פסוריאזיס הינה מחלת עור דלקתית כרונית הפוגעת בכ-1-3% מאוכלוסייה. המחלה יכולה להופיע בכל גיל ושכיחותה דומה בין המינים. מאחר ומדובר במלחה דלקתית כרונית של העור היא גורמת לפגיעה משמעותית באיכות החיים של החולים הסובלים ממנה, הן בגלל הנראות והן בגלל התסמינים שנלווים אליה כגון גרד וכאב, במיוחד כאשר קיימת מעורבות של אזורי גוף רגישים כגון פנים, קיפולי הגוף, כפות ידיים ורגליים, גניטליה ועכוזים. מלבד העור המחלה פוגעת גם במפרקים כאשר כשליש מהחולים סובלים מדלקת מפרקים פסוריאטית. לרוב דלקת מפרקים מופיעה שנים לאחר המחלה העורית ומכאן שלרופא העור תפקיד קריטי באבחונה המוקדם.

הפתוגנזה של המחלה אינה ידועה על כל פרטיה, אך ידוע כי ישנו רקע גנטי פוליגני לצד גורמים סביבתיים שיכולים להביא להופעתה או החמרתה של המחלה. הגורמים הסביבתיים הידועים ביותר בהקשר הזה הם זיהום סטרפטוקוקלי של הלוע, מתח נפשי ותרופות מסוימות כגון ליתיום.

בשנים האחרונות חלה התקדמות גדולה בהבנת המנגנונים המולקולרים העומדים בבסיס הדלקת בפסוריאזיס ותפקידם המרכזי של לימפוציטים מסוג Th17 במנגנון זה. בעבר נחשבה המחלה לאב טיפוס של מחלת עור שבבסיס המנגנון של תאי Th1 והציטוקין המרכזי שלהם, אינטרפרון. מחקרים של עשרות השנים האחרונות גילו את התפקיד המרכזי של Th17 והציטוקין העיקרי שלהם IL17 ולאחרונה נמצא ציטוקין נוסף, IL23, אשר מוביל התמיינות של תאי T לתאי Th17. גילויים מולקולריים אלו עומדים בבסיס פיתוח תכשירים אימונוביוליגים חדשים לטיפול בפסוריאזיס ודלקת מפרקים פסוריאטית.

הגישה הטיפולית לפסוריאזיס תלויה בחומרת המחלה:

למחלה קלה הטיפול המקובל הוא תכשירים מקומיים על בסיס קורטיקוסטרואידים ונגזרות של ויטמין D, חומצה סליצילית ושילוב ביניהם. תכשירים מקומיים של מעכבי קלצינוירין, טקרולימוס ופימקרולימוס גם הם נמצאים בשימוש, אך לא כלולים בסל הבריאות לפסוריאזיס.

במחלה בדרגת חומרה בינונית וקשה מטפלים באור באמצעות פוטורתפיה אשר ניתנת במכונים של הקופה או קלימטותרפיה בים המלח. טיפולים אלו יעילים לפסוריאזיס, אך כרוכים לא פעם בלוגיסטיקה מורכבת.

כמו כן קיימים טיפולים סיסטמיים למחלה כגון מטוטרקסט המשמש לטיפול הן בפסוריאזיס והן בדלקת מפרקים פסוריאטית, ציקלוספורין המשמש בעיקר במחלת העור אך לעתים עוזר גם למפרקים ונאוטיגזון אשר יעיל רק למחלת העור במיוחד בשילוב עם פוטותרפיה.

בשנים האחרונות חלה מהפכה בטיפול בפסוריאזיס בדרגת חומרה בינונית וקשה עם כניסתם לשימוש של תכשירים אימונוביולוגים. התכשירים הראשונים שהופיעו ונכנסו לסל היו מקבוצת נגדי TNF alpha (אנברל, רמיקייד והומירה) לתכשירים אלו יעילות הן במחלת העור והן במחלת מפרקים, אך יחד עם זאת קיימת תופעה של אבדן יעילות הטיפול לאורך זמן. טיפול נוסף שקיים כבר מספר שנים בשימוש הינו סטלרה, נוגדן נגד תת יחידה משותפת ל-IL12/23. לתכשיר זה יעילות מוכחת למחלת העור והן יעילות מסוימת למחלתה המפרקים. כמו כן משך זמן הטיפול בתרופה זו עד אבדן היעילות ארוך יותר משמעותית מאשר בתכשירים נגדי TNF alpha. כפי שצוין מעלה לתאי Th17 תפקיד מרכזי בפסוריאזיס ולכן בשנים האחרונות פותחו תרופות שפועלות ספציפית על הציר הזה. נוגדי IL17 כגון קוסנטיקס וטאלץ ונוגדי IL23 (כגון טרמפיה) שהוא ציטוקין מרכזי המביא להופעה של תאי Th17 פתולוגים, הראו יעילות ניכרת וטובה משמעותית מטיפולים ותיקים יותר כגון נוגדי TNF וסטלרה.

תכשירים אלו בעלי פרופיל בטיחותי טוב כפועל יוצא של ספציפיות בה הם פועלים על מערכת החיסון. כל התכשירים האלו פרט לטרמפיה נמצאים בסל הבריאות הממלכתי. את טרמפיה ניתן לרשום במסגרת הסכם רכש אותו חתמה הקופה עם חברת התרופות. תכשיר נוסף שנמצא בסל הינו אוטזלה, מעכב של פוספודיאסטרז 4 מדובר בתכשיר הניתן דרך הפה לו יעילות הן למחלת העור והן למפרקים, אך יעילותו צנועה בהשוואה לתכשירים אימונוביולוגים.

ראוי לציין שאומנם התכשירים האלו כלולים בסל הבריאות הממלכתי (למעט טרמפיה), אך מתן שלהם בכללית כפוף לתעדוף הקופה לפיו סטלרה, קוסנטיקס, טאלץ וטרמפיה יינתנו לאחר כישלון של שניים מתוך: אנברל, רמיקייד, יומירה או אוטזלה.