עם תחילת התקיפה האווירית בשמי טהרן, מערכת הבריאות נכנסה להיערכות חירום נרחבת כדי לתת מענה לנפגעים הצפויים בעורף, להמשיך לטפל במאושפזים ולשמור על שלומם של המטופלים והצוות. מרכזים רפואיים ברחבי הארץ החלו להעביר מחלקות אשפוז לאזורים ממוגנים, חניונים ומקלטים הוסבו לחדרי ניתוח ומחלקות אשפוז, ובמקרים שבהם המצב הרפואי אפשר זאת – שוחררו מאושפזים להמשך טיפול בביתם.
אולם, בעוד שמרבית בתי החולים נערכו להמשך פעילות במצב של ירי טילים נרחב, קו חזית אחד נותר חשוף לחלוטין: בתי החולים השיקומיים והמוסדות הגריאטריים.
לאורך השנים השקיעה מדינת ישראל מיליארדי שקלים במיגון תשתיות אסטרטגיות, אך מוסדות רפואיים שבהם שוהים חולים בתהליכי שיקום וקשישים במצב רפואי מורכב — בהם מונשמים, תשושי נפש וסיעודיים מרותקי מיטה — נותרו ללא הגנה מספקת.
כשנשמעו האזעקות ברחבי הארץ, מאושפזים אלה, בהם גם ילדים ובני נוער במצבים קשים, נשארו חסרי אונים, מרותקים למיטותיהם וללא כל אפשרות להתגונן. רק בנס לא פגע טיל או כטב״מ באופן ישיר באחד מהמוסדות הללו — תרחיש שהיה עלול להסתיים באסון לאומי עם עשרות הרוגים.
דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מינואר 2024 מציג תמונת מצב מדאיגה: רק 32% מהמיטות במרכזים הרפואיים הגריאטריים בישראל ממוגנות ברמה תקנית בהתאם לדרישות פיקוד העורף. המציאות מטרידה עוד יותר כשמבינים כי שאר המיטות מוצבות בהתאם לגישת "הכי ממוגן שיש", מתחת לשתי תקרות בטון, אך כפי שהתברר במהלך מתקפת הטילים האיראנית, זוהי לא הגנה ממשית מפני פגיעות ישירות ואף לא מפני פגיעות בסביבה הקרובה.
במקרים רבים, המבנים שבהם פועלים המרכזים הגריאטריים אינם כוללים חניונים תת קרקעיים או מקלטים שניתן להסב לשימוש רפואי. כיוון שמדובר במבנים ישנים, שנבנו בתקופה שבה לא היתה דרישה לתשתיות מיגון מתקדמות, אין לאן להעתיק את המחלקות. לא מדובר רק במחסור במיגון אלא בהיעדר מוחלט של תשתית שמאפשרת להקים כזה.
על פי אותו דו"ח, רק 13% מהמיטות במוסדות הגריאטריים בדרום הארץ ממוגנות. בתל אביב — העיר שבה נשמעו הכי הרבה אזעקות מאז תחילת העימות עם איראן — רק כ-8% מהמיטות של שלושה מוסדות הממוקמים בה ממוגנים. גם בחיפה, שספגה מספר פגיעות ישירות, פחות מ-20% מהמיטות בשלושת המרכזים הגריאטריים הפועלים בה, נמצאים באזורים ממוגנים תקניים. בקרב כ-100 בתי האבות שבפיקוח משרד הרווחה והביטחון החברתי, נמצא כי רק ב-58% מהם קיים מיגון מלא.
מאושפזים ללא יכולת תנועה וללא יכולת מיגון
במרכזים הרפואיים הגריאטריים (מר"גים) ובמוסדות הסיעודיים הפזורים ברחבי הארץ מאושפזים חולים הזקוקים לשיקום או לאשפוז ממושך — חודשים רבים בדרך כלל ולעתים במשך שנים. עבור רבים מהם, זהו הבית. שחרור לאשפוז ביתי אפשרי רק עבור מיעוט קטן מהמאושפזים, וגם זאת לעתים במחיר של פגיעה בתהליך השיקום.
חלק גדול מהחולים אינם ניידים — רבים מהם מרותקים למיטה, מונשמים או סובלים ממחלות ניווניות וקוגניטיביות קשות. חלקם מחוברים למכשור תומך חיים המחייב סביבת טיפול קבועה, מבוקרת ורציפה. שינוע שלהם למקומות מוגנים יותר בתוך המוסד, אם יש כאלה, או לבתי חולים עם פתרונות מיגון טובים יותר, מורכב מאוד לכשעצמו ועלול להעמיד את חייהם בסכנה ממשית.
סוגיה מטרידה נוספת שעלתה במהלך הלחימה מול איראן קשורה להתנהלות בעת אזעקות: הצוותים הרפואיים במחלקות המונשמים מחויבים לפעול לפי הנחיות פיקוד העורף ולהתפנות בעצמם למרחב מוגן בזמן אזעקה. המשמעות היא שהם נאלצים להותיר את המטופלים — לעיתים במשך דקות ארוכות ובמקרים מסוימים אף קרוב לשעה — ללא השגחה. מדובר בחולים במצב סיעודי מורכב, מונשמים או מחוברים למכשור תומך חיים, אשר זקוקים להשגחה צמודה, קבועה ובלתי פוסקת. בזמן הזה, אין באפשרות הצוות לעקוב אחרי מצבם, להתערב במקרה של שינוי פתאומי או לספק טיפול מיידי.
נשענים על המזל ומקווים שטיל לא יפגע
מוסדות גריאטריים רבים, שחלקם מופעלים על ידי ארגונים ללא מטרות רווח, עמותות או חברות פרטיות, אינם זוכים לתקצוב הדרוש לביצוע שדרוג הנדסי והתאמות בטיחות, כפי שניתן או מגויס בתרומות לבתי חולים כלליים. מרכזים רפואיים גריאטריים גם אינם נכללים בדרך כלל בתכניות התחדשות עירונית או בנייה מחודשת, ולכן אינם צפויים לעבור שדרוג תשתיתי נרחב בעתיד הנראה לעין. כתוצאה מכך, כל שנותר להם אלא להישען על המזל ולקוות שטיל לא יפגע.
המערכה מול איראן היתה תמרור אזהרה. במציאות בטחונית שבה העורף פגיע, חשוב לדאוג גם לקשישים ולבעלי המוגבלויות. יש צורך להסיט תקציבים ולהוביל תכנית לאומית למיגון מקיף וארוך טווח של בתי החולים והמוסדות הגריאטריים כולם, ללא תלות במבנה הבעלות שלהם.
דווקא בגלל הקושי הלוגיסטי והרפואי בפינוי המאושפזים, ובעיקר אלה הסיעודיים, המוגבלים בתפקודם, המונשמים, חלה עלינו כחברה אחריות רבה יותר להגן עליהם. אין ספק שחשוב להבטיח את הרציפות התפקודית של המחלקות לרפואה דחופה וחדרי הניתוח בבתי החולים הכלליים, אך אסור להשאיר מאחור את האוכלוסיה הפגיעה והשקופה ביותר במערכת הבריאות, אלה שאין להם קול ואין מי שיזעק בשמם.
למרבה הצער, ניתן להעריך כי המערכה מול איראן לא תהיה המלחמה האחרונה. אסור שנגיע לעימות הבא באותו מצב. אם לא נדאג להגן על אלה שאינם מסוגלים להגן על עצמם, עלינו לשאול את עצמנו איזו חברה אנו שואפים להיות.
הכותב, פרופ' נחמן אש, הוא יו״ר המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות, מנכ״ל משרד הבריאות לשעבר ויו״ר עמותת רעות המפעילה את בית החולים השיקומי רעות בתל אביב
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
