בעולם הרפואה כיום, למרות חוק זכויות החולה הקובע בפירוש שעל הרופא לידע את החולה הנוטה למות בדבר מצבו, מתעוררת שוב הדילמה האנושית כיצד צריך לנהוג רופא בחולה המסרב לדעת את מצבו ואת הפרוגנוזה למחלתו והאם המידע עלול להזיק לו כאשר הוא מונע ממנו כל זיק של תקווה.

הדילמה הזו שבה ונדונה בתקופות שונות ובכללן יש להזכיר את וינה של המאה ה-19, בתקופתו של הרופא והסופר ארתור שניצלר.

ארתור שניצלר. "לגרום לחולה לפחות מיתת אושר"

שניצלר כתב את מחזהו: "פרופסור ברנרדי - קומדיה בחמש מערכות" ב-1912. המחזה מהווה עדות היסטורית לזרמים החברתיים ששלטו באותה התקופה באוסטריה ההבסבורגית. דרך עיניו של שניצלר, רופא וסופר, מצטיירים חייה של השכבה המשכילה בוינה - יהודים ונוצרים, שנבחנים בתוך המיקרוקוסמוס של בית החולים, מהם עובר הסופר לדון בנושאים שונים הקשורים להווייתו של אדם, לתפיסה כי לחיים יש משמעות, כאשר מחוץ לביטוי הפיזי של הקיום קיים דבר מה נוסף ובלתי־תלוי בו, כמו אמונה, אידיאה, מערכת מוסר וכדומה, המעניק לחיים את משמעותם.

כרופא, מתאר הסופר את מקצוע הרפואה בווינה של אותה התקופה, תוך התמקדות בעולמם של הרופאים על ההיררכיה השוררת בתוך בית החולים, היחסים הסבוכים, התככים והגישה לחולים, תוך הדגשת ייעודו של רופא והתייחסות לאחת הדילמות המופיעה משחר הדיון האתי ביחסי רופא-חולה: האם יש לגלות לחולה את האמת בנוגע למצבו ולפרוגנוזה של מחלתו, ובמיוחד לגבי החולה הנוטה למות. דילמה זו מסתבכת כאשר היא נבחנת בוינה של התקופה על רקע האנטישמיות המושרשת בחברה האוסטרית.

עלילת המחזה סובבת סביב נערה צעירה ורווקה שאושפזה בבית החולים עקב ספסיס (אלח דם), בעקבות הפלה בלתי חוקית. הנערה שוכבת על ערש דווי ואינה מבינה שסופה קרב. להפך, היא במצב של אאופוריה - שקועה בהזיה "שהינה אהובה עומד להגיע אליה "ויקחנה אל החיים ואל האושר" ולכן, כשמגיע הכומר ומבקש לקיים עמה וידוי אחרון, ממאן פרופ' ברנרדי, מנהל המחלקה הפנימית היהודי ומנהל בית החולים, להכניסו לחדרה. הוא מזהיר שהופעתו יקרב את קיצה של הנערה ושפעולה כזאת לא תישא חן גם בעיני אלוהים. הוא סובר שעדיף לה למות מתוך תחושה של אשליה מאושרת ולא מתוך ידיעה שהיא הולכת למות.

סופו של המחזה שהנערה מתה בעוד הכומר נדחה ועניינו של ברנרדי מגיע לשאילתה בפרלמנט כשהוא מואשם כי כפר בזכות הדתית של החולה ופגע ברגשות העם האוסטרי. הוא נאלץ להתפטר ממשרתו, נערך לו משפט והוא נמצא אשם. ממש כמו במשפט דרייפוס, שדרגותיו נקרעות ממנו בטקס פומבי והוא הושלך למאסר, תאריו של ברנרדי נלקחים ממנו, רשיון ההוראה שלו נשלל, והוא נדון למאסר. בדומה לפרשת דרייפוס, שהסתיימה ב-1906 בזיכויו הסופי ושהותיר חותם על אירופה, הצדק יוצא לאור ( במקרה של ברנרדי עקב תהפוכות פוליטיות) והוא משיב לעצמו את תאריו וסמכותו.

לכל אורך המחזה טוען שניצלר באמצעות גיבורו ברנרדי, שכרופא חובתו היא, גם אם איננו יכול לעזור עוד, "לגרום לחולה, עד כמה שאפשר, לפחות מיתת אושר". אחד הרופאים במחזה מבטא אף הוא את דעתו של שניצלר, שישנם מקרים בהם הרופא נכנס לחדרו של חולה שלא נתן לרפאו רק כדי לנחם אותו וכדי לשקר לו. "ודווקא הדבר הזה הוא החלק היותר קשה והיותר נעלה בעבודתו של הרופא".

התנהגותו הפטרנליסטית של פרופ' ברנרדי כלפי חוליו היתה מקובלת בעבר כאשר הרופא שימש פוסק יחיד שקבע והכריע בכל הסוגיות הנוגעות למהלך הטיפול הרפואי ואף במקרים של החולה הנוטה למות. לעתים בחר הרופא אף לשקר לחוליו בדבר הפרוגנוזה של מחלתם כדי לא לייאש אותם כפי שאנו רואים במחזהו של שניצלר.

האתיקה הרפואית מבוססת, על היחסים המיוחדים הנוצרים בקשר המקצועי שבין הרופא לחולה, שחייבים להיות מושתתים על עקרונות מוסריים של אמירת אמת, שמירת סודיות, נאמנות, כיבוד האוטונומיה והסכמה מדעת. הקושי ביישום עקרונות אלה נובע בעיקר מהיחס האסימטרי שבין הרופא לחולה. לרופא יש הידע והכוח להפעילו, לעומת החולה הנזקק לו. מאידך, בידי החולה הזכות הבלעדית על גופו ועל חייו, ורק הוא יכול להעריך את כדאיותם של הסיכונים והסיכויים המוצגים לו על ידי הרופא. אסימטריה זו מחייבת הטלת חובות מגבילות על הרופא.

חוק זכויות החולה התשנ"ו-1996 הציב את זכויות החולה כציר מרכזי של הטיפול הרפואי. בין הזכויות המרכזיות והבסיסיות של המטופל שמוזכרות בחוק עומדת הסכמה מדעת של החולה לטיפול רפואי, ואף זכותו שלא לקבל טיפול רפואי.

בעבר התלבטו בשאלה אם יש לומר לחולה הסופני את האמת או להסתיר אותה מפניו. חוק זכויות החולה הנוטה למות קובע בפירוש שעל הרופא לידע את החולה הנוטה למות בדבר מצבו ועל האפשרות לתת לרופאים הנחיות כיצד לנהוג ברגעים הקריטיים, ואם החולה איננו כשיר חייב הרופא לידע את האפוטרופוס של החולה.
עם זאת יש לציין שחוק זכויות החולה מאפשר לרופא להימנע ממסירת מידע מסוים לחולה אם לפי שיקול דעתו המידע עלול להזיק לחולה, תוך שהוא מחייב אותו להשיג אישור של ועדת האתיקה כדלקמן: "רשאי המטפל להימנע ממסירת מידע רפואי מסוים למטופל, הנוגע למצבו הרפואי, אם אישרה ועדת האתיקה כי מסירתו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל".

עולה השאלה כיצד צריך לנהוג רופא בחולה המסרב לדעת את מצבו ואת הפרוגנוזה למחלתו. שאלה זו נותרת בלתי פתורה גם בימינו. לדעתי, על הרופא להותיר תקווה למטופל גם אם מצבו מוגדר על ידי הרפואה כנואש.

הרופא והסופר אכסל מונטה כותב על ניסיונו האישי ב"מגילת סן-מיקלה": "אין בעולם סם מרפא חזק כתקווה, ושהסימן הקל שבקלים של פסימיות שמתגלה בפניו או בדבריו של הרופא עלול לקפח את חיי החולה".

*מאמר מקוצר מתוך הכרך החמישי החדש של ספרי "הרהורים על ספרות ורפואה - דילמות ביחסי רופא-חולה"