"האי של סופיה" (הוצאת ספרי חמד, משכל) מתאר בנדיבות ובחמלה את המאבק שבין גזירת הגורל העליון לבין יכולת הבחירה של הנפש האנושית ואת יכולתם של בני אדם לחולל היפוך בגורלם בתנאי שהתחולל מהפך של ממש בנפשם.

את הסוד שסופיה מגלה בגיל שמונה עשרה היא מחליטה לנצור בליבה לעד. היא מתנתקת מעברה ונישאת לגבר אנגלי שפגשה באתונה, עוקרת מיוון ללונדון ומקימה משפחה. אבל ערב נישואי בתה, אלקסיס, שב העבר ומתדפק על דלתה. סופיה מבינה שכדי לאפשר לבתה להכיר את עצמה ולמצוא את דרכה בעולם, עליה להתפייס עם משפחתה ועם תולדותיה.

"האי של סופיה". אמי שופמן 2021

כשאלקסיס מחליטה לנסוע לכרתים, סופיה נענית לבקשתה ומציידת אותה בשמה של חברת ילדותה, פורטיני. על רקע מי הטורקיז ועצי הזית העבותים המקיפים את הכפר פלאקה מספרת פורטיני לאלקסיס את סיפורה של משפחתה ובעקר נשות המשפחה - סבתה הגדולה אלני, סבתה ואמה.

סיפורן הוא גם סיפורו של האי ספינלונגה, מושבת המצורעים של יוון, של אנשים שהצליחו לקיים בעולמם המבודד וכפוי הטובה חיים עשירים ואמיצים של מלחמה ושל תשוקה.

דרך עיניה של פורטיני מבינה אלקסיס את עומק הקשר בינה לבין האי ואת כוחו של הסוד שבו היא אחוזה. עברה, הרווי בחולי חשוך מרפא, שאין בו רגע דל מאסונות ומנסים, זוכה בהארה מחודשת ובעלת כוח החלמה אדיר. ההתמודדות אז עם מחלת הצרעת המדבקת מזכירה במשהו את מאבקנו הנוכחי מול המגיפה הקשה של הקורונה.

התאורים מתוך הספר:

"סבתא של סופיה, אלני, גרה באי הזה היא היתה מצורעת...מצורעת? שאלה אלקסיס בקול חנוק מזעזוע... פוטיני שגדלה בצילה של המושבה קבלה את הצרעת כאחת מעובדות החיים. היא ראתה אין ספור של מצורעים שהגיעו לפלאקה וחצו את רצועת המים לספינלונגה. היא גם ראתה את תוצאותיה השונות של המחלה- חולים שגופם הושחת עד נכות, ולעומתם אחרים שלא נפגעו כלל. בכל מקרה היא לא סברה שיש הצדקה לכינוי "טמאים" שדבק בהם במשך מאות שנים"(עמוד 49).

"ברגע שהתברר לאלני שהיא חולה בצרעת בעודה מורה אהובה ביותר בבית ספרה, לא נותרה לה אלא אפשרות אחראית אחת והיא אכן בחרה בה. היא הורתה שכל ילדי בית הספר ייבדקו, כדי שיהיה אפשר לזהות את החולה. ובאמת גילו שאחד הילדים חולה- ילד בן תשע ששמו דימיטריס והוריו האומללים נאלצו להשלים שבנם יילקח מהם"(עמוד 56).

בהמשך יש תיאור נורא ומצמרר כיצד אלני היתה חייבת להיפרד מבנותיה הקטנות ובעלה האהוב יורגוס ולעבור לאי. בעלה היה דייג ודאג להעביר אנשים ומצרכים לאי ואז לנסות לראותה. אלני ראתה באי ספינלוגה מקרים מזעזעים של חולי ונכות. היא החליטה להילחם ולא ליפול ברוחה וטיפלה בדימיטריס והיתה לו כאם וכמובן גם מורה.

היא נפגשה באי באנשים מדהימים שראו כשליחות לעזור לה ולאחרים. היו אנשים יצירתיים באי שפתחו תיאטרון בובות, בית קולנוע, בית מרקחת וחנויות. היתה גם כנסיה. דאגו לחלק חלקות אדמה לאנשים לשם גידול צמחים. באו לאי חולים מאתונה שהיו בעלי מקצועות חפשיים כמו עורכי דין, מהנדסים ורופאה שדאגו ללחוץ על הממשלה לא לקפח את האי בתקציבים והשקעות. מנהיג האי היה אדם משכמו ומעלה, שהוא ואשתו התחתנו באי והקדישו חייהם לעזרתם וצרכיהם של התושבים.

ד"ר לפאקיס היה הרופא שהגיע בהתנדבות פעם בשבוע לאי ואחר כך העלה תדירות ביקוריו, בגלל הצרכים הדחופים. הוא טיפל בתושבי האי במסירות רבה, בנטילת סיכון עצמי ובאומץ רב. הוא גייס את חברו הטוב ד"ר קיריציס מאתונה, מומחה ברפואת עור ומין לעזור במחקר וטיפול בחולי הצרעת האומללים באי:

"התרופה עדיין בחיתולים, אני חלק מתכנית מחקר רחבת היקף, הממומנת על ידי מכון פסטר, אבל אנו לא מתרכזים רק במציאת תרופה. גובשו דרכים חדשות לטיפול במחלה, שנוסחו בועידת קהיר לפני כמה שנים. זו הסיבה העיקרית שבגללה באתי לכאן. אני רוצה לודא שאנו עושים כמיטב יכולתינו בהתמודדות עם תופעות של המחלה, כדי שהתרופה – אם וכאשר תימצא - לא תגיע מאוחר מדי למי שנמצא כאן".

ד"ר לפאקיס השקיע את מיטב שנותיו באי והצליח להקים שם בית חולים הכולל מספר מחלקות ומרפאה, עם רופאה שחלתה בצרעת והגיע מאתונה ועזרה לו מאוד לנוכח העומס העצום של חולים.

בזמן תחילת מלחמת העולם השניה סבלו מאד תושבי כרתים ויוון כולה מנחת זרועם של הגרמנים, אך למושבת המצורעים באי ספינלונגה הגרמנים פחדו להגיע. התושבים ניצלו זאת היטב והרגישו יותר חפשיים משכניהם "הבריאים" מכרתים.

"לפאקיס הגדיל את מספר הביקורים שערך באי ספינלונגה משלושה לשישה ביקורים בשבוע... מדי שבוע דיווח לפאקיס ליורגוס בעלה של אלני על מצבה. "גופה עדיין נאבק במחלה" אבל עד מהרה הבין הרופא שהוא מטפח ביורגוס תקוות שוא וככל שאלה יתעצמו כך יקשה עליו להפרד ממנה בימיה האחרונים, שאכן יגיעו במהרה, כך ידע בעמקי לבו... גופה אכן שרוי בקרב עז וכל רקמה בו נלחמה בחיידק שהתאמץ לכבוש אותה. אך הפצעים בגבה, בצווארה ובפניה הלכו והתרבו והיא שכבה בבית החולים מתייסרת בכאבים. גופה הפך לגוש בשר מלא כיבים ולפאקיס עשה כמיטב יכולתו לטפל בהם.הוא דבק בעיקרון הבסיסי שניקויים וחיטויים של הכיבים יוכל אולי למזער את התרבותו הקטלנית של החידק... לא נשאר לנו מה לעשות חוץ מלהקל עליה. הוא חזר אל חדרה של אלני, התיישב על שפת מיטתה ואחז בידה. דומה שקשיי הנשימה שלה החמירו בזמן שיצא מן החדר... לפאקיס הבין שמותה לא יהיה מות נשיקה ולפת את ידיה בשתי ידיו, כמנסה לחזק אותה. כך ישב כשעתיים שלוש עד הסוף המר.

"יורגוס המשיך להשיט את ד"ר לפאקיס בכל מזג אוויר ובמהלך השיט סיפר לו הרופא על עבודתו, על המצורעים הרבים שמתים עכשיו...אבל ראיתי כמה אמונה יכולה לעזור, כאילו היא תרופה בפני עצמה...בינו לבין עצמו החל לפאקיס להתייאש ולכן שפך את ליבו באזני יורגוס. רוב האנשים היו כורעים ברך ומתפללים לאלוהים, אך בהיעדר אמונה נעזר לפאקיס בשייט הנאמן שלו, שסבלו היה תמיד גדול משלו" (עמוד202).

רצה הגורל, שמריה בתם הקטנה של יורגוס ואלני, כשבועיים לפני חתונתה, גילתה שיש לה כתם בהיר ברגל.  לרוע מזלה אובחנה בצרעת וכמובן בוטלה חתונתה. אחרי שאמה נפטרה מצרעת, היא ואביה קיבלו את הבשורה המרה בצורה קשה.היא כמובן הובאה לאי המצורעים,אך מנהיג האי ואשתו ואחרים תמכו בה ועזרו לה בכל, כולל בארגון ביתה.

ארבע עשרה שנים לאחר ביקורו הראשון באי חזר אליו ד"ר קיריציס:"השינויים שחלו במושבה הדהימו אותו...וכשהגיע לבית החולים נדהם עוד יותר. המבנה המקורי נשאר כשהיה, אבל עתה נוספה לו שלוחה ענקית. קיריציס זכר את התכניות שהיו תלויות על הקיר במשרדו של ד"ר לפאקיס ונוכח שהוא אכן הגשים את שאיפתו. "מדהים" קרא בדיוק כמו בתרשים, בדיוק כמו שרצית. "כן אבל האמן לי שזה עלה בדם, יזע ודמעות" אמר ד"ר לפאקיס (עמוד 292).

שני הרופאים תכננו למי לתת את התרופות החדשות נגד צרעת המבוססות על גופרית-סולפה (דפסון). הם החליטו לתת לחמישה עשר מטופלים בשלב ראשון כולל למריה. התוצאות של הטיפול היו מצוינות ולמעשה חולי הצרעת נרפאו. במקביל, התפתח סיפור אהבה מורכב בין מריה והרופא שלה ד"ר קיריציס ובהמשך נישאו.

לסיכום, יצירה זו רלבנטית במידה מסוימת למצב העולמי שקורה היום, דהיינו התמודדות עם מגיפת הקורונה הקשה הגובה קורבנות  עצומים. לא יכולתי לגעת בפרטים רבים חשובים בספר כי קצרה היריעה. הבחירה שלי היתה להתמקד ברופא נפלא הן מבחינה מקצועית ובמיוחד ברמה המוסרית והאנושית – ד"ר לפאקיס שלמעשה סיכן את עצמו בטיפולו בחולי הצרעת באי עד שהגיע התרופה הגואלת. חלק גדול מהתאורים הוא אמיתי כי אכן לאי בספינלונגה הובאו חולי צרעת מכל יוון במשך עשרות שנים.

המלחמה במחלה הנוראה הזו מזכירה במשהו את מלחמתנו הנוכחית בנגיף הקורונה. לפי מיטב ידיעתי, יש רופאים רבים בארצנו עם התמסרות עילאית לטיפול בחולים  הללו עד כדי סיכון עצמי. הם מזכירים את דמותו האלטרואיסטית של ד"ר לפאקיס שהשקיע חלק נכבד מחייו בטיפול במצורעים באי. בתחילה עשה זאת רק לבדו. רק אחרי מספר שנים הצטרפו עוד רופאים למאבקו כפי שתואר לעיל. הוא הקים את בית החולים באי בנוסף לשירות האמבולטורי. הקשר שלו עם כל מטופליו המצורעים היה מדהים ומלא אמפטיה וחמלה. כולי תקווה שרופא כמוהו אינו נדיר בעולמנו האכזר.