מה משותף לארתור קונן דוייל, יאנוש קורצ’אק ושאול טשרניחובסקי? חוץ מתרומתם המשמעותית לספרות, כולם היו גם רופאים. כמי שחוקרת את השילוב המרתק הזה כבר שנים רבות, אני מעבירה את הידע הלאה למאות סטודנטים לרפואה במסגרת הקורס "ספרות ורפואה", המלמד סטודנטים לרפואה אמפתיה וכבוד לאדם באמצעות יצירות ספרותיות ובו מתארחים סופרים וחוקרים שונים, מסבירים על העיסוק שלהם ברפואה ובפסיכיאטריה ועל הקשר בינו לבין יצירותיהם. בין אנשי הספרות שהתארחו בקורס לאורך השנים: עמוס עוז ז"ל, א"ב יהושע, חיים באר, אלי עמיר, חיים גורי ז"ל ועוד ועוד.

הבעת דילמות אנושיות באמצעות הכתיבה
מדי שנה נבחרות יצירות מצטיינות, פרי עטם של הסטודנטים בקורס, שנכתבות כחלק מהמבחן הסופי ונערכות לספר היצירות של המחזור. הספר מקוטלג באתר הספריה הלאומית תחת "אוסף ספרות ורפואה". באמצעות הכתיבה מביעים הסטודנטים את מחשבותיהם ואת תחושותיהם כלפי מצבים רפואיים ודילמות אנושיות שנתקל בהם הרופא. לרבים מהם, כתיבת היצירות בקורס מהווה התנסות ראשונה שעשויה לעודד אותם להמשיך ולהתפתח בכיוון זה גם לאחר סיום התואר.

הרפואה נשענת על הנחות יסוד מתחומי ידע מדעיים, אבל אל לנו לשכוח שהיא מתבססת על מפגש בין אדם לאדם, בין הרופא לחולה. התמקדות במדע, גורמת כיום לתחושה שהרופא שבוי במודלים ביו רפואיים, שהם לא פעם מודלים של הפרדה וניתוק: הטכנולוגיה החדשה מפרידה בין הרופא לחולה, והרופא עצמו רואה לפעמים את איברי הגוף שבטיפולו כאילו הם נפרדים מהגוף השלם.

מחקרים מדברים על שחיקה ותסכול מתמשך של רופאים כתוצאה ממרוץ אחרי ידע: התחרות בעולם האקדמי, כתיבת מאמרים מקצועיים, אשר ממעטים לעסוק ברגשות ובחוויות אישיות, ותפקידים ביורוקרטיים שנוספו על עבודת הרופא מעצימים את תחושתו שלעתים הינו שבוי בעולם מנוכר. בנוסף, הרופא לעתיד מפתח אמנם מיומנות ספציפית בתחומו, אך עבודתו התובענית מונעת ממנו מלהיפתח לעולמות אחרים לעתים עד כדי צרות אופקים.

הרופא כאיש אשכולות
דווקא בעידן הקדמה והטכנולוגיה, הולך הרופא ומתרחק מהחולה. אם נחשוב על כך, בעולם העתיק, בתקופתם של היפוקרטס וגלנוס, כמו גם בימי הביניים, היה הרופא איש אשכולות שעסק בתחומי המדע השונים ובה בעת בכתיבה ובפילוסופיה. בעולם מתגברת כיום הנטייה להחזיר את משמעות מקצוע הרפואה במונחים של "היות אדם". אחד התהליכים הבסיסיים ביותר במהלך הזה הוא פיתוח הדיאלוג רופא חולה באמצעות לימוד מדעי-הרוח בבתי הספר לרפואה, תהליך שהוא מתקדם בארה"ב, שם נלמד תחום ה-medical humanities (הומנות ורפואה) כחלק מתכנית הלימודים.

אני עצמי בוגרת הפקולטה לרפואה על שם סאקלר ורופאה בהכשרתי. בזמני, החינוך בבית הספר לרפואה התבסס על מקצועות הרפואה והמדע בלבד, והחינוך ההומניסטי נעדר כליל מתכנית הלימודים. עם השנים התקרבתי למדעי הרוח והפכתי סופרת, עובדה שפיתחה בי את הכושר להתבונן באדם מפרספקטיבה רחבה ושלמה יותר. דווקא בעזרת היחשפותי לטקסטים ספרותיים למדתי להבין ולהתעמק ברגשות ובתחושות אנושיים ולהיות ערה לכאבו של אדם ולסבלותיו.

דגש מיוחד מושם במהלך הקורס להתייחסות הסטודנטים לנושאים אתיים ואנושים הנובעים מההתפתחות הטכנולוגית החדשנית והמואצת בתקופתנו. "ההיבריס", סיפורו של עומר מינץ מהפקולטה לרפואה, מתוך ספר היצירות תשע"ט, מצביע למשל על הסכנה במירוץ הטכנולוגי הבלתי פוסק לשכלול הגנום האנושי ומעורר מחשבה על עתיד הקדמה. דווקא בעולם של ימינו תורם הקורס לעיצובו של בוגר הפקולטה לרפואה, כך שבגמר הלימודים יהיה לא רק רופא בעל ידע וכישורים טכנולוגיים נרחבים אלא גם אדם.

הפן האנושי ביחסי רופא-חולה
לדברי פרופ' אהוד גרוסמן, דיקאן הפקולטה לרפואה, התקדמותה של הרפואה בעידן הביוטכנולוגי מציבה בפני הסטודנטים אתגרים לא פשוטים, אך אל לנו לשכוח שהרפואה בהווייתה מתבססת על מפגש בין רופא לחולה. מגמת הפקולטה לרפואה, כפי שאני רואה אותה, היא לחנך את רופא העתיד להיות לא רק בעל ידע וכישורים בתחומו אלא בעת ובעונה אחת להפכו לאיש תרבות משכיל ולחדד את רגישותו ומידת הקשבתו לחולה. הקורס "ספרות ורפואה" בא לענות על האתגר האינטלקטואלי והאנושי שהפקולטה מציבה בפני הסטודנטים. באמצעות הקורס הם נחשפים לרב שיח אנושי של בכירי הסופרים, המשוררים, הפילוסופים, ההיסטוריונים והרופאים - הפורשים בפניהם יריעה רחבה של התייחסות לעולם הרפואה מימי היפוקרטס וגלנוס, דרך תקופת הרמב"ם ועד ימינו, וממחישים להם את הפן האנושי ביחסי רופא חולה.

את כל כתבי הסטודנטים ניתן לקרוא כאן.