לב טולסטוי היה סופר והוגה דעות רוסי, שנודע בזכות שורה של יצירות מופת שהמפורסמות שבהן, "מלחמה ושלום" ו"אנה קרנינה", מהוות את שיאו של הרומן הראליסטי (ויקיפדיה).

טולסטוי נולד ב-1828 ברוסיה. רביעי מבין חמישה ילדים. הוריו נפטרו בילדותו והוא גדל אצל קרובי משפחתו. ב-1862 התחתן עם בתו של רופא החצר שהיתה צעירה ממנו ב-16 שנה. ממנה נולדו לזוג 13 ילדים, רק שמונה מהם הגיעו לבגרות. חייו הגיעו לקיצם ב-1910 כשהוא בן 82.

על היצירה "מותו של איוואן איליץ" (הוצאת "דביר". תרגם מרוסית א"ד יציב).

העלילה נפתחת בתיאור תגובת חבריו לעבודה בבית המשפט על מותו של איוואן. הוא היה חבר בית הדין העליון ומאוד מוערך: "מלבד הסברות שעלו בלבו של כל אחד על העברות ועל שינויים אפשריים בשירות, העשויים לבוא לאחר מיתה זו, עוררה כדרכה עצם עובדת מיתתו של מכר קרוב בלב כל השומעים עליה את רגש השמחה, שהנה מת ההוא, ולא אני. ואילו מכריו הקרובים של איוואן איליץ הקרויים ידידיו, חשבו בלי משים גם על כך, שעתה עליהם לקיים את מצוות הנימוס המשעממות מאד ולנסוע לתפילת האשכבה ולביקור של ניחום אבלים אצל האלמנה" (עמ' 11).

אחד מידידיו הקרובים נאלץ לבקר בבית המת, שם נפגש באלמנה, שעיקר דאגתה כיצד להוציא סכום כסף נוסף מקופת המדינה. איוואן נפטר כשהוא בשנות הארבעים לחייו, כאשר הוא במהלכה של קריירה מבטיחה. בשלב הבא, מתואר מהלך חייו, שאיפתו להיות במעמד האצולה וליהנות מהכוח והשררה שמאפשר לו תפקידו המשפטי וכן ליהנות ממנעמי החיים.

מתוארת מערכת יחסים עכורה בינו לבין אשתו שמרבה לכעוס עליו ולהאשימו בדברים של מה בכך. הרבה פעמים שמח לברוח לעבודתו מאשר להיות בחברת אשתו: "מששקלה וגמרה שלבעלה אופי איום והוא אסון חייה, התחילה לרחם על עצמה. ככל שגברו רחמיה על עצמה, כן גברה שנאתה לבעלה. היא התחילה לבקש את מותו, אך לא יכלה להוסיף ולבקש, שהרי עתידה היתה לאבד את המשכורת. ודבר זה אף הגביר את חמתה עליו. היא ראתה עצמה אומללה מאד בכך, שאפילו במותו לא תיוושע, ועל כן רגזה, העלימה את הרוגז, ורוגז נסתר זה הלך והגביר את רוגזו שלו" (עמ' 38).

בשלב מסוים כאשר ראה שבמקום עבודתו לא יכל להתקדם, בעזרת קשרים, השיג לו משרה בשכר יותר גבוה בסן פטרבורג. לצורך מעבר משפחתו לעיר הבירה בצע עבודות שיפוץ אינטנסיביות בביתם החדש. במהלך אותה עבודה נחבל בצידו. התפתח כאב עמום, שהפך בהדרגה לבלתי נסבל ופגע בתפקודו. אז נסע לרופאים בעלי שם:

"ההמתנה, העמדת פנים זו של חשיבות הרופאים, המוכרת לו, זו שידוע לו מעצמו בבית המשפט, והנקישות, וההאזנה, והשאלות, המחייבות תשובות קבועות מראש, וכנראה מיותרות, והחזות רבת המשמעות האומרת לך: אתה תן את עצמך בידינו ואנו נתקין הכול- לנו גלוי וידוע, בלי כל ספק, כיצד יש להתקין הכול, הכול בנוסח אחד לכל אדם, יהיה אשר יהיה, הכול היה בדיוק כמו בבית המשפט. כפי שהוא היה מעמיד פנים בדין כלפי הנאשמים, כך העמיד פנים כלפיו הרופא בעל השם... וגם באופן מזהיר כל כך סיכם הרופא את סיכומו, וחוגג ניצחון, אפילו עליז, העיף בנאשם מבט מעל למשקפיו. מסיכומו של הרופא הסיק איוואן איליץ, כי רע ומר, כי לו, לרופא , ואולי לכול, לא איכפת, ואילו הוא בכל רע. וסיכום זה פגע עד להכאיב באיוואן איליץ ועורר בו רחמים רבים על עצמו וזעם גדול על רופא זה, האדיש לשאלה כה חשובה. אלא שהוא לא אמר דבר, קם, הניח את הכסף על השולחן, נאנח ואמר: אנו, החולים, שואלים בוודאי אתכם במקרים רבים שאלות שלא לענין, האם, בדרך כלל, זו מחלה מסוכנת, או לא. הרופא הסתכל עליו בחומרה בעין אחת מבעד למשקפיים, כאומר: הנאשם, אם תחרוג מתחום השאלות שנשאלת, איאלץ להורות שתסולק מאולם הישיבות" (עמ' 40).

"אך בהיוועצו ברופאים  נדמה היה לו שמצבו הולך ורע, ואפילו בקצב מהיר מאד. ובכל זאת התמיד לשאול ברופאים... הכאב במותן הוסיף להציק, כאילו גבר, התמיד, הטעם בפה נעשה משונה יותר ויותר, נדמה היה לו כאלו ריח דוחה נודף מפיו, והתאבון והכוח הלכו ופחתו. נבצר ממנו להונות את עצמו: משהו איום, חדש וכה רב משמעות, אשר מעולם לא היה דבר רב משמעות יותר ממנו בחייו של איוואן איליץ, מתרחש בקרבו.והוא בלבד ידע זאת, כל הסובבים אותו לא הבינו, או שלא רצו להבין וסברו כי הכול בעולם כמנהגו נוהג... היחס החיצוני של פיודרובנה למחלת בעלה, כפי שהובע בפני אנשים אחרים ולפניו עצמו, היה כזה, שבמחלה זו אשם איוואן איליץ ושכל המחלה הזאת היא אי נעימות חדשה שהוא גורם לאשתו... לעתים קרובות לא לישון רובו של הלילה מרוב מיחושים. ובבוקר היה עליו לשוב ולקום, להתלבש, ולנסוע אל בית המשפט, לדבר, לכתוב, ואם גם לא לנסוע, הרי להיות שרוי בבית עשרים וארבע שעות אלה של יממה, שכל אחת מאלה היא עינוי. וכך היה עליו לחיות על סף האבדון לבדו, ללא נפש אחת המבינה לרוחו ומרחמת עליו" (עמ' 45).

"לא במעי עיוור ולא בכליה שורשו של דבר, אלא בחיים ובמוות. כן, היו חיים והנה הם מסתלקים, ואין בכוחי לעצרם. כן. ולמה אונה את עצמי? כלום לא גלוי לכול, חוץ ממני, שאני הולך למות, והשאלה היא רק בעוד כמה שבועות, ימים ואולי כבר עתה. אור היה ועכשיו אפלה... המוות כן המוות, והם כולם אינם יודעים ואינם רוצים לדעת. הם משחקים(הוא שמע מבעד לדלת שאון קולות אדם וקטעי נגינה רחוקים). לא אכפת להם, אבל גם הם ימותו, השוטים! אני קודם, והם אחר כך. גם להם זה צפוי. ואלו הם ששים ושמחים. הבהמות! הזעם חנק אותו" (עמ' 49).

"דוגמה זו שלמד בלוגיקה של קיזוטר: קאיוס- אדם, בני אדם הם בני תמותה, לכן קאיוס בן תמותה, נראתה לו כל ימיו יפה לגבי קאיוס, אך בשום פנים לא לגביו. הלה היה קאיוס- אדם, סתם אדם, וזה מוצדק לחלוטין, אך הוא לא היה קאיוס ולא סתם אדם, אלא תמיד בריה שונה, שונה לגמרי מאחרים... הוא היה מנסה לשוב להלכי מחשבה קודמים, שהסתירו לו קודם לכן את רעיון המוות...

"ועמיתיו הכפופים לו ראו לתמהונם ולצערם, שהוא, זה השופט המבריק כל כך, החריף כל כך, מתבלבל פתאום, שוגה... ומביא ככל יכולתו את הישיבה לידי סיום וחוזר הביתה בהכרה עגומה, כי מלאכת השופטים שלו שוב אין בכוחה, כלשעבר, להעלים ממנו את שביקש להעלים" (עמ' 52).

מפריעה לו האדישות של משפחתו ומכריו למצבו. בתו מוטרדת שמחלתו הסופנית משבשת את תכניותיה לצאת לתאטרון, אשתו מקפידה בתוקפנות על משטר התרופות שלו בעיקר לשם האינטרס להאריך את חייו כדי להמשיך להנות ממשכורת של שופט. רק בנו הקטן מגלה חמלה אנושית כלפיו. המשרת גראסים היחיד שמגלה כלפיו אמפטיה, חמלה ומטפל בו במסירות רבה ובהקרבה ובהרבה טוב לב.

"הוא ראה שהמעמד האיום ונורא של מיתתו הונמך על ידי כל הסובבים אותו לדרגה של אי נעימות מקרית, של משהוא שאינו מן הנימוס(כפי שמתייחסים לאדם הנכנס לחדר אורחים ומפיץ על סביביו ריח רע), על ידי אותו נימוס עצמו אשר לו שמר אמונים כל ימיו. הוא ראה שאיש לא ירחם עליו, שכן אין בהם איש הרוצה להבין את מצבו. גראסים בלבד הבין מצב זה וריחם עליו. ולכן טוב היה לאיוואן איליץ רק בחברת גראסים... ברגעים מסוימים לאחר ייסורים ממושכים, השתוקק איוואן ביותר – שירחם עליו מישהו כרחם על ילד חולה. הוא השתוקק שיפנקוהו קימעה, ינשקוהו, יזילו דמעה עליו, כדרך שמפנקים ומרגיעים ילד"(עמ' 58).

"הוא המתין עד שיצא גראסים לחדר הסמוך, ושוב לא התאפק ופרץ בבכי, כילד. הוא בכה על חוסר אוניו, על בדידותו הנוראה, על אכזריות הבריות, על אכזריות האלוהים, על העדר אלוהים: מדוע עוללת כל זה? מדוע הבאת אותי עד הנה? מדוע אתה מענה אותי עינויים איומים כל כך?... הלכו ונמוגו עתה לעיניו כל השמחות כביכול של הימים ההם ונהפכו למשהו אפסי, ולעתים קרובות- מאוס... ברבות הימים הוסיף הטוב ופחת... והנישואים  כל כך בהיסח דעת, והאכזבה, והריח מפיה של אשתו, ותאוות הבשרים, העמדת הפנים וכהונה נטולת חיות זו, ודאגות הממון אלו, וכך שנה, שנתיים, ועשר ועשרים שנה- והכל כשהיה. ככל שרבו הימים, כן היה הכל נטול חיות יותר. כאילו בקצב קבוע יורד הייתי במורד ההר, ואילו בנפשי דימיתי כי עולה אני בהר. וכך אומנם היה. בעיני הצבור עולה הייתי בהר, ובאותה המידה החיים היו חולפים מתחת לי ... והנה תם ונשלם ועתה מוות" (עמ' 70).

"מעצם ראשית חוליו, נחלקו חייו לשני הלכי נפש, שהיו מתחלפים זה בזה. פעמים היו הייאוש והצפייה למוות בלתי מובן ואיום, ופעמים היו התקווה וההתבוננות מלאת עניין אל פעילות גופו. פעמים היו לנגד עיניו כליה אחת או מעי , שהשתמטו לשעה ממלוי חובתם, ופעמים אך מוות בלתי מובן ואיום... בפרק הזמן האחרון של בדידות איומה זו חי איוואן רק בדמיון העבר... אל הילדות...

בשעה הקבועה בא הרופא. איוואן השיב לו: כן, לא, ולא גרע ממנו את מבטו הזועם ולבסוף אמר: הרי אתה יודע שלא תוכל לעזור במאומה, לכן הנח לי . אמר הרופא:להקל על הייסורים יכולים אנו. הרופא יצא לחדר אורחים והודיע לפיודרובנה, כי המצב רע מאד, וכי האמצעי היחיד הוא- אופיום, להקלת הייסורים, שבוודאי איומים הם. הרופא אמר שייסוריו הגופניים איומים ואמת דיבר, אלא שאיומים מייסוריו הגופניים היו ייסוריו המוסריים, ובהם היה עיקר סבלו. ייסוריו המוסריים נתמצו במה שבלילה ההוא, בהביטו אל פניו המנומנמות, טובות הלב של גראסים, עלה פתאום בדעתו: ומה אם באמת היו כל חיי, חיי המודעים, לא זה?... ושירותו, ודרכו בקביעת אורחות חיים, ומשפחתו, והאינטרסים הללו של החברה והשירות- כל אלה אפשר שהיו לא זה... שהכל היה לא זה, שהכל היה הונאה עצומה מחרידה, הפרושה הן על החיים והן על המוות. הכרה זו הגבירה את ייסוריו הגופניים שבעתיים" (עמ' 74).

"כשבא הכומר וערך לו את טקס הוידוי, התרכך איוואן איליץ, חש כאלו רווח לו מספקותיו, ומתוך כך גם מייסוריו, ורגע של תקווה באהו. שוב התחיל להרהר במעי העיוור ובאפשרות למצוא לו תקנה. הוא התקדש ועיניו מלאות דמעות. אשתו באה ואמרה: נכון הוטב לך? הוא הפטיר –כן.

"לבושה, מבנה גופה, הבעת פניה, צליל קולה - אמרו לו דבר אחד - לא זה. כל מה שהיה עיקר בחייך , כאן כן עתה- שקר הוא, הונאה, המכסה מפניך על החיים ועל המוות. מיד גאתה שנאתו, ועם השנאה הייסורים הגופניים המענים, ועם הייסורים- הכרת האבדון הקרוב, שאין מנוס ממנו... קרא בקול: לכו, לכו, הניחו לי! ברגע זה החלה אותה זעקה איומה שלא פסקה שלושה ימים... הדבר היה בסופו של היום השלישי, שעה לפני מותו.

עתה התגנב הגימנזיסט (בנו) הקטן בחשאי אל אביו וקרב אל מיטתו. הגוסס המשיך בזעקותיו הנוראות... ידו נפלה על ראשו של הנער. הנער תפס אותה הצמידה אל שפתיו ופרץ בבכי. עתה צנח איוואן איליץ , ראה אור, ונתגלה לו שחייו היו לא זה, אלא שעדיין אפשר לתקן את המעוות. עתה חש שמישהו מנשק את ידו. והוא פקח את עיניו והסתכל בבנו, רחמים עליו נעורו בלבו. אשתו ניגשה אליו, הוא הסתכל בה בפה פעור, בדמעות שלא נמחו על אפה ועל לחייה, ובהבעת ייאוש הביטה אליו. רחמים עליה ניעורו בלבו. כן אני מענה אותם- הרהר. הם מרחמים עלי, אלא שייטב להם כשאמות... הוא חיפש את אימת המוות הקודמת, שהורגל בה, ולא מצא אותה. היכן הוא? איזה מוות? לא היתה כל אימה, כי גם המוות לא היה. במקום המוות היה אור. זה הדבר אפוא – קרא פתאום בקול. איזו שמחה!... תם ונשלם – אמר מישהו שהיה רכון עליו. הוא שמע מילים אלה וחזר עליהן בנפשו. תם ונשלם המוות- אמר לעצמו- הוא איננו עוד. הוא שאף אויר אל קרבו, עמד מלשאוף באמצע, התמתח ומת" (עמ' 78).

לסיכום, טולסטוי בגאונותו הרבה הביא לנו את האמנות הספרותית במיטבה. הסופר נתן לנו שיעור מאלף על גישתו למוות. מבין השיטין הוא מביא מסר חד וברור שתהליך הגסיסה הכואב והמוות  פוגעים באותה מדה בכל בני אדם ואפילו יותר אכזריים כלפי בעלי המעמד הגבוהה והאצולה כמו במקרה של איוואן אליץ השופט העליון, ששם הפגיעה והירידה על כל רבדיה, חדים וקשים יותר. היכן שהיה אגו מנופח יותר(מעמד גבוה) שם הסבל בהתמודדות עם המחלה, הגסיסה והמוות הרבה יותר קשים. לעומת העם הפשוט שגם מאמין יותר ובעל אגו פחות מנופח (לדוגמה גריסים) שמקבל זאת בהכנעה ובהשלמה.

מסר נוסף, המוות אינו מבדיל בין מעמדות: אציל - שפל, עשיר - עני.

מה שהדהים אותי ביצירה, שכל השלבים בהתמודדות מול המחלה הסופנית והמוות שתיארה קובלר רוס הפסיכיאטרית הנודעת, שמומחיותה העיקרית היתה בטיפול בנוטים למות, תוארו ביצירה זו על ידי טולסטוי. כל זאת שנים רבות לפני שהיא  עצמה נולדה. בספר זה מתוארים כל השלבים: ההכחשה של החולה, הכעס, המיקוח, הדיכאון והקבלה בסוף -שעות לפני מותו, כמו תיאור קלסי מפרי עטה של קובלר רוס.

ברצוני להציע הרחבת הידע בנושא של הגישה למוות ביצירות המפורסמות במאה ה-19 וה-20 מתוך ספרי "נפש האדם בראי הספרות", הוצאת "אח".