המחלקה החצי פתוחה וחצי סגורה הייתה יותר סגורה מאשר פתוחה. את התמחותי הפסיכיאטרית התחלתי בה. בין המאושפזים שלה היה גם זאביק, בחור כבן 30, נאה במראהו. הוא כבר היה מאושפז מספר שנים. כשסיימתי את שנות התמחותי, הוא היה עדיין שם. מאחר שלא אני, אלא רופא אחר היה רופאו, ומאחר שהתנהגותו של זאביק לא היוותה בעיה מיוחדת בהתנהלות המחלקה, לא התאמצתי לגלות פרטים על הפרעתו. כל שידעתי הוא שחלה בעת שירותו הצבאי. מה שבלט בעיני היה הרגלו החוזר ונשנה לסובב לעיתים קרובות את צווארו ימינה ולהביט מאחוריו. הדבר נראה כמעין בדיקה שמתבצעת ללא שליטה ומתוך דאגה שדבר מה בלתי רצוי, אולי מסוכן, רודף אחריו.

מדי יום שלישי בשעה 11:00, נהגנו רופאי בית החולים להתייצב בחדר ההרצאות, בו התקיימו הרצאות חד שבועיות, שנושאיהן פורסם מראש. חלקם היו אטרקטיביים וחלקם לאו דווקא. כנ"ל לגבי המרצים, במקרה שהם היו מוכרים לנו מתוך הזדמנויות מקצועיות קודמות או על פי איכות ההערכות שסבו סביבם עקב שמועות או התנסויות של אנשי מקצוע שונים בהרצאותיהם. אבל העיקר היה שהרצאות ימי שלישי היו הזדמנות מבורכת "להשתחרר" לשעה קלה מן העבודה השגרתית ו"לנשום".

קרוב לשעה 11:00 של אחד מימי שלישי, יצאנו מנהל המחלקה, ד"ר א.א., שהיה המתמחה הנוסף של המחלקה, ואני, לכיוון חדר ההרצאות. עוטים את חלוקינו הלבנים, ששיוו לנו גוון רציני ומכובד, צעדנו לאורך הפרוזדורים הארוכים של בית החולים לכיוון הנדרש. בשלב מסוים, שמנו לב שזאביק הולך אחרינו בקביעות, צמוד אלינו ובמרץ רב. את ראשו סובב כרגיל ימינה ואחורנית תוך כדי הליכה. לא נראה היה שמצליח לאתר את מה, או את מי, חשד או קיווה,  רודף אחריו. חברי ד"ר א.א. ניסה להחזיר אותו לדרכו הרצויה, דהיינו לכיוון המחלקה החצי פתוחה וחצי סגורה או לריפוי בעיסוק כאלטרנטיבה אפשרית ורצויה:

זאביק, אנחנו הולכים להרצאה. בבקשה תחזור למחלקה או, אם תרצה, לריפוי בעיסוק. לא מקובל שתבוא אחרינו עד חדר ההרצאות.

אני לא רוצה ללכת להרצאה, ענה זאביק, אבל יש לי משהו חשוב למסור לכם.

טוב, אמר לו ד"ר א.א., תוכל למסור לנו כשנחזור למחלקה אחרי ההרצאה.

מנהל המחלקה ואני ניסינו להתקדם לכיוון חדר ההרצאות. הגברנו את קצב הליכתנו, אם כי ללא הועיל. זאביק הלך נמרצות אחרינו ויידע אותנו בצרעותיו:

יש לי זבובים באוזניים. זה מפריע לי, זה משגע... אני לא משוגע, אבל זה משגע. נתנו לי לרגקטיל ועוד לרגקטיל, הוא לא עזר. אחר כך נתנו לי הלידול. זה עשה לי כל מיני תנועות מוזרות בידיים. הכול בגלל התרופות... ניסו את הכול, אבל הזבובים מרעישים לי באוזניים....

זאביק המשיך בדרכנו לכיוון חדר הרצאות, נצמד אלינו כמתוך פחד שניעלם לו טרם יספיק לקבל סוף - סוף עצה, המלצה או פתרון לזבובים שבאוזניו. עתה היה נראה כאילו שבסיבובי ראשו מנסה לאתר את הזבובים, אלו שהיו מקודם באוזניו, או אולי דבר מה שונה ו"משגע" אחר.

אנחנו שלושתנו התקרבנו לדלת זכוכית גדולה, שהייתה סגורה אך לא נעולה. דרכה עמדנו להגיע לפרוזדור קצר שהוביל לחדר ההרצאות. זאביק נצמד אליה ואחז בחוזקה את הידית שלה בשתי ידיו כאומר: אתם לא תעברו מפה, אלא איתי ובשום אופן לא בלעדי. חששנו שעם פתיחתה על ידינו או על ידו, הוא יסתנן  דרכה וימשיך ללוות אותנו לחדר ההרצאות. הוא יכנס פנימה - עם הזבובים באוזניו ויפריע לקיום האירוע שאוטוטו עמד להיפתח. ואכן, זאביק נדחף אל הדלת, עמד לפתוח אותה והמשיך לדווח על אין סוף התרופות שנתנו לו נגד הזבובים שבאוזניו, ללא כל תועלת.

ואז ברגע שכבר היינו אובדי עצות, הפנה א.א. את פניו הטובות אל זאביק ובטון חצי רציני וחצי מבודח, לפתע שאל אותו: "פליט* ניסית?"

זאביק הביט במבט משועשע משהו אל חברי א.א. וכקולט את רוחו המתבדחת, החזיר לו חיוך. הבעת פניו השתנתה. הדאגה וההתעקשות בהן רדף אחרינו נמסו. הוא חזר על עקבותיו, נפנף לנו בידו ופנה לכיוון ההפוך. לאן הוא הלך? קרוב לוודאי למחלקה החצי פתוחה וחצי סגורה, או אולי לריפוי בעיסוק.

*הפליט הומצא ב-1923 על ידי כימאי אמריקאי בשם ד"ר פרנקלין נלסון והצליח מאוד כתרסיס נגד זבובים ויתושים. אחד הדברים שהגביר מן הסתם את הפופולאריות שלו הייתה תחושת ההעצמה של המשתמש בו (מתוך: רמי נוידרפר "קיצור תולדות הפליט", יום חמישי, 1 לאוגוסט, 2013). יש להניח שחברי ד"ר א.א. הכיר את עוצמותיו של הפליט.