דמויות שלא יישכחו לעולם

היכרותי עם תופעת ה"פסיכיאטריה" עתיקת יומין. בעיר בה גדלתי, לא היו, עד כמה שידוע לי, יותר משני חולים שניתן לשייך לתחום זה. הם לא כונו מעולם "חולים פסיכיאטריים" אלא .... אחרת. כעת, כעבור כחמישים שנה של עיסוק במקצוע הקשור למצבם, עטוף זיכרוני באמפתיה וברספקט כלפי סבלם. שמותיהם האמיתיים לא היו "בשימוש", ושמות הכינוי שלהם היו בלתי שגרתיים לחלוטין. לאחד מהם קראו "מכנסי פשתן שכולם יראו שזה פשתן" מפני שבמשפט זה הוא לא חדל מלהכריז על איכות מכנסיו שהיו, אגב, קרועות תמיד ולאו דווקא מטעמי אופנה. לשני קראו "קיציבוש" - שם מקורי מאוד, שמשמעותו לא הייתה ידועה. הראשון היה גבר כבן 25, גבוה ויפה. ארשת פניו הייתה מחויכת באופן קבוע. הסיבה לכך לא הייתה מובנת, אך גם לא סקרנה איש. השני, אדם כבן 60 פלוס, מוזנח מאוד בהופעתו החיצונית, נהג לשבת על המדרכות, צמוד לאחד הבתים המצויים ברחובה הראשי של העיר. פניו היו לרוב נטולות כל הבעה, אך לפעמים התגנב אליהן, בכל זאת, חיוך קצר וחסר "טריגר"; "בלתי אדקוואטי" הייתי מגדירה אותו כיום. כף ידו הייתה מושטת רב הזמן לשם קיבוץ נדבות. ה"תורמים" היו מעטים, שלא לומר נדירים, וזאת מאחר שהסיטואציה הייתה רפטיטיבית repetitive או פרסברטיבית perseverative מדי. רבים מן העוברים ושבים, שכבר היו במצב של  habituation  אליה, לא הגיבו לנוכחותו ולא "ספרו" את קיציבוש, אשר הפך לחלק בלתי נפרד מן המדרכה. אבל משום מה, שתי הדמויות, זאת של "מכנסי פשתן שכולם יראו שזה פשתן" ושל "קיציבוש", הותירו רושם עמוק בנפשי. לגבי התקופות הקצרות בהן הם נעלמו מרחובות העיר, טענו יודעי דבר שהם אושפזו בבית חולים פסיכיאטרי בעל שם בעיר גדולה.

פרטים ברורים על אופן הטיפול בהם, שלהם ושל חולים פסיכיאטרים מאושפזים אחרים,
לא הגיעו זמן רב לאוזני. שמועות שנפוצו בשלב מסוים בין תושבי העיר, טענו שדבר מה משונה תפס חלק חשוב בטיפול הנהוג באותו בית חולים: המאושפזים "הועסקו" במשך שעות בהעברת מים לתוך חביות ענקיות. עד כאן לא כל כך נורא, כי הרי אפשר היה לחשוב שהדבר מעסיק את המאושפזים ותורם את חלקו למטרה מועילה כלשהי. אבל, כפי שנמסר מפי יודעי דבר, החביות אותם היה עליהם למלא במים היו ... ללא תחתית.

"שיטה" זאת מזכירה, מצד אחד, את שורשי הטיפול ב"ריפוי בעיסוק", שהושתלו בתוך מסגרות טיפוליות שונות במאה ה-18, בתקופה המוכרת כ"עידן הנאורות" של אירופה. הפסיכיאטרים הנודעים פילפ פינל (1745- 1826) הצרפתי ויוהאן כריסטיאן רייל (1759-1813) הגרמני, הם אשר העשירו את דרכי הטיפול הפסיכיאטריות במה שכונה על ידם  ;"Moral Treatment" ה"ריפוי בעיסוק" נכלל בו.

מן הצד האחר מזכירה שיטה זאת של "ריפוי בעיסוק" -  העברת מים אל תוך חביות ענקיות... ללא תחתית, את סיפורן הדרמטי של הדנאידות, בנותיו של המלך דנאוס. לדנאוס מלך מצרים, הידוע במיתולוגיה היוונית גם כמלך Libya - ארץ בצפון אפריקה, היו 50 בנות, שנודעו בשם "דנאידות".

הדנאידות (1903) - ציור של ג'ון ויליאם ווטרהאוס

לעומתו, לאחיו התאום איגפטוס, הידוע אף הוא כמלך מצרים, היו 50 בנים שעמדו על רצונם לשאת את בנות דודם. דנאוס ובנותיו לא התלהבו כלל מין הרעיון; ואף ניסו לטרפד את השידוך הבלתי רצוי. הן נמלטו וניסו להיעלם, אך לשווא. איגיפטוס לא וויתר על רצונו. וכך יצא שהמשפחה כולה הגיעה לאירוע מפואר, שעל טקסי הנישואים שלו ניצח לא אחר מאשר דנאוס, אבי הדנאידות, בכבודו ובעצמו. לא מפני ששינה את דעתו, אלא מפני שנאלץ להתנהג כמתוך הסכמה. במקביל, הוא דרש מבנותיו להרוג את חתניהן בליל הכלולות, ולשם כך צייד אותן בחשאי בפגיונות. 49 מתוך 50 בנותיו רצחו את חתניהן בליל הכלולות. רק אחת מהן, ששמה היה היפרמנסטרה, סירבה לבצע את הוראת אביה. על פגיעה זו בסמכותו היא הוענשה בשליחה לבית האסורים. גורל אחיותיה היה גרוע עוד יותר משלה: נגזר עליהן להעביר מים לכדים דולפים למשך כל חייהן בשאול. מאמציהן היו צפויים להימשך לנצח וללא כל תוצאה.

גורלן מזכיר את סיזיפוס המפורסם, מלך Ephyra  - קורינטוס היום, עליו נגזר לגלגל במעלה ההר אבן ענקית. סיכוייו להצליח, כמו במקרה של הדנאידות, היו אפסיים. ה"טריגר" להענשתו היה טמון בקווי אישיותו ובמעשיו המזוויעים; הוא היה רשע, ערמומי ונהג להטעות מטיילים בדרכם ולרצוח אותם. בנוסף, הוא גם קשר יחסים הדוקים עם תנטוס - אל המוות, בעזרתו מנע מיצורים גוססים להגיע לעולם המתים.

בנקודה זו ניתן לשאול: מה לדמויות מרשימות אלה, של שני גיבורי הפסיכיאטריה של ילדותי, של הדנאידות ושל סיזיפוס עם ארוחת הצהריים של שלושת הפסיכיאטרים, שניים ותיקים ואחת בתחילת דרכה?

שמועות על בריאותם הנפשית של הפסיכיאטרים: אמת או כזב?

את ענייני הרב בפסיכיאטריה טיפחתי במשך שנת הסטאג' של לימודי הרפואה, כאשר מאושפזים במחלקות השונות הזדקקו לייעוץ פסיכיאטרי. סקרנותי לגבי הנושא הובילה לבחירת המחלקה הפסיכיאטרית כ"חודש בחירה". ההתנסות, שהייתה מעניינת ועשירה, העלתה אין ספור שאלות; וביניהן: כיצד מתמודדים עם החוויה, השונה מזו של תחומי הרפואה האחרים? האם בכלל מצליחים רופאי המחלקה ואנשי הצוות האחרים להפנים את מה ששמעו, ראו והרגישו בשעות עבודתם עם החולים הפסיכיאטריים? ומה עובר עליהם כשדמויותיהם והפרעותיהם המשונות של המאושפזים, של חלקם לפחות, אינן נשארות כלואות במחלקה, אלא "עוקבות" אחריהם גם כשבסיום יום עבודתם הם "יוצאים לחופשי"? האם הם לומדים להתמודד עם זה מבלי שאיזונם הנפשי ייפגע? והאם ייתכן שעצם בחירתם והצלחתם בתחום זה מעידות על היותם של הפסיכיאטרים "מיוחדים" במינם?

שאלות אלה הדהדו בראשי לאורך שנים. מדי פעם קיבלתי תשובות, לכאן או לשם, מקריאה או מהחיים.

אחד המרשימים ביותר והבלתי נשכחים מן האירועים הקשורים לכך, התרחש בשנות השבעים המוקדמות, בעת שהתמחיתי במחלקה הסגורה. אחת המתמחות לקתה אז בהפרעה נפשית חריפה. מסיבות מובנות מאליהן לא אכנס לפרטים. אומר רק שהתנהגותה המוזרה יצרה אווירה של דאגה ובלבול. היו רגעים בהם התקשינו להחליט באם היא "משחקת" את התפקיד של חולה פסיכיאטרית או שהיא, הקולגה שלנו, אכן חלתה. הצעירים שבינינו הם אשר נפגעו במיוחד. מנהל בית החולים ויתר אנשי הצוות הותיקים פעלו בזריזות ותוך שמירה על התנהגות מאוזנת ויחס אמפתי. הם דאגו להעבירה לטיפול באחד המוסדות הפסיכיאטריים מחוץ לירושלים. רק כעבור מספר שנים, נודע לי שעם הבראתה, עזבה את הארץ.

במאמר קצר בו נדונה בעיית בריאותם הנפשית של ה-"Shrinks" - כינוים של הפסיכיאטריים בסלנג, נפרשים כמה פרטי מידע על תגובותיו הנפשיות "היוצאות מגדר הנורמה" של פרויד (1).

ב -1899, כשהיה בן 43, קיבל פרויד מספר טלפון חדש: 14362, אשר הדאיג אותו מאוד. וזאת מפני שדמיין או האמין כי השילוב בין 6 ל-1 הכלולים במספר הטלפון, מנבא את מותו בגיל 61. ולעומת זה, כך חשב, ניבא הצירוף בין 6 ל-2, שהיווה את סיומו של אותו מספר טלפון, "פרוגנוזה" טובה יותר, דהיינו את מותו בגיל 62 (ולא בגיל 61). כאשר מלאו לו 63, שמח כמובן מאוד. בניגוד לפירושיו החרדתיים למספר הטלפון המוזכר, פרויד נפטר בגיל 83. מותו נגרם, כידוע, מסרטן הפה. מחלתו נתגלתה בהיותו בן 67. היא זכתה לעשרות ניתוחים ו"הסתיימה" בקבלה מבוקרת של מורפין על פי בקשתו ו"ניהולו" של פרויד עצמו. הפרוצדורה בה בוצע הליך זה דומה לזו של המתת חסד – euthanasia ומוכרת בשם "Voluntary and Physician Assisted Death". יש שפירשו סיום זה של חייו כהתאבדות (1).

מחלתו שויכה להרגלו לעשן בתדירות גבוהה ו/או לשימוש בקוקאין, ממנו נלהב לאורך לפחות שנתיים (2). מבחינת בריאותו הנפשית, יש להוסיף שגדול הפסיכיאטרים ואבי הפסיכואנליזה סבל מצורה קלה של אגורפוביה, ושעל פי תובנתו העצמית היה נוירוטי (1).

freud cocaine papers

על פי מאמר שכותרתו: "הפסיכיאטרים אינם חסינים להפרעות נפשיות - או סטיגמה" (3) ניטען ש"הסטיגמה הקשורה להפרעה נפשית אינה, בשום אופן, קונספט אבסטרקטי של הפסיכיאטרים. המטופלים שלהם עוסקים בה בכל יום כמעט. אבל הפסיכיאטרים ייבהלו מכמה שהסטיגמה יכולה להיות מציאותית כאשר הם עצמם are on the receiving end. מובאים בו מקריהם של שלושה פסיכיאטרים, שנאלצו להתמודד עם הסטיגמה שבהפרעותיהם הנפשיות כפי שהיא נקלטה על ידם או כפי ש"הוקרנה" אליהם מצד הקהל או מצד רופאים - קולגות שלהם. התוודותם לגבי הפרעותיהם הנפשיות אירעה במסגרת של אחת הסדנאות השנתיות של APA - American Psychiatric Association במאמר מתפרסמים בגלוי שמותיהם, פרטיהם האישיים וסיפוריהם האמיתיים של המתוודים. ראשון המקרים, פרופסורית באוניברסיטת קליפורניה, לקתה בדיכאון מג'ורי שהתפתח כמה שנים לאחר שחלתה במחלה פיזית קשה. על אף ניסיונה הרב בטיפול בחולים שסבלו מאותו סוג של דיכאון, היא שכנעה את עצמה שאין זה אלא סוג של סטרס; זמן רב עבר עד ש"הסכימה להבריא" באמצעות תרופות מקבוצת ה SSRI, שהומלצו לה על ידי אחד הקולגות שלה.

רופאה אחרת, לאו דווקא פסיכיאטרית, שסבלה בילדותה מהפרעה דו קוטבית, עברה כמה אפיזודות פסיכוטיות ולאחר לידתה השלישית לקתה בקטטוניה. בזמן שסיפרה פרטים אנמנסטיים אלה, היא שמשה בתפקיד רפואי חשוב. עם סיכום דבריה טענה, שפסיכיאטרים הלוקים בהפרעות נפשיות, חווים בעצם שלוש סטיגמות: אחת קשורה להיותם מיעוט באוכלוסיית הרופאים, שנייה שקשורה להפרעתם הנפשית ושלישית בעצם היותם פסיכיאטרים.

המקרה השלישי, המובא באותו מאמר (3) הוא של פסיכיאטר צעיר, אשר סירב להורות על קשירת restraint חולה לא פסיכוטי, שהתנהג בצורה שהפריעה לסביבתו. סירובו ערער את יחסיו עם מנהלו שהורה על כך. מספר שנים לפני זה, כאשר אותו פסיכיאטר צעיר לקה בדיסטימיה ובדיכאון מג'ורי, הוא פנה לעזרה אל אחד מחבריו, שהיה בתפקיד ניהולי בכיר במסגרת בה שניהם עבדו. הפסיכיאטר הצעיר סיכם את סיפורו במילים הבאות: התוודותי בפניו חיסלה את שניהם, את חברותנו ואת יחסי העבודה שלנו. אבל אי הנעימות, ה"פציעה" והסטיגמה, הקשורות לעברו הפסיכיאטרי, הקנו לו רווח אחד גדול: האמפתיה כלפי מטופליו, הסובלים מהפרעות נפשיות דומות לאלה שהוא עצמו חווה או אחרות.

הרופאים שסיפוריהם הפסיכיאטריים פורסמו ב-2002 במאמר המוזכר (3), כולם ללא יוצא מן הכלל, המשיכו לעסוק ברפואה ולשמש בתפקידים, פסיכיאטריים או אחרים, חשובים.

סיפור ארוחת הצהריים של שלושת הפסיכיאטרים, שניים ותיקים ואחת בתחילת דרכה; סוף - סוף

סביב לשולחן קטן ועגול ישבו בצהריים של אחד מימי השבוע, ד"ר א. ו., ד"ר ב.ג. ופסיכיאטרית אחת צעירה. שני הראשונים היו פסיכיאטרים מומחים ומנוסים, שהוותק המקצועי שלהם היה מעל שלושים שנה. ה"פסיכיאטרית" הצעירה, שטרם הייתה פסיכיאטרית, התחילה את התמחותה לפני כחצי שנה בלבד. שני המומחים המנוסים דיברו ביניהם על דא ועל הה. התייחסותם אל הרופאה הצעירה התבטאה, מדי פעם, במזיגת מים מתוך הקנקן המשותף או בשאלה אם "להביא לה משהו" מהתבשילים שהועמדו לרשות הצוות. ניחוחם המפתה שמילא את חדר האוכל של בית החולים, הגיע לשולחן העגול של שלושת הפסיכיאטרים. מבין נושאי השיחה שהתפתחה בין שני הוותיקים שמעה לפתע הרופאה הצעירה סיפורים על ילדיהם המתבגרים הבעייתיים. הבעת פניהם התחלפה בין דאגה לחיוך, כשתפקידה של המחויכת, עד כמה שהצעירה יכלה לפרש, הייתה להקל על המודאגת. עבור הרופאה הצעירה, אמא לילדים קטנים (וטרם בעייתיים) באותו זמן, הנושא לא היה מושך במיוחד. אבל בשלב מסוים קישר ד"ר א. ו. את נושא הקשיים עם ילדיהם להיותם של הוריהם פסיכיאטרים במקצועם. אוזני הרופאה הצעירה נפתחו באופן ספונטאני וללא התרעה מוקדמת. שמיעתה התגברה במידה שלא תיאמן; ואז שמעה את ד"ר ב. ג. אומר:

טוב א., עצם בחירתנו את המקצוע הזה הינה, ללא ספק, פתולוגית.

בתפריט חדר האוכל של בית החולים לא היו קינוחים. כמה חבל!

ספרות:

  1. Robert Epstein, Tim Bower, Why Shrinks Have Problems? Psychology Today, Native's  Clone, 1997.
  1. Trimarchi M, Bertazzoni G, Bussi M, The Disease of Sigmund Freud: Oral Cancer or Cocaine – induced lesion, Eur Arch Ostorhinolaringol, 2019.
  1. Ken Hausman, Psychiatrist not Immune to mental Illness – or Stigma, Professional News, 2002.