קטע מספרי: "הרהורים על ספרות ורפואה-דילמות ביחסי רופא-חולה"

השנה במסגרת קורס ספרות ורפואה בפקולטה עש סאקלר דנתי עם הסטודנטים ב "האדם מחפש משמעות" מאת ויקטור פרנקל[1].

בבואנו לדון על רופאים בשואה, אי אפשר שלא להזכיר את הפסיכיאטר והסופר ויקטור פרנקל, מייסד שיטת הלוגותרפיה. ויקטור פרנקל נאסר בשל יהדותו על ידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה, נכלא בגטו טרזינשטאט ואחר כך נשלח אל מחנה ההשמדה אושוויץ. בשנות מאסרו במחנות הריכוז מצא את עצמו מעורטל מכול עד כי נותר בהווייתו העירומה בלבד. כל משפחתו למעט אחות אחת נרצחו במחנות הריכוז, והוא עצמו כמו רבים אחרים התענה ברעב, בקור ובאכזריות בעת שהיה צפוי להשמדה. בהשפעת החוויות הללו הוא כתב את ספרו מבוא ללוגותרפיה: האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקסיסטנציאליזם, שמהדורתו הראשונה ראתה אור ב-1946 ושבהמשך הפך לרב מכר עולמי.

בספרו הניח פרנקל את היסודות לשיטת טיפול אקזיסניציאלית, שיש שראו בה בזמנו אסכולה חדשנית לאחר האסכולות של פרויד ואלפרד אדלר, ותוך כדי שיח עמן. פרנקל הסביר את תורתו ואת מקורו האטימולוגי של שמה: "לוגוס הוא מילה יוונית שפירושה 'משמעות', 'פשר'. לוגו-תרפיה מרכזת את עיוניה במשמעות ההוויה האנושית וכן בחיפושי האדם אחר משמעות זו".[2]

בשונה מאסכולות הגות ופרקטיקה אחרות, כגון אלה של פרויד או של מרקס ואנגלס, סבר פרנקל כי "שאיפתו של האדם לפשר היא כוח ראשוני ולא 'שכלון שניוני' בלבד של דחפים אינסטינקטיביים".‏[3] גם פרויד וגם פרנקל עסקו במהות של נוירוזות ובריפוין, אך בעוד פרויד הניח שנוירוזות נובעות מחרדה שמקורה בהתנגשות במניעים לא מודעים, פרנקל הבחין בכמה צורות של נוירוזה וייחס לאחדות מהן (הנאורזות הנואוגניות) ביטוי לכישלונו של הסובל מהן למצוא פשר בחייו וחוש של אחריות. פרויד הדגיש את המפח בחיי המין ופרנקל הדגיש את המפח ב"שאיפה ופשר".[4] בניגוד לפרויד שהיה אנטי דתי וטען שהדת היא "נאורוזה להמונים", הרי פרנקל ראה בדת אחד האמצעים למציאת פשר לחיי אדם.

שיטתו של פרנקל מבוססת על חוויותיו במחנה הריכוז והתמודדותו עם הסבל, כאשר ביקש לתת מענה לשאלות הקיומיות האישיות והאנושיות שנשארו פעורות בנפשם של רבים לאחר זוועות השואה, אצל אלו שחוו אותה על בשרם, אצל בני התקופה ועבור הדורות הבאים. יתר על כן, פרנקל סבר שהחוויה הקיומית הנוקבת שחווה במחנה ההשמדה, יחד עם רבים אחרים, גילתה אצלו תובנות ונתיבים חדשים להתמודדות עם הרוע תוך היחשפות אל חוויות העצב והאובדן העמוקות ביותר. נוסף על כך, עצם היכולת ליצור כלים טיפוליים חדשים להתמודדות עם מחלות נפש, כגון דיכאון, מתוך האימה והשכול, היא דוגמה לאפשרות של ריפוי נפשי.

הוא התבסס על ההנחה שיש בכוחו של האדם, ובכוחם של אחרים, לעזור לו לצאת מסבך נפשי מתוך התודעה העצמית שלו ובשל העצמאות והחופש להעניק משמעות לחיים, כמעט בכל הקשר נסיבתי. פרנקל מסביר כי בנסיבות הקיום האכזריות של מחנה ההשמדה, שאסיריו מנוצלים לעבודה עד כלות כוחותיהם, ללא תזונה או תנאי חיים בסיסיים, עד שהם קורסים ומושלכים אל תאי הגזים ואל המשרפות, "כל מטרות החיים הרגילות מתערערות. נשארה רק 'האחרונה בחירויות האדם' – היכולת לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונות".‏[5] בספרו מביא פרנקל דוגמאות להתמודדותו עם הסבל. הוא אומר: "אין לך דבר בעולם, שעשוי לעזור לאדם להתגבר אף על הגרוע מכול, כמו הידיעה שיש פשר לחייו",[6] בהסתמכו על אמרתו של ניטשה: "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'."

בעת מאסרו במחנה הריכוז דמיין פרנקל בעיני רוחו את דמותה של אשתו האהובה, הוא צייר את קוויה בחדות מופלאה, שמע אותה משיבה על שאלותיו, ראה את מבטה הגלוי והמעודד, "ואחת היא אם היה ממשי או לא – היה מזהיר באורו אותה שעה יותר מהשמש העולה. נוכחתי לדעת כי האדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה, עדיין מסוגל לדעת טעם אושר, ולו לרגע קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו... לנגד רוחי עדיין עמדה דמות דיוקנה של אשתי... לא ידעתי אפילו אם היא עדיין בין החיים... האהבה מפליגה הרחק מעבר להתגלמות הגופנית של הנפש האהובה... העצמה זו של החיים הפנימיים הניחה לאסיר להימלט אל העבר ובכך סייעה לו למצוא מחסה מפני הריקנות, השיממון והדלות הרוחנית של הווייתו."[7]

משניתנה רשות לדמיין, הוא השתעשע במאורעות מימים עברו. ולאו דווקא במאורעות חשובים "אלא בפכים קטנים ודברים של מה בכך". הוא דמיין לעצמו כיצד הוא מגיע לדירתו, פותח את הדלת, משיב לצלצולי הטלפון, מדליק את אור החשמל, ופרטים אלה שדלה מזיכרונו הפעימו אותו עד דמעות.

מצב אחר שמתואר על ידי פרנקל עוסק בתחושתו את יופיים של האמנות ושל הטבע, כאשר לא חש בהם מעודו תחושה שמצא בעזרתה פשר לחייו. הוא מתאר בספרו את מראה של השקיעה מבעד העצים ביערות בוואריה, שבהם נאלצו בכפייה הוא ויתר האסירים לבנות מפעל תחמושת עצום בתנאי רעב וקור מקפיא, לבושים בלויים, לעתים אף ללא נעליים, כשעל התנאים האיומים התווספו מעשי התעללות של שוביהם. עצם השקיעה הזכירה לו את זאת שבאקוורל המפורסם של דירר.

מקרה אחר: "פעם אחת היינו עושים במלאכה בתוך תעלה. השחר סביבנו היה אפור, השמים ממעל היו אפורים, אפור היה השלג באורו החווריין של השחר. אפורים היו הסמרטוטים שלבשו חבריי האסירים, ואפורים פניהם. אותה שעה נדלק אור בבית איכרים רחוק שעמד בקו האופק כאילו ציירוהו שם בעיצומה של האפרוריות המשמימה של השחר העולה בבאווריה. והאור האיר בחושך".[8] ושוב פרנקל התייחד עם אהובתו בדמיונו ולפתע התיישבה ציפור על תלולית העפר שהעלה מן המחפורת והיא השהתה עליו מבטה.

סיבה נוספת למציאת פשר היה עבור פרנקל כתב היד שהיה מוכן לפרסום ושאבד לו באושוויץ. היה זה הנוסח הראשון של ספרו. "אין לי ספק כי רצוני העז לכתוב מחדש כתב יד זה הוא שסייעני לעמוד בתלאות המחנה. בעת שחלה בטיפוס הוא שרבט על גבי פיסות נייר קטנות רשומות רבות שנועדו לעזור לו לכתוב את כתב היד מחדש.

אומר פרנקל: "פשר החיים שונה בכל אדם ואדם, בכל יום ויום, בכל שעה ושעה. לכן העיקר אינו בפשר החיים באופן כללי אלא בפשר הייחודי של חיי אדם ברגע נתון... אל נחפש אחר פשר חיים מופשט. כל אדם ואדם יש לו תפקידו או ייעודו הייחודי בחיים. כל אדם ואדם חייב לקיים משימה מוחשית התובעת מילוי. בסופו של דבר... יכיר האדם שהוא הוא הנשאל... החיים הם השואלים כל אדם ואדם: ואין הוא יכול לתת תשובה לחיים אלא על ידי מתן דין וחשבון על חייו. אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות, הרי שהלוגותרפיה רואה בקבלת עול האחריות את עצם מהותו של קיום האדם."[9]

פרנקל יצר הצעה חדשה להסתכלות על חיי האדם, הצעה אשר צמחה מתוך חווית הסבל. עבורו "לחיות – פירושו לסבול, להתקיים – פירושו למצוא פשר לסבל. אם יש בכלל תכלית לחיים, צריך שתהיה תכלית לסבל ולמוות. אך איש לא יוכל לומר מהי תכלית זו. כל אחד ואחד צריך למצוא את הדבר בעצמו ועליו לקבל את עול האחריות לפי מה שמכתיבה לו תשובתו. אם יצליח - יוסיף לגדול חרף כל צרותיו".[10]

בבסיס הלוגותרפיה עומדת גם השקפתו של ויקטור פרנקל, שעל האדם להבין שהעבר חלף אך שניתן לשנות ולתקן את העבר. הוראה זו לפי פרנקל מעמידה את האדם לפני מוגבלותם של החיים וכן לפני הסופיות שהוא מייחד לחייו ולעצמו.

פרנקל סבר שתסכול קיומי, דאגה או ייאוש, אינם סימנים פתולוגיים ואינם מחלה נפשית, אלא הם אמירה על המציאות הקיומית של האדם. ועל כן, תפקידו של הרופא הוא לעזור למצוא פשר לתחושות הללו ולסייע במציאת הדרכים בין התחושות הללו לבין הנסיבות הקיומיות שגרמו להן. עיקר שאיפתו של האדם, לדעת פרנקל, הוא לממש את המשמעות, הפשר של חייו, של ערכיו הפנימיים, ולכן, אם ימצא את הפשר והתובנה הפנימית, אזי גם ייפתר חלק ממצוקתו הנפשית של "החולה".

במסגרת הקורס הזמנתי את ד"ר עדו נתניהו לספר על מחזהו החדש: "משמעות" על אודות ויקטור פרנקל.

לצפייה להלן הקישורית:

[1] ויקטור פרנקל נולד בשנת 1905 בווינה. השלים את לימודי הרפואה וקיבל תואר דוקטור לרפואה בשנת 1930. בשנת 1924 נתפרסם מאמרו הראשון, בעידודו של פרויד. כיהן כפרופסור לנוירולוגיה ופסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וינה. בין השנים 1940–1942 כיהן כמנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים של רוטשילד. נישא בשנת 1941 לטילי גרוסר, שנספתה בשואה. במהלך מלחמת העולם השנייה שהה במשך שלוש שנים במחנה ההשמדה אושוויץ, בדכאו, ובמחנות ריכוז נוספים. לאחר השואה השלים תואר דוקטור בפילוסופיה (1949). בין השנים 1970-1946 ניהל את המרפאה הנוירולוגית בווינה. כיהן כמרצה אורח באוניברסיטאות הרווארד, פיטסבורג, סן דייגו ודאלאס. האוניברסיטה האמריקנית הבינלאומית בקליפורניה הקימה קתדרה מיוחדת ללימודי לוגותרפיה, שיטה פסיכותרפית שאותה הגה פרנקל.

בחייו חיבר 32 ספרים, שפורסמו ב-32 שפות (לעברית תורגמו רק חמישה מספריו), והספיק להרצות ב-209 אוניברסיטאות בכל חמש היבשות. פראנקל קיבל מספר שיא של 29 תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות ברחבי העולם. היה חבר כבוד באגודת המדעים האוסטרית, ובעל תג מדריך טיפוס הרים במועדון אלפיני. שלושה נתיבי טיפוס אף קרויים על שמו. ב-1975 קיבל אזרחות כבוד של עיר הולדתו וינה, שבה נפטר ב-1997. (מתוך ויקיפדיה)

[2] האדם מחפש משמעות, הוצאת דביר.

[3] שם, עמ' 119.

[4] שם, הקדמה מאת גורדון ו' אולפורט.

[5] שם.

[6] שם.

[7] שם.

[8] שם.

[9] שם.

[10] גורדון ו' אולפורט, הקדמה, האדם מחפש משמעות.