אלבר קאמי, מגדולי סופרי אירופה במאה העשרים, נולד ב1913 במונדובי, אלג'יר. היה פילוסוף, שחקן, מחזאי, מחבר מסת, מספר, לוחם המחתרת הצרפתית האנטי נאצית. ב-1957 קיבל פרס נובל לספרות. תאונת דרכים שמה קץ לחייו בגיל 46.

"הנפילה" הוא רומן פילוסופי קצר של קאמי שיצא לאור ב-1956. הספר הוא מונולוג בעל כמה חלקים שאותו הגיבור זאן בטיסט קלמנס מספר לזר שפגש זה עתה באמסטרדם. הוא מגולל באוזניו את סיפור חייו כעורך דין פריזאי מצליח, שהפך ל"שופט בעל תשובה", אדם עשיר ומכובד שחווה התמוטטות, נפילה, וכעת נותר לו להביט על טעויות העבר ולהרהר במשמעותן.

הפילוסוף זאן פול סארטר כתב על הספר: "זהו הספר הכי טוב והכי פחות מובן של קאמי" (ויקיפדיה).

מתוך היצירה "הנפילה" (הוצאת ספריית הפועלים):

"תמיד היה דומה עלי כי אזרחינו שתי תאוות להם: האידאות והזימה" (עמוד 10).

"כן היה פרסומי גדול, ושוב לא מניתי את הצלחותי בחברה. חיצוניותי לא היתה מן הפחותות, נתגליתי כרקדן שאינו יודע ליאות וכבר אוריין מצניע לכת, ידעתי לאהוב את הנשים ואת הצדק בעת ובעונה אחת, עניין שאינו קל לחלוטין.

"בקיצור אפסיק כדי שלא תחשוד בי בחנופה עצמית. אך שווה נא לנגד עיניך, בבקשה, אדם במלוא כוחו, שבריאותו מצוינת, כשרונותיו שופעים, זריז בתרגילי הגוף כבתרגילי המוח, לא עשיר ולא עני, מיטיב לישון, ודעתו נוחה מעצמו עד מאד, בלי שיגלנה אלא על ידי חברתיות מבורכת. הלא תסכים עתה כי שרוי לי לדבר, במלוא הצניעות על חיים שהצליחו.... חשתי בנוח בכל, אמת הדבר, אך בעת ובעונה אחת לא ידעתי סיפוק בשום עניין. כל שמחה הביאתני לחמוד שמחה אחרת. הלכתי מחגיגה לחגיגה. פעמים רקדתי לילות רצופים, וטרופי שכרוני מן החיים ומן הבריות עולה ועולה.

"מאוחר בלילה, כשהריקוד, ההתבסמות הקלה, השתוללותי, ההתמכרות הסעורה של הכל, הטילוני להתלהבות מיוגעת ועוברת על גדותיה כאחת, היה דומה עלי, בשיא לאותי ובמשך שניה, כי סוף סוף השגתי את סוד הבריות והעולם. אלא שהעייפות נעלמה למחרת, ועמה הסוד: הסתערתי שוב. כך הוספתי לרוץ, לעולם מלא על גדותי בלי לבוא לעולם על סיפוקי, בלי לדעת איפוא לעצור, עד היום עד הערב, לשם דיוק, כשנשתתקה המוסיקה והאורות כבו... רואה אני כי הצהרה זו מתמיהה אותך. כלום מעולם לא חשת לפתע צורך באהדה, בעזרה, בידידות?...

"אפשר אין אנו אוהבים את החיים די הצורך? האם שמת לב כי המוות בלבד הוא המעורר את רגשותינו? מה אוהבים אנו את ידידינו העוזבים אותנו, לא כן?

מה מעריצים אנו את מורינו שלא יוסיפו לדבר, כי פיהם מלא עפר! או אז מופיע ההוקרה בדרך הטבע, ואפשר חיכו הללו להוקרתנו זו כל ימי חייהם. אך התדע למה אנו תמיד צודקים יותר ונדיבים יותר כלפי המתים? הסיבה פשוטה! לגביהם אין לנו כל התחייבות. הם מניחים לנו את חירותנו, הרשות בידינו להנות, לשבץ דברי הוקרתנו בין מסיבת קוקטיל לבין פילגש נחמדה בקיצור בזמננו הפנוי... כי זה האדם אדוני, שתי פנים לו: אין בכוחו לאהוב בלי לאהוב את עצמו.

"הסתכל בשכניך, אם במקרה מת מי מדיירי הבית. הם ישנים להם בחייהם הקטנים, והנה למשל, מת השוער, מיד הם ניעורים, אצים ורצים, שואלים, מכמרים רחמים. מזדמן מת והחזיון מתחיל סוף סוף. הם זקוקים לטרגדיה, כלום אינך יודע, זו עלית נשמה שלהם בזעיר ענפין, האפריטיף שלהם. אגב, האם מקרה הוא זה שאני מספר לך על השוער? היה לי שוער, עלוב נפש באמת, הרשעות בהתגלמותה, מפלצת של אפסות ונטירת איבה, שבכוחו להוציא מכליו נזיר פראנציסקני. הפסקתי לדבר עמו, אך הוא סיכן את ניחת דעתי המורגלת מעצם קיומו. הוא מת ואני הלכתי ללוותו.

התוכל לאמר לי למה? " (עמוד 21).

"מיטיב אני לדעת כי אי אפשר לו לאדם בלי שליטה או בלי שישרתוהו. כל אדם צריך לעבדים כמו שהוא צריך אויר צח. לצוות פירושו לנשום, גם אתה סבור כן? אפילו המודרים ביותר מכל נכס מגיעים לכלל נשימה. האחרון בסולם החברתי עדיין אשה לו או ילד. אם רווק הוא יש לו כלב. בקיצור העיקר הוא למצוא אפשרות לרגוז, בלי שתינתן לזולת זכות להשיב....

"בפנותי ללכת מעם עיוור שסייעתי בידו להגיע למדרכה, בירכתיו לשלום בתנועת כובע. ברור כי הנפת כובע זו לא היתה מיועדת לו, שכן נבצר ממנו לראותה. למי אם כן היתה מיועדת? לקהל. לאחר ביצוע התפקיד התשואות...

עלי להודות בענווה כי תמיד הייתי מלא יהירות לבלי הכיל. אני אני אני - הנה הפזמון החוזר של חיי היקרים, שהיה נשמע בכל דברי... תמיד ראיתי את עצמי אינטליגנטי מכל הבריות" (עמוד27).

"במקום זה להטתי בתאוותי לנקום, להכות ולנצח. כאילו לא היתה שאיפתי האמיתית להיות היצור האינטליגנטי ביותר או הנדיב לב ביותר עלי אדמות, אלא להכות כל אדם שארצה להכותו, ובסופו של דבר להיות החזק ביותר, בנוסח האלמנטרי ביותר. האמת היא, ומיטיב אתה לדעת זאת, כל אדם אינטליגנטי חולם להיות גאנגסטר ולשלוט בחברה בכוח האלימות בלבד...

מובן מאליו, האהבה האמיתית היא נדירה, אחת או שתיים בדור, בקירוב... הגיתי בחיי אהבה אחת גדולה, לכל המועט, ותמיד הייתי המושא שלה. החושנות היא בלבד שלטה בחיי האהבה שלי. לא ביקשתי אלא מושאים לתענוג ולכיבוש... ודאי היו לי עקרונות, למשל, כי אשת חבר קודש היא. פשוט, כמה ימים לפני המעשה, הפסקתי לרכוש ידידות לבעלה, בכל הכנות. אפשר איני צריך לכנות זאת  בשם חושנות? (עמוד31).

"החזקתי את כל אהבותי סביבי, כדי להשתמש בהן בשעת רצון. לפי השקפתי אני נבצר ממני לחיות  אלא אם כן יהיו כל היצורים מפנים פניהם אלי, פנויים לנצח, חסרי חיים עצמאיים, נכונים להיענות לקריאתי בכל רגע שהוא, נדונים בסופו של דבר לעקרות, עד היום בו אואיל להאיר להם את חסדי... אה! האמינה לי, אין דעתי נוחה מעצמי כלל, בספרי לך זאת. בהגותי בתקופה זו כשתבעתי הכל בלי לשלם כלל, כשגייסתי ייצורים רבים כל כך לשירותי, כשנתתים מבחינה מסוימת במקרר, כדי למצאם באחד הימים סמוך לי, לנוחותי, איני יודע כיצד לכנות את הרגש התמוה העולה בי, כלום אין זו הבושה? (עמוד35).

"לעולם אין הבריות משתכנעות בנימוקיך, בכנותך, בחומרתם של ייסוריך, כפי שהן משתכנעות במותך...

כך היה לכל הפחות עד הרגע שנעשתה פילגשי, ואז הבינותי כי ספרות האהבה, המלמדת לדבר על אהבה, אינה מלמדת שפת המעשה. לאחר שאהבתי תוכי היה עלי לשכב עם נחש. חיפשתי איפוא במקום אחר את האהבה שהובטחה בספרים, אשר מעולם לא מצאתיה בחיים. אלא שהייתי חסר  את הניסיון. זה למעלה משלושים שנה שאני אוהב את עצמי בלבד. כלום אוכל לקוות כי אגמל מהרגל זה? לא נגמלתי כלל ונשארתי רפה רצון בתאווה. הכפלתי את ההבטחות. קשרתי קשרי אהבה שונים בעת ובעונה אחת, בדרך שהיו לי בימים אחרים יחסים כפולים ומכופלים, הרביתי עתה אסונות לזולתי...

משנואשתי מהאהבה ומן החיים בטוהרה, העליתי סברה סוף סוף כי נשארה הפריצות, שהיא תחליף יפה לאהבה... מפני שחשקתי בחיי נצחים, שכבתי עם זונות ושתיתי לילות רצופים...

אדם משחק תפקיד של בן-אלמוות ולאחר כמה שבועות אין לו בטחון כי יגיע ליום המחרת...

"לא ביקשתי אלא לספר לך אילו יתרונות ידעתי בחדשי האורגיות. הייתי במעין ערפל, בו נתהסה הצחוק עד שחדלתי לקלטו. האדישות שכבר תפסה מקום רב בקרבי לא פגשה כל התנגדות עוד... העדר הלך נפש כלל"(עמוד50).

"הלא תבין, כשהעייפות מצטרפת לבדידות, אדם נוטה לראות את עצמו נביא...נביא ריקן של בינוניות גדוש קדחת וכוהל" (עמוד 55).

בהמשך מתאר המספר על שהותו במחנה ריכוז כולל הסבל שלו וחבריו מחסכים של צרכים בסיסיים  ביותר  ובעיקר מים: "ואני למשל, שאיני סנטימנטלי, התדע על מה חלמתי: אהבה מושלמת של כל הגוף והנפש, יום ולילה, בחיבוק שאינו פוסק, בעינוג ובהתלהבות וכל זה במשך חמש שנים, ואחריו המוות. אויה!...

אל נשכח, ידיד יקר, כי עלינו לנקום את ההכרח למות בבדידות. המוות הוא בודד ואלו העבדות קולקטיבית ...

מאחר שאין אדם יכל לדון את זולתו, בלי לדון מיניה וביה את עצמו, ראוי להטיל אשמה על עצמו כדי להיות זכאי לדון את זולתו. מאחר שסופו של כל שופט להיות בעל תשובה באחד הימים, עלינו להפוך כוון הליכתנו ולעסוק במשלח יד של בעל תשובה כדי להגיע בסופו של דבר למעלת שופט... זה זמן   מה שאני עוסק במשלח ידי המועיל, במקסיקו סיטי(זה שם הבאר באסטרדאם),

עניינו ראשית כל בוידוי פומבי לעתים תכופות ככל שניתן כפי שנוכחת לדעת. אני מטיח כלפי עצמי האשמות מלוא הכף.... אפר על ראשי, תולש אט אט את שערי, פני שרוטות בצפרני אך מבטי נוקב, הריני עומד בפני האנושות כולה, חוזר ומספר את חרפותי, בלי לגרוע עיין מן הרושם, שאני מניח, ואומר – שפל שבשפלים אני.... ככל שאני מרבה להאשים את עצמי כן תרבה זכותי לדון אותך. יתרה מזו, אני מביאך לדון את עצמך, והוא שמוסיף ונוטל ממשאי... לא שיניתי את דרך חיי ואני מוסיף לאהוב את עצמי ולהשתמש בזולתי לצרכי.

אלא שההודאה בפשעי מניחה לי להתחיל מחדש ביתר קלות ולהתענג כפליים, ראשית מטבעי שלי ואחר כך מחרטה מקסימה. מאז מצאתי את פתרוני אני מתמכר לכל, לנשים, לגאווה, לשעמום, לתרעומת ואפילו לקדחת...סוף סוף אני שולט... מה משכר לראות עצמך רבון עולם ולחלק תעודות מוחלטות על ארחות חיים ומידות. אני יושב כבוד בין מלאכים רעים, בפסגת שמיה של הולנד... אני קורא את עצבות המצב הכללי ואת היאוש על שאין מפלט ממנו. ואלו אני מרחם בלי למחול, מבין בלי לסלוח ובעיקר, הוי, סוף סוף אני מרגיש כי מעריצים אותי!...

בטא אתה בעצמך את המלים, שזה שנים לא חדלו מלהדהד בלילותי, ועתה אגידן סוף סוף בפיך:"הוי אשה צעירה, הטילי עצמך שוב למים כדי שתינתן לי פעם שניה  וההזדמנות להציל את שנינו!"(עמוד67).

לסיכום, מצאתי את יצירתו של קאמי מדהימה. קאמי מתאר בצורה גאונית כיצד תאוות השונות של האדם מרסקות אותו.גדולי חכמי האנושות ציינו שהגורם מספר אחד לסבל האנושי – התאוות. התאוות במישורים שונים: מין, מזון, כסף, יוקרה, מעמד ועוד.

זה מחבר אותנו עם הטרגדיה הכלל עולמית שאנו עוברים כעת עקב וירוס הקורונה, שלמעשה התחילה בתאווה גרידא, דהיינו תאווה למזון: במחוז וואן בסין אכלו נחשים נגועים בנגיף (שטרפו עטלפים נגועים), ומשם המגיפה התפשטה לכל העולם.

אלבר קאמי מחבר אותי לאירועים האחרונים סביב הקורונה גם ובעיקר דרך יצירתו "הדבר", שהיא כעין נבואה שהיתה לפני כשבעים שנה לכל התרחישים שאנו עוברים כעת. תיארתי בפירוט יצירה זו על היבטיה המוסריים והפסיכולוגיים בספרי "נפש האדם בראי הספרות".