אונורה דה בלזק (1799-1850) סופר ומחזאי צרפתי, מחלוצי הריאליזם בספרות

ואחד הסופרים המשפיעים והבולטים במאה התשעה עשרה (וויקיפדיה). 

על היצירה "אזני גרנדה":

מר גרנדה תואר כאדם מבוגר בעל אחוזות רבות באזור העיר סומיר בצרפת. בתחילת קריירת העסקים שלו היה חבתן(מייצר חביות ליין), אח"כ בעל כרמים. היה לו חוש מסחרי מפותח. סחר ביין, בזהב, באיגרות חוב ועוד. הוא היה נשוי לאשה שברירית ואדוקה שהיתה מצייתת לכל גחמותיו ללא ערעור. בתו אזני הגיע לפירקה ולא מעט אצילים בעירם רצו שתשתדך לבניהם כיורשת עשירה מאד של אביה.

ההערכה היתה שאביה בעל רכוש של מליוני פרנקים, אך הוא גזר על משפחתו חיי דלות: היתה לו טירה מרשימה, אך בחר לגור בבית עלוב עם קירות טחובים. בימי קור מנע חימום ממשפחתו, בגלל בזבוז של ההסקה. כל בוקר היה דואג לחלק את הלחם בהקצבה דלה לבני הבית והמשרתת המסכנה.

"האב גרנדה מעולם לא היה קונה לא בשר ולא לחם. אריסיו היו מביאים לו מדי שבוע בשבוע... היו לו שפתיים נטולות כל עיקול, שיניים לבנות וסנטר משורבב. לעיניו היה המבע השליו והטורפני שהבריות מיחסים לצפע האגדי"(עמוד 15).

"זה חמש עשרה שנה היו ימיהן של האם והבת חולפים בניחותא במקום הזה אגב מלאכה שקודה, למן חודש אפריל ועד חדש נובמבר. ביומו הראשון של חודש אחרון זה יכולות היו לקבוע חניית חורף שלהן ליד האח. לפי שרק מאותו יום ואילך התיר גרנדה להדליק אש בטרקלין, וגזר לכבותה בשלושים ואחד במארס, בלי להתחשב כל עיקר בצינות הראשונות של האביב ושל הסתיו... האם והבת היו מתקנות ומטליאות את כל הלבנים שבבית...זה שנים היה הכילי קוצב נרות לבתו ולנאנון(המשרתת), כשם שהיה מדי בוקר קוצב לחם ושאר מזונות להצטרכות יומיומית... אי אפשר לראות בנעליו של מר גרנדה משום מתנה, כל כך שחוקות ובלויות היו. הכורח המר עשה את הריבה העלובה(נאנון) קמצנית כל כך, שגרנדה התחיל לחבבה כדרך שאדם מחבב כלב, ונאנון הניחה שהוא ישים לצוארה קולר"(עמוד 22).

בנוגע לאשתו של גרנדה: "נותנת בבעלה מבט ביישני שהעיד, בשים לב לגילה, על השעבוד הגמור שתחת עולו נאנחה האשה המסכנה....נועם הליכות של מלאך, הכנעה של רמש שילדים מתעללים בו, ייראת שמיים בלתי שכיחה, שלוות נפש ללא תנודות, לב טוב, גרמו שיהיו הבריות מכבדים אותה ונדים לה. בעלה לא היה נותן לה מעולם למעלה מששה פרנקים בבת אחת להוצאותיה הקטנות... הביאה למר גרנדה למעלה משלוש מאות אלף פרנק בנדוניה ובירושות שנפלו בחלקה, מרגישה תמיד את עצמה מדוכאת ומושפלת כל כך מחמת תלות ושעבוד, שעניוות רוחה אסרה עליה לקרוא תיגר עליהם, שמעולם לא היתה מבקשת ממנו אף פרוטה אחת ... מרת גרנדה לבושה היתה בכל תקופת השנה שמלת משי מגוון ירקרק ונתרגלה שזו תהיה מתקיימת אצלה כשנה תמימה" (עמוד26).

"וכי לא היה זה האליל המודרני שהכל סוגדים אליו- הממון- שנתגלם בכל עוצמתו בפרצוף זה? רגשות החיים העדינים לא תפשו כאן אלא מקום שני במעלה. הם הפעילו רק שלושה לבבות זכים, לבותיהן של נאנון, אזני ושל אמה. ואיזו בערות טמונה היתה בתמימותן! אזני ואמה לא ידעו ולא כלום על עשירותו המופלגת של גרנדה... הן לא נהגו לא כבוד ולא זלזול בכסף, מאחר שמורגלות היו להתקיים בלעדיו. הן היו בבחינת יוצא מן הכלל מוזרות בתוך חבורה זו של אנשים שחייהם היו כל עיקרם חמרניים. כמה עלובה היא ההוויה האנושית! " (עמוד33).

באופן פתאומי הופיע בביתו של גרנדה בן אחיו שארל. האחרון הביא עמו מכתב מאביו, אחיו של גרנדה שלא נפגשו ביניהם כעשרים שנה.

שארל היה בן 22 בן תפנוקים, שקבל את כל שרצה מאביו. חי חיי הוללות בפאריס. במכתב החסוי כותב אביו לאחיו שבאותו יום ששארל יצא מפריס לדודו, ישים האב קץ לחייו בגלל שפשט רגל וחייב כשני מליון פרנק לנושים. בקש מאחיו שיידאג לבנו (אמו נפטרה בילדותו).

גרנדה הגיב בחלחלה לא על מות אחיו ולא על הטרגדיה המשפחתית, אלא על כך שייאלץ לכלכל את בן אחיו.

"איזה רעיון משונה עלה במוחו של אחי להוריש לי את בנו! ירושה נאה מאד. אין לי אפילו עשרים דינרים לתת לו"(עמוד52).

אזני התאהבה בבן דודה. ניחמה אותו על מות אביו ודאגה לו בזמנו הקשה. הוא מאד העריך זאת.

כדי למנוע את רוע הגזרה הכפולה: נישואין של בתו לשארל ו מימון שהייתו בביתו, החליט גרנדה לשלחו להודו, שינסה שם את מזלו.

גרנדה המליונר כל הזמן נתן הרגשה לסובבים אותו שהוא בסך הכל עני ואביון.

המשרתת נאנון לגרנדה:"אדוני, שמא ייתן לי קצת קמח וחמאה כדי שאעשה עוגה בשביל הילדים? וכי רוצה את ללסטם את הבית בגלל בן אחי? האדון נתן לי שש חתיכות סוכר ואני צריכה שמונה!

מה לך נאנון? עדיין לא ראיתיך כזאת!...את כאן בעלת הבית? לא תקבלי אלא שש חתיכות סוכר...אל תתקעי חטמך בענינים שאינם נוגעים לך"(עמוד58).

באחת הפעמים שגרנדה היה בחוץ הכינו הנשים לכבוד שארל סעודה מעבר להקצבה של בעל הבית. לרוע מזלן הלה חזר מוקדם והזדעזע:"רואה אני שעשיתן לבן אחי סעודה של יום טוב...כשהחתול מתרוצץ על הגגות, יוצאים העכברים למחול"(עמוד71).

"ואמנם, כיוון שהיה ממעט בשינה היה גרנדה משתמש במחציתם של הלילות לחישוב חשבונות מוקדמים שהיו מקנים לדעותיו, לסברותיו ולתכניותיו את דקדוקן המתמיה... כל עצמה אנושית היא צירוף של זמן ושל אורך רוח. האנשים התקיפים רצונם דרוך ועינם צופיה תמיד.

חייו של הקמצן הם התאמנות מתמדת של העצמה האנושית המשועבדת לתועלת האישית. אין הקמצן נשען אלא על שני רגשות: אהבה עצמית ותועלת עצמית המהוות שני חלקים של שלמות אחת והיא:האנוכיות " (עמוד85).

כאשר נודע לאזני, ששארל עומד לנסוע להודו, הבינה את מצבו ונתנה לו את מעט הזהב שהיה ברשותה. למעשה אלה היו כל חסכונותיה. הוא מאד העריך את דאגתה ודאגת אמה אליו.

כל פרק זמן היה גרנדה בודק את מצב רכושה של בתו אזני, דהיינו הזהב (שהיה בכמות מבוטלת לעומת שקי הזהב שאגר בסודיות בחדרו הנעול). כאשר גלה בבדיקה השגרתית שזהב זה נעלם והיא סירבה למסור היכן הוא, התפרץ בהתפרצויות זעם איומות כלפי בתו ואשתו שכביכול בגדו בו ולבסוף ניחש שהזהב הועבר לשארל. הוא גזר על בתו עונש כבד: אסר עליה לצאת מחדרה והמשרתת נצטוותה לתת לה רק לחם ומים. מצב זה גרם להדרדרות בבריאותה של אשתו:

"מרת גרנדה מרותקת היתה לערש-דוי ומצבה הלך ורע. אך דבר לא רכך את לבו של החבתן הזקן. הוא עמד בקשיחותו, קשה וקר כעמוד של שחם. היה מוסיף לצאת לעסוקיו כדרכו. היה ממעט בדבור ומראה עצמו בעניני מסחר אכזר שבעתיים משהיה מעולם...נודע לעיר כולה , כי למן היום הראשון של השנה החדשה יושבת העלמה גרנדה, בגזירת אביה, כלואה בחדרה, ונידונה היא ללחם ומים ללא אש בתנור... וכן נודע כי נבצר מהנערה לראות את אמה ולסעוד את חליה, אלא שעה שאביה נעדר מהבית. התנהגותו של גרנדה גונתה אז בכל מיני לשון גנאי. העיר כולה הוציאתו כביכל מחוץ לחוק, נזכרה במעשי הבגידה שלו, מעשי הקשיחות שלו והטילה עליו חרם... היגון העמוק השתיק את כל היגונות האחרים- אמה בריה ענוגה וענוותנית זו, שפניה עטו יופי מכוח הנוגה שנשמתה הקרינה בהתקרבה אל הקבר, כוחותיה כלו והלכו מיום ליום... ילדתי אמרה מרת גרנדה: לא צר לי לשבוק את החיים. אלוהים לא הסיר חסדו ממני ונתן בי את הכוח להיות צופה מתוך שמחה בקץ ייסורי... דבריה של אשה זו היו תמיד דברים של חסידות ושל יראת שמים.

בחדשים הראשונים של מחלתה כל אימת שבעלה היה בא לאחר פת שחרית לראות את שלומה, היתה משמיע בפניו דברי כיבושים, שנשנו ונאמרו בענווה רבה, אך גם בתקיפות של אשה שמוות ממשמש ובא מקנה לה אומץ רוח שחסרה היתה כל ימי חייה...

דומה היה כי השיכחה המוחלטת של בתו חרותה על גבי מצחו הקשה כשחם ועל גבי שפתיו המחושקות. רחמיו לא היו נכמרים בו אפילו למראה הדמעות, שתשובותיו הסתומות, שמשמעותן לא נשתנתה כל עיקר, היו גורמות שתהיינה מתגלגלות ויורדות על לחייה החיוורות של אשתו. אמרה: מי ייתן ואלוהים ייסלח לך, אדוני כשם שאני סולחת לך. יבוא יום ותהיה זקוק למחילה וסליחה"(עמוד143).

כאשר מצב אשתו הדרדר הסביר לו ידידו הנוטריון מר קרושו שעם מותה, בתו אזני תהיה היורשת שלה: "המחשבה לוותר אפילו על חלק כלשהו מנכסיו לאחר מות אשתו, נראתה לו כדבר שהוא נגד הטבע. לגלות לבתו את שיעור רכושו, למסור לרשות פירוט נחלותיו ומיטלטליו כדי למכרם בפומבי?- הרי זה כאלו הייתי שוחט את עצמי במו ידי"(עמוד 148).

מה שזעזע אותו לא היה מות אשתו הקרב, אלא הפגיע האפשרית ברכושו מצד בתו. אי לכך יזם כביכל סולחה עם בתו והוציאה מבידודה והתחנחן לפניה כדי שתחתום אצל הנוטריון כתב ויתור על זכויותיה בגין ירושת אמה. הבת בתמימותה הנוראה בצעה  את פקודתו.

"זה היה מוות ראוי לאורח חייה, מוות של קדושה וחסידות... היא הוציאה את נשמתה בלי להשמיע אנחת תרעומת כלשהי. שייה זכה ללא דופי נטשה רוח אדמה זו, כשאין היא מצטערת, אלא על בתה, בת לויתה הענוגה, בחייה הקודרים ונטולי השמחה, בתה אשר לה נבאו מבטיה האחרונים אלפי תלאות. חרדה היתה להשאיר כבשה זו, זכה כמותה, בתוך עולם אנוכיי שיבקש לחמוס את גזה, את אוצרותיה" (עמוד152). אזני עברה סבל רב עקב מותה של אמה, האדם הקרוב האמיתי היחיד בעולמה הדל.

בהמשך הגיע גם זמנו של אביה לפתח מחלה סופנית:"הטמיני, הטמיני את השמיכות, כדי שלא יגנבו אותן ממני. כל אימת שיכל לפקוח את עיניו, מיד היה מצדדן כלפי דלת הלשכה שבה גנוזים אוצרותיו ואומר לבתו: הם שם? הם שם?- בנעימת קולו שהעידה על פחד-בלהות... השגיחי בשבע עיניים על הזהב... שימי קצת זהב לפני. כאשר בצעה זאת היה אומר- זה מחמם אותי " (עמוד 156).

בסופו של דבר למרות זהבו הרב ורכושו העצום, גם הוא מת. אזני נותרה לבדה ובלבה היתה תקווה שאחרי כשבע שנים בהודו, ישוב אהובה אליה, אך גם תקווה זו נכזבה עת נודע לה ששארל מתכונן להתחתן עם בת אצולה מפאריס. לא היה גבול לצערה למרות כל נכסיה ועושרה מירושת אביה.

לסיכום,

ביצירה זו בלזאק לימד אותנו עד היכן יכולה להגיע קמצנותו של אדם אמיד ואיזה הרס טומנת בחובה.

הקמצנות של גרנדה היתה מסוכנת משתי סבות:

האחת, בגלל שהיתה קיצונית ביותר ופגעה בבני משפחתו והסביבה בה חי.

השניה, הוא לא היה מודע לקמצנותו.

יש לציין שהקמצנות היא אמנם בהיבט החומרי, אך הרבה יותר חמורה בהיבט הנפשי הרגשי עד כדי אנוכיות קשה, חוסר אמפטיה קיצונית ויחס בוטה כלפי הסביבה הקרובה והרחוקה.

הקמצנות היא פגיעה נפשית, שלצערינו אינה רק נחלת המאה ה19

אלא תופעה ידועה גם במאה שלנו. הקמצנות הפתולוגית פוגעת באדם עצמו לעתים בלי שיהיה מודע לכך, אך בעיקר בסביבתו הקרובה, כפי שהיטיב לתאר בלזק ברוב גאוניותו.

האנשים הסובלים מתופעה זו, יאמרו הציניקנים ימשיכו לסבול כל חייהם כי רובם לא הולכים לטיפול מסיבה פשוטה- טיפול אפקטיבי עולה כסף.