במשך מאות בשנים רווחה ברפואה הגישה הפטרונית-פטרנליסטית שלפיה הרופא יודע מה נכון לחולה מתוקף השכלתו ונסיונו, ועל החולה לקבל את הוראותיו ללא הרהור וערעור. פער הידע בין השניים היה כל כך עצום, עד שדומה היה שבעת השיח ביניהם ריחפו בחלל שתי שפות שאינן באמת מתחברות: שפת הרפואה המקצועית של הרופא מזה ושפת הייסורים והתקוות של החולה מזה.

בעשורים האחרונים הולכת ותופסת את מקומה של הרפואה הפטרנליסטית רפואה המכונה לעיתים ׳רפואה חוזית׳, ועל פיה המטופל הוא ישות אוטונומית הזכאית להיות מעורבת בתהליך הרפואי ולקחת אחריות על גופה ועל בריאותה. והרופא? הוא נתפס כסַּפָק של ידע המעניק את שירותיו המקצועיים לחולה על פי דרישותיו. לא עוד יחסים דמויי יחסי אב-בן אלא יחסים דמויי יחסי ספק שרות-לקוח, מה שעלול חלילה לגלוש לכיוון דה-הומוניזציה של החולה: תפיסתו כאובייקט ביולוגי במקום כסובייקט אנושי הראוי לסיוע מקצועי רגיש וחומל. גם אם ההבחנה הדיכוטומית הזאת היא לצורך הדיון בלבד, ובמציאות יש ליחסי רופא-חולה הרבה מאד גוונים, הכיוון הכללי ברור. השיטה הנוכחית יעילה מאד לרפואת המונים אבל שוחקת את התפיסה המיתית-רומנטית של הרופא כדמות מופת הרואית המגלה מסירות אין קץ לחולים.

איך השינוי בתפיסת יחסי רופא-חולה משתקף ברפואת הילדים? האם הרופא כורת מעין ברית חוזית עם ההורה המביא אליו את הילד לטיפול מעל ראשו של הילד החולה? האם ברפואת ילדים יש מקום לאוטונומיה של החולה הצעיר? פתרון מעשי נקודתי לכך יש בספר "למיכאלה כואבת הבטן" (מאת ד"ר צבי ויצמן,, איירה: מאיה ויצמן, סטימצקי, ישראל 2018) שמיועד לפעוטות ולילדים בגיל הרך ועוסק באחת הבעיות השכיחות בילדים - כאבי בטן חוזרים, שאינם מלווים בתלונות אחרות, ושאינם על רקע אורגני.

מחבר הספר הוא  רופא הילדים ד״ר צבי ויצמן, והוא מופיע בספר בשמו הספרותי, ׳דוקטור צביקן׳. ד״ר צבי ויצמן הוא פרופסור מן המניין (אמריטוס), בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון, ובמשך שלושים שנה ניהל את היחידה למחלות עיכול ותזונה של הילד במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה בבאר שבע.

העלילה היא על מיכאלה הקטנה שהולכת לרופא בגלל מחושי בטן, הרופא בודק אותה, מסביר ומדריך אותה והפי-אנד:

׳אני בטן בלי כאב

עם שמחה גדולה בלב׳.

כמו הרבה ספרים המיועדים לגיל הרך, גם ספר זה כתוב בחרוזים.

בסיפור שני ההורים דואגים לבריאות הילדה (שיוויון מגדרי!), אם כי האם דומיננטית יותר:

׳מה קרה לך, מתוקה?

שחה אמא ונשקה.

הנה אבא, גם הוא מודאג -

בהחלט אין זה יום חג׳.

מיכאלה מסבירה את התלונה:

׳לי בבטן, כה לוחץ

לפעמים דוקר כמו חץ.׳

הסבר התלונה הוא הישג של הילדה משום שאין בשפה העברית, וכנראה בשום שפה בעולם, שמות לסוגי כאב (!). יש שמות לצלילים, יש שמות לטעמים ויש שמות לצבעים, אבל אין שמות לסוגי כאבים! לפיכך המתאר את כאביו נאלץ להשתמש בלשון ספרותית, עם מטפורות ודימויים. יכולתו של החולה לתאר את כאביו תלויה על כן בכישוריו הוורבליים. ואם זו בעייה לכל אדם, לילד(ה) - על אחת כמה וכמה.

בסיפור שלפנינו ההורים הולכים עם הילדים לד״ר צביקן:

׳לכולם תמיד עוזר,

בעיות תמיד פותר׳.

האמון של המטופל ברופא, במיוחד כשהוא ילד, הוא חלק חשוב מהתהליך הרפואי. לא מעט ילדים מתנגדים לבדיקת הרופא. הם חוששים מהידים המפשפשות בגופם, ובוודאי שמבדיקות חודרניות וכואבות. כאן אין בדיקות כואבות וזריקות. אפילו לא טיפול תרופתי. הרופא מניח את ידו על הבטן

׳ובודק לאט סביב,

וכל זה - בלי להכאיב׳.

ואז הרופא משוחח עם מיכאלה (לא עם הוריה) והוא מסביר לה בלשון בהירה את ההבחנה. מיכאלה סובלת מעצירות בגלל שהבטן ׳עמדה ללא כל תנועה׳. ותיכף הוא מציע לבעיה כמה פתרונות. כולם נוגעים לאורח חיים בריא:

׳לשרותים יש לקבוע זמנים -

פעם ביום לפחות מתפנים.

כדאי מאד אחרי ארוחה,

כי אז היציאה די קלה ונוחה׳

ומה עושים במקרה של כאבי בטן חוזרים?

׳לקום לפעילות, אפילו בחוץ.

לשתות מים, אבל בהפסקות

לשבת בשירותים לפחות עשר דקות׳.

רופא הילדים שבעלילה מקדיש זמן משמעותי לילדה, מקשיב לב ומגלה כלפיה יחס אנושי וחם.

והרופא מדבר אליה ולא עליה, מסביר לה ומדריך אותה כיצד לדאוג לבריאותה. זה חינוך לבריאות שמשלב את הרפואה הפטרנליסטית מבחינת היחס המקצועי החם והמכיל עם הגישה האוטונומית המחנכת את הילד שעליו להבין את המתחולל בגופו ולקחת אחריות על בריאותו.

ילדים הם קטינים, ועל פי החוק אינם רשאים לקבל החלטות רפואיות עבור עצמם. לכן ברפואת ילדים תשומת לבו של הרופא צריכה להתחלק בין הקטין החולה לבין המבוגר שאחראי על ההשגחה והטיפול בו. ואכן על כריכתו האחורית של הספר מצוינת מטרתו: ׳להרגיע את הילדים הסובלים והוריהם, ולעודדם לשפר הרגלי חיים יומיומיים, בנושאי אכילה, שתייה והתנהגות בשירותים. צעדים אלו מביאים במקרים רבים לשיפור ניכר בכאב ואף להיעלמותו, ומונעים סבל, דאגה ובדיקות מיותרות׳.

יוצא מכאן, שההדרכה של ד״ר צביקן למיכאלה מכוונת אמנם לילדה אך אולי יותר מכך - להוריה. הרי הם מופקדים על תזונתה והם שצריכים ליישם את ההנחיות:

׳צריך גם הרבה סיבים לאכול

אלו מיני גרגרים וזרעים

בירקות ופירות הם מרובים.

גם בלחם מלא, אבל לא בלבן,

ובדגני בוקר שעל השולחן׳.

הסיפור הזה הוא דוגמה איך ברפואת ילדים ניתן לסייע ולרפא במקרים מסויימים גם באמצעות מילים!

הספר מנוסח בנועם ובחן ומלווה באיורים שובי לב.

.