הנשים לבית בובר / ד"ר לימור שריר*

שעבוד האישה (אנגלית: The Subjection of Women; תורגם גם בשם: שעבוד הנשים) הוא ספר עיון פילוסופי הטוען בעד שוויון בין המינים, שכתב הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל, ייתכן ביחד עם אשתו הרייט טיילור מיל, בשנת 1869. שעבוד האישה הניח את היסודות הפילוסופיים למהפכה הפמיניסטית, ולכן נחשב לאחד החיבורים החשובים ביותר בהגות הפמיניסטית. ג'ון סטיוארט מיל זקף לזכותה של אשתו, הרייט טיילור מיל, את השתתפותה בכתיבת הספר, ומספר טיעונים המופיעים בו, דומים לטיעונים שהעלתה הרייט טיילור מיל בספרה "זכות בחירה לנשים" שפורסם בשנת 1851. עם זאת, מספר חוקרים טוענים כי ג'ון סטיוארט מיל היה מחברו היחיד של הספר.
על הצעותיו של מייל נמנו שינוי חוק הירושה שיאפשר לנשים להחזיק ברכושן גם לאחר מות בעליהן, ופתיחת שוק העבודה גם לנשים על מנת שיוכלו להבטיח לעצמן יציבות ועצמאות כלכלית. בנוסף מיל צדד בזכות הבחירה לנשים.
במסגרת מחקר שערכתי לצורך כתיבת ספרי: מרטין בובר- מבט מקרוב (כרמל, 2011) התוודעתי לנשים לבית בובר, שהיו יוצאות דופן, מורדות במוסכמות, יצירתיות ומשכילות וניתן לכנותן פמיניסטיות במידה זו או אחרת עוד בתקופה שנשים במרכז אירופה לא היו כאלה.

להלן קטעים מתוך ספרי:
סבתא אדלה
סבתו של מרטין בובר, אדלה, עסקה בסתר בכתיבה בסוף המאה השמונֶה-עשרה, התעניינה בספרים החיצוניים עוד בתחילת המאה התשע-עשרה ואף נהגה לכתוב ביומנה רשמים מיצירותיהם של יוהן גתה ושל פרידריך שילר. כך מתאר אותה בובר בספרו פגישות:
סבתא גדלה בעיירה גליצאית שעיון ב'ספרים חיצוניים' על ידי יהודים נחשב בה לפריצת גדר, ולגבי נערות נחשבה קריאת ספרים למעשה שלא יעשה. כשהייתה בת ט"ו התקינה לעצמה מחבוא-סתר בעלייה, ושם הייתה שומרת כרכים של כתבי עת: 'הוראַן' לשילר ו'לֵיווַנה' מאת ז'אן פאוּל וספרים גרמניים אחרים שקראה בהם בסתר.
מתברר שהנשים האחרות במשפחה כדוגמת פאולה וינקלר בובר, אשתו של מרטין בובר וגם רעייתו של רפאל- בנו, מרגרט טורינג, היו נשים אסרטיביות, מורדות, הרפתקניות, גרמניות שנישאו ליהודים, שהרו את ילדיהן לפני שנישאו לבעליהן, שחיו חיים יוצאי דופן וכולן היו סופרות.

פאולה וינקלר-בובר

פאולה וינקלר-בובר נולדה במינכן ב- 1877 למשפחה קתולית אמידה. בגיל צעיר עזבה את משפחתה והתחנכה בפנימייה קתולית במנזר. בצעירותה נפטרה אמה, והיא נותרה עם אביה - נגר ואדריכל, טיפוס עיקש ונוקשה.
"פאולה לא התנהגה על פי הנורמות שהיו מקובלות בתקופתה. מאז חינוכה במנזר פיתחה ביקורת שלילית לחינוך הדתי ולקתוליות. בצעירותה שיחקה בתאטרון חובבים והייתה טיפוס הרפתקן ועצמאי. היא עזבה את בית הוריה ונסעה ללמוד בבית הספר להכשרת מורים במינכן, שם לימדה בבית ספר יסודי. בהמשך עבדה כמזכירה בטירול שבאוסטריה ומשם נסעה לאוניברסיטת ציריך ולמדה פילולוגיה גרמנית. פאולה הייתה ספורטאית ואף חצתה את האלפים השווייצריים ברכיבה על אופניים.

פאולה וינקלר-בובר

"בקיץ 1899, פגשה את מרטין בובר באוניברסיטת ציריך. כעבור שנה הרתה לו, עזבה את הלימודים ועברה להתגורר עמו בברלין. לאחר שנולד רפאל, עזבה פאולה באופן רשמי את הכנסייה הקתולית וניתקה סופית את הקשר עם משפחתה; וב-1907 התגיירה והוסיפה לשמה את השם יהודית. היא נישאה למרטין וחיה עמו בהפנהיים מ-1916 עד 1938, אז היגרו לארץ-ישראל והתגוררו בירושלים יחד עם שתי נכדותיהן- בנותיהן של רפאל ומרגרט טורינג בובר.
פאולה הייתה סופרת ומסאית והחלה לכתוב בתקופה בה נשים כותבות נהגו להסות את זהותן במסווה של שמות גבריים כדוגמת ג'ורג' אליוט. כבר ב-1901 נדפסו בירחון Die Welt מאמרים פרי עטה, "אבחנות של אוהדת הציונות" ו"האישה היהודייה". היא עזרה לבובר בעריכת ספריו: מעשיות ר' נחמן מברסלב ואגדת הבעל שם טוב; מספריה שפורסמו בשם העט גאורג מונק- הילדים הלא אמתיים של אדם, הקורבן, סיפורי קדושים איריים ועוד.
את הרומן Muckensturm - ein Jahr in Leben einer Kleinen Stadt ("סערת יתושים") כתבה בין השנים 1938 ל-1940 בירושלים על סמך רשימות מיומנה שאספה שנים. הרומן הריאליסטי מתאר בביקורתיות את התנהגותם וגורלם של אזרחי הפנהיים ב- 1933.
פמיניזם נוסח אלן קיי
פאולה וינקלר בובר לא הייתה פמיניסטית העונה להגדרה המוכרת אך דעותיה היו דומות לאלה של אלן קיי. לדעתה על האישה לפתח את כישרונותיה הנשיים ולתרום לחברה באופן חופשי; וסברה שעל המדינה לתמוך באישה ולהשתתף בהוצאותיה בגידול הילדים.
"המשותף בין פאולה וינקלר לאלן קיי הוא האמונה במטרנליזם. שתיהן האמינו שהאימהות היא תכונה נעלה ומוסרית ביותר, הייחודית לנשים, ועל כן יש לפתחה. ועם זאת, פאולה סברה שנשים אינן צריכות לעסוק במקצועות גבריים, ואף כתבה למרטין בובר על ויכוח עם ידידתה בנושא." להלן קטע ממכתבה:
ציריך, 16–17 באוגוסט 1898
...השיחה עם אלזה זעזעה אותי. דיברנו על מאורעות פוליטיים, על האנטישמיות בפריז ועל הקונגרס הציוני ... בין דעותיה הקוסמופוליטיות רעיונות שוויוניים השואפים למזער [את] ההבדלים בין גבר לאישה, ולטשטש את הניגודים ביניהם באופן שבדומה לדבורים, ייווצר מין שלישי חסר מין. מי יודע אם יצליחו בזה? אולי הם הצליחו כבר...
האידיאל בעיניי הוא לפתח את הגבר בגבר ואת האישה באישה לשלמות גבוהה, עד לפריחה יוצאת מן הכלל כי אז הם יהיו כאדם לאדם ...
חשיבה נשית וגברית
בדומה לפאולה, גם מרטין בובר מדבר על שתי צורות חשיבה –
נשית וגברית; כך כתב לגוסטב לנדאואר:
הגבר ההוגה-לאמיתו צריך שיעבור בחווייתו גם את החשיבה הנפשית, והאישה ההוגה-לאמיתה צריך שתעבור בחווייתה את החשיבה הגברית, כל אחד צריך למצוא בזה את הקוטב הנגדי כדי להעלות משניהם את חיי הרוח [...] אין אני מתכוון בכך לשום טשטוש ניגודים ולשום נטרול. אבל שתי הצורות של חשיבת המין אינן אלא דרגות טרומיות והנחות מוקדמות לרוח.
"ב-1958 נפטרה פאולה בובר ממחלת לב בוונציה, ונקברה שם, בבית עלמין יהודי עתיק."

מרגרט בובר- נוימן

מרגרט בובר נוימן
מרגרט טורינג נולדה סמוך לפוטסדאם שבגרמניה ב-21 באוקטובר 1901 למשפחה בורגנית בת שבע נפשות. אביה ניהל בית חרושת לבירה, והיה אדם קשה ושמרני. היו ביניהם עימותים תמידיים. אמהּ הייתה ליברלית וסובלנית באופייה, והייתה לה ביקורת כלפי הקיסר, הכנסייה והצבא; הפער בין הגישות השפיע על מרגרט.
"אחרי לימודיה בגימנסיה הוכשרה כמורה בבית ספר יסודי וכגננת. היא הושפעה מספרים שקראה, כגון האישה והסוציאליזם מאת אוגוסט בֶּבֶּל ומכתבים מבית הסוהר מאת רוזה לוקסמבורג. הייתה חברה בתנועת הנוער ציפורים נודדות (Alt-Wandervogel"). אחרי שעזבה את בית הוריה עבדה במקצועה, והושפעה ממשפחותיהם העניות של חניכיה וכן מרצח רוזה לוקסמבורג.

מרגרט בובר-נוימן

"נלהבת מהתאוריה המרקסיסטית – שלפיה המהפכה תשים קץ לעוני ולחוסר הצדק הכלכלי-חברתי– הצטרפה מרגרט ב- 1921 לתנועת הנוער הקומוניסטי הגרמני.
"בתנועה פגשה את רפאל בובר. היא התלוותה אליו להיידלברג, שם החל ללמוד הנדסה. משנאלץ לעזוב עקב פעילותו הקומוניסטית, עברה איתו ליינה, ושם המשיך את לימודיו באוניברסיטה. לאחר הולדת בתם, ברברה, הם נישאו. בהפנהיים נולדה בתם השנייה, יהודית, אך יחסיהם עלו על שרטון.
"ב-1926 הצטרפה מרגרט למפלגה הקומוניסטית. עד 1928 שמשה אם חד הורית לבנותיה ועבדה לפרנסתה בהוצאת ספרים, עד שנאלצה לוותר עליהן, בעקבות משפט הגירושין. בית המשפט פסק כי יש להעבירן למשמורתם של פאולה ומרטין בובר. נקבעו לה סידורי ראייה של פעמיים בשנה בלבד.
"מ-1928 עד 1932 הועסקה במערכת העיתון הקומוניסטי הברלינאי Imprekor. ב-1933 נפסקו ביקוריה של מרגרט בבית בובר בהפנהיים; היא פגשה את בנותיה, פעם נוספת ב-1934 בשווייץ. ב-1935 נסעה עם היינץ נוימן, יהודי שהיה חבר הרייכסטאג הגרמני מטעם המפלגה הקומוניסטית, למוסקבה וב-1937 נעלמו עקבותיה – עד 1945." בנותיה נפגשו עמה שוב רק לאחר 12 שנים.
"רק בדיעבד נודע מדוע נעלמה מרגרט. התברר שב-1929 בעת שעבדה במערכת העיתון הקומוניסטי בברלין הכירה את היינץ נוימן, והתאהבה בו. נוימן נחשב אז כוכב עולה, פיקח וכריזמטי שנודע גם כתאורטיקן חד הבחנה וכותב מוכשר.
"ב-1930 התריע נוימן שהנאצים מהווים סכנה לגרמניה ושעל המפלגה הקומוניסטית להילחם בהם; ואולם מוסקבה של סטלין העדיפה להתעלם וב-1939 נחתם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ בין סטלין להיטלר. בשל דעותיו נחשב אפוא נוימן כמנהיג קבוצת האופוזיציה. הוא זומן למוסקבה, ונפגש עם סטלין במעונו שלחוף הים השחור, הודח מהוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, ובסוף 1932 נשלח מטעם הקומינטרן לספרד.
"עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933, גילו נוימן ומרגרט שאינם יכולים לחזור לגרמניה: המפלגה הקומוניסטית הוצאה אל מחוץ לחוק ומנהיגיה נשלחו למחנה ריכוז. כשסיים נוימן את תפקידו בספרד, פקדה עליו הנהגת הקומינטרן לעבור לשווייץ, שם התגורר עם מרגרט ב-1934–1935 כמהגרים בלתי-חוקיים. נוימן הוצג כסופר בשם קרל בילר והתפרנס מעבודות תרגום, ומרגרט הוצגה כאלזה הנק, מזכירתו. ב-1936 בוצעו ה"טיהורים הגדולים" של סטאלין וב-1937 הורה ראש הנקוו"ד ניקולאי יצקוב על מאסרם של אלפי קומוניסטים גרמנים בחשד לריגול. נוימן שהוגדר אז כ'אלמנט שלילי' נאסר בכלא לוביאנקה שבמוסקבה והואשם בפעילות חתרנית נגד המפלגה. לאחר חודשיים של חקירות ועינויים, הפך לשבר כלי. בביקוריה בכלא הצליחה מרגרט להעביר לו מעט כסף לקניית מזון ונשארה חסרת כל. הפעם האחרונה שנפגשו בכלא הייתה בלילה שבין 26 ל-27 באפריל 1937. בדיעבד הסתבר שב-1 בנובמבר 1937 כתב נוימן על פי דרישת הנקוו"ד מכתב נלהב שתומך במבצע הטיהור של סטלין; ב-26 בנובמבר 1937 הודה באשמה השקרית שהוטלה עליו, בתוך חמש-עשרה דקות הוטל עליו עונש מוות, והוא נורה מיד.
"ב-19 ביוני 1938 נאסרה מרגרט על ידי המשטרה החשאית של סטלין, הושלכה לבית הסוהר לוביאנקה ; משם הועברה לכלא בוטירקה הנורא.
"בינואר 1939 הורשעה בבית המשפט כמתנגדת לקומוניזם ונידונה לחמש שנות עבודה במחנה הכפייה הסובייטי קרגנדה- גולאג בקזחסטן. מרגרט נכלאה עם 35 אלף אסירים בתנאים איומים אך הצליחה לשרוד.
מרגרט ואסירים אחרים שוחררו מקרגנדה ב-1940 וגורשו במכות לעבר גשר הבוג ומשם היישר לידיהם של חיילי האס-אס. אלה העבירום לידי הגסטאפו בברלין. מרגרט נחקרה בחשד לריגול וב-24 ביוני 1940 הועברה למחנה הריכוז לנשים רָוונסבריק.
"במחנה פגשה את מילנה יסנסקה, מושא אהבתו של פרנץ קפקא. מילנה מתה ברוונסבריק ומרגרט כתבה את "מילנה" שראה אור בגרמנית ב-1963.
"באחד לאפריל 1945 שוחררה מרגרט מרוונסבריק עם שישים אסירות פוליטיות. יומיים לאחר מכן אילץ האס-אס אלפיים אסירות שנותרו ברוונסבריק לצאת לצעדת מוות שבמהלכה רובן מתו. למרבה האירוניה, בין משחררי המחנה היו הרוסים, שחמש שנים קודם לכן, מסרו אותה לידי הנאצים.
מרגרט חיה בשטוקהולם מ-1946 עד 1948, ואז כתבה את ספרה "תחת שני דיקטטורים", שיצא לאור ב-1949 ותורגם לשתים-עשרה שפות. בספר היא משווה בין הגולאג למחנה הריכוז הנאצי, ומצביעה על חשיבותם של זכויות האדם והדמוקרטיה. הספר שימש אף כעדות היסטורית שהביאה להרשעתם ולהוצאתם להורג של קצינים נאצים בכירים מרוונסבריק. מאז ועד מותה לחמה מרגרט נגד המדיניות הקומוניסטית. ב-1947 היא נפגשה סוף סוף עם בנותיה בשבדיה.
"ב-1957 נדפסה בפרנקפורט האוטוביוגרפיה שלה, מפוטסדאם למוסקבה, וב-1976 ראה אור "גורלות בתקופתי", שבו היא טוענת שהנאציזם והקומוניזם חד הם. ב-1980 הוענק לה אות ההצטיינות הגבוה ביותר מטעם הרפובליקה המערב גרמנית. "מרגרט בובר נוימן נפטרה ב- 1989 בפרנקפורט."
סיפור חייהן של הנשים לבית בובר יכול להיבחן, במידה רבה, כסיפור של התפתחות הפמיניזם באירופה מסוף המאה ה-18 דרך הגל הראשון של הפמיניזם
(במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20) והלאה. למרות שאדלה, פאולה ומרגרט לא הגדירו את עצמן בפירוש כפעילות פמיניסטיות, הרי שבעצם חייהן גרמו לשינוי השקפות עולם וסללו את הדרך לבאות אחריהן.

מתוך ספרי:"מרטין בובר מבט מקרוב בהוצאת כרמל