. בלילה שבין ה9-10 באוקטובר 1973 התגלו ארבעת הלוחמים הישראלים כשעורי עמם, כשהתחבאו בבונקרים התת קרקעיים. "נדחפתי על רצפת הבונקר החם והרותח וזהו, אני לא זוכר דבר מאותם רגעים. בדיעבד התברר לעורי שרק חייל אחד הצליח לברוח החוצה. הוא נכווה ונשבה. השאר נהרגו באותו הרגע.  "התעוררתי כשאני חווה קוצר נשימה קשה ומתנשף. זחלתי מן התופת החוצה לאט-לאט כשעדיין טרי זיכרון יום האתמול במוחי: כל מי שיצא להיכנע- נורה למוות". "לאחר שאיפת אש להביור...ריח גופרית, גופות שרופות ועשן אפפו אותי. תופת אמיתית"..."חיפשתי מים. רק מים. השאר פשוט לא עניין אותי"..."מפלס את דרכי בין הגוויות". אבי נשבה על ידי המצרים ואת הקורות אותו בשבי בכלא עבסיה בקהיר, החקירות, היחסים עם שוביו והמחשבות שחלפו בראשו באותה עת עד לשחרורו הוא מתאר בצורה מרתקת בפרק "ההוצאה להורג נדחתה רגע לפני הירי". עורי מתאר חזיונות שחלפו מול עיניו בפרק: "מה הקשר בין תולעת האסקריס לבין החוויה בשבי המצרי".

נראה שחוויה בלתי רגילה זו השאירה חותם בנפשו ולמדה אותו מכלי ראשון מהי אתיקה רפואית, "ועוד לפני שנשבעתי את "שבועת הרופא". עברו כשבוי במצרים הביאו לחקור את התסמונות השונות של פדויי השבי והיכולת לשרוד בו. אני משערת שהישארותו בחיים לאחר התופת, האדירה בו את הרצון לחוות את החיים במלואם ואת הסקרנות והעניין שפיתח בתחומים רבים ומגוונים וביניהם בספרות, היסטוריה של הרפואה והחיבור שבין הרפואה למוסיקה ולאומנות.
מתברר שאהבתו של אבי עורי לקריאת ספרים ולספרות נבעה בראשיתה מהחינוך שספג בילדותו: "הבית היה מלא בספרים ואף נבנה ארון מיוחד לספרים שהיו ברובם מ"ספריית הפועלים" שבה להוריו היה מנוי.

בשורה הראשונה, משמאל לימין: פרופ' אהוד גזית, ד"ר לימור שריר, פרופ' אבי עורי, ד"ר שלמה שגב ופרופ' סם טיאנו בהרצאת קורס ספרות ורפואה

אבי עורי מספר: "מילדותי היו סביבי ספרים. מ"ספריית הפועלים" כמובן. אבי ואמי קראו ספרים בכל זמן פנוי. אבי בעברית ואימי באנגלית. אבי קרא יום יום את "דבר". את הפולנית והרוסית השאירו כשפות דיבור ביניהם בלבד. אמי ידעה לצטט בעל פה פואמות לטיניות ופולניות". למרות המצב הכלכלי הצנוע, תקציב לספרים תמיד נמצא. אותי שלחו לספרייה הציבורית ההסתדרותית "בית רמז" בנתניה שם החלפתי ספרים כמה פעמים בשבוע. למדתי שהיו ספרים ששינו את העולם- התנ"ך, ה"קוראן", "הברית החדשה", "האנלאקטים" של קונפוציוס, "היסודות" של אאוקלידס, ספריו של היפוקרטס, שלושים ושבעה המחזות של שיקספיר, "מוצא המינים" של דארוין, "פירוש החלומות" של פרויד, "המניפסט הקומוניסטי" של אנגלס ומארקס ו"המין השני" של סימון דה-בבואר. כמו כן ספריו של הרופא-סופר אי.ג'י. קרונין ובמיוחד "הטירה" משנת 1937".

הפרק על פישל שניאורסון, הפסיכיאטר, החוקר וחלוץ החינוך המיוחד עורר את תשומת לבי. באחד מטיולי ברחובות תל-אביב הבחנתי בספר דהוי ומהוהה שהושלך כלאחר יד על אחד הספסלים. היה זה "הרופא והפילוסוף" מאת פישל שניאורסון. ב-2016 התייחסתי לדמותו ולאופן תיאורו את הרופא בספרי: "הרהורים על ספרות ורפואה- דילמות ביחסי רופא חולה" בכרך ב' בשער על אודות הפסיכיאטריה. פגישתי בדמותו של שניאורסון בספרו של עורי דמתה בעיניי כפגוש חבר קרוב...

יש לציין שמעבר לעולם הרפואה מתייחס אבי עורי בספרו בצורה מרתקת למגוון של רופאים העוסקים בתחומים שונים ורבגוניים: לרופאים שהם אדריכלים, עיתונאים, מרגלים ולרופאים שסיכנו את חייהם למען המדע. בפרק מעניין במיוחד הוא מתייחס למלחינים ומחלותיהם. אבי עורי עצמו מתעניין במוסיקה ובעיקר במוסיקת ג'אז כשהוא משמש כמתופף בשני הרכבים קבועים . זכיתי אף לחוות כמה מערבי הג'אז המרגשים הללו כשעל ההרכב המוסיקלי נמנו נגנים שהם רופאים במקצועם.

בספרו לא שוכח עורי את תרומתן החשובה של האחיות להתפתחות הרפואה ובפרק מיוחד שהוא מקדיש להן הוא מגדירן כ"קדושות, אחיות, מרגלות וחלוצות". כותב אבי עורי: פרק זה מוקדש לאחים ולאחיות שתרמו לי מניסיונם לאורך חיי כסטודנט וכרופא, להשכלתי הרפואית ולהפנמת ערכים הומניים".

לרפואה השיקומית מוקדשים כמה פרקים המובאים מזווית ראייתו של אבי עורי כמומחה נודע בתחומו. עורי השתלם במרכז הלאומי האנגלי לטיפול ושיקום נפגעי חוט השדרה, "סטוק מנדויל", במרכז שיקום נפגעי מוח- ב"מרכז השיקום ע"ש ראסק" באוניברסיטת ניו-יורק, וכן בקיימברידג' ובמרכזים נוספים. כנכה צה"ל בעצמו, שימש אבי עורי שנים בהתנדבות כרופא בית הלוחם ונחשב מחלוצי רופאי ספורט הנכים בארץ.

ביוני 2013 זכה אבי עורי יחד עם ד"ר אברהם לזרי וד"ר רפאל חרותי בפרס מיוחד מטעם שרת הבריאות בעבור הספר : "יסודות ברפואה שיקומית", שנערך על ידם ושיצא לאור ב-2011 מטעם המרכז הרפואי השיקומי "רעות" ת"א.
בפרק: "ההבדל קטן אך השינוי גדול" מדגיש עורי: "בשבועת הרופא" בכל הזמנים ובכל התרבויות ההיגד העיקרי: הנאמנות שלנו היא לנפגע, ולמטופל בלבד".

בפרק "שיקום רופאים עם נכויות" שואל אבי עורי:" האם ציבור שעיסוקיו לא בתחומי הרפואה יכול להעריך את הקושי העצום שלנו הרופאים לטפל בעמיתנו? לאורך השנים מאז הוסמכתי לרופא, חשבתי שלא אוכל לפרסם או להתמודד בכתיבה עם ניסיוני בטיפול, אבחון ושיקום רופאים שהפכו לנכים. הדחקתי, למען האמת, את מה שעבר עליי בהתמודדות מול עמיתים שאושפזו במחלקתי. קשה יותר המשימה כשמדובר באנשים שאת מקצתם הכרתי קודם לכן כאנשים בריאים".

זכורים לי ביקורי כסטודנטית לרפואה ביחידה לשיקום נוירולוגי בביה"ח שיבא במסגרת לימודי הרפואה באוניברסיטת תל-אביב. אבי עורי עדיין היה רופא במחלקה. אינני בטוחה כלל שהוא זכר אותי מבין הסטודנטים הרבים שלמדו אצלו. החוויה שספגנו שם, אני ועמיתי ללימודים, הייתה קשה מנשוא, בעיקר קשה היה המפגש עם נכי צה"ל. על כן רבה מאוד ההערכה שאני חשה כלפיו אבי עורי על יחסו המיטיב הסבלני והתומך לאנשים שלפתע חרב עליהם עולמם.

נראה כי סיפוריו של עורי בספרו האוטוביוגרפי מתחוללים במעגלים כאשר סופו של סיפור אחד נפגש עם תחילתו של האחר, עובדה, הגורמת לקרא את הספר עד תומו בנשימה אחת. אני מוצאת שאבי עורי מנתח נושאים מגוונים שמופיעים בספרו מנקודת מבט פנומנולוגית.

מעגל אחד אף סגרתי בעצמי עם פרופ' אבי עורי כאשר הזמנתי אותו להרצות בקורס ספרות ורפואה שתכננתי במיוחד לסטודנטים בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר שאני נמנית על בוגריה. הרצאותיו בקורס ספרות ורפואה בנושא הקשר שבין נכות לספרות ועל אודות הרופאים המסתכנים העשירו את עולמם של הסטודנטים. מאוחר יותר כללתי בספרי שני מאמרים פרי עטו בנושאים אלה.

להרצאתו של אבי עורי בקורס ספרות ורפואה - ליחצו כאן