זה התחיל כעוד נסיעה לכנס בצרפת. במהלך היום הרצאות ובערב ארוחות ערב משותפות עם קולגות מחו"ל. ביום שישי התעוררתי לפני ההרצאה שהייתי אמור להעביר. תכננתי לעבור על המצגת עוד פעם אחת. לאחר שפתחתי את הטלפון וקראתי על מה שקורה בארץ כבר לא הצלחתי להתרכז בכלום. כל השקופיות התערבבו לי בראש. בסופו של דבר, ההרצאה עברה בשלום ומכאן ואילך החל המרוץ להגיע לארץ.
מהר מאד הבנתי שלא אוכל לחזור מפריז והתקדמתי לאתונה. מהחדר במלון יצרתי קשר עם כל מי שחשבתי שיוכל לוודא שאני נמצא ברשימות משרד הבריאות. היה ברור לי שמשרד הבריאות יחזיר בהקדם בטיסות חילוץ את עשרות אם לא מאות אנשי הצוות הרפואי הנמצאים בחו"ל, שהפכו חיוניים עוד יותר נוכח הלילות הראשונים של המלחמה.
כל מי שפניתי אליו היה מאוד נחמד, אדיב וניסה לעזור – "העברתי את השמות למשרד הבריאות אבל עד שלא ייפתחו השמיים אין מה לעשות", היתה התשובה הנפוצה.
ביום שני בלילה, קיבלתי ממנכ"ל בית החולים תשובה שונה – "בודקים גם דרכים אחרות". ואכן, למחרת בבוקר הופיעה על צג הטלפון שלי ההודעה הבאה:
"שלום, זו ליטל ממשאבי אנוש. ייתכן שנוכל לסייע בחזרה לארץ באמצעות אוניית משא, עליה יכולים לעלות רק אנשי צוות ללא בני משפחה. האונייה צפויה לצאת כנראה בחמישי בבוקר מלימסול לחיפה. רוצה לבחון מולך היתכנות להגעה ללימסול ביום רביעי, יום לפני. האם זה יכול להתאים לך? יש לקחת בחשבון בעיית מלונות באזור ושלא ניתן לעלות עם מלווים🙏🏻".
העניינים התקדמו מהר מכפי ששיערתי – ביום רביעי בשעה 06:00 בבוקר כבר התייצבנו בנמל לימסול שבקפריסין, מוכנים להפלגה. דלתות הנמל עוד היו סגורות אבל שתי ניידות משטרה כבר המתינו ואבטחו את המתחם אליו הגיעו אט אט כמה עשרות אנשי צוות רפואי ויחד עימם כמה עובדים של חברת צים שביקשו לחזור לישראל.
הכניסה לנמל לימסול. צילום: ברי דנינו
92 אורחים עלו על אוניית המשא ZIM CHINA. שוחחתי עם א', מהנדס חשמל העובד ב"צים" זה 18 שנה. א' יצא לים מישראל בחודש פברואר השנה ומאז ביקר בה פעמיים, בהן הספיק לראות את ילדיו לימים ספורים. הסבב הנוכחי שלו יסתיים רק בחודש אוגוסט.
הוא סיפר כי באופן רגיל, רשאית האונייה לשאת על סיפונה עד 35 אנשי צוות – "ציוד ההצלה שלנו פשוט לא מספיק ליותר, אבל קיבלנו אישור מיוחד ממשרד התחבורה לאור המצב". א' כנראה ראה את הדאגה בפני והוסיף, "אל תדאג, הים רגוע היום".
06:00. "דלתות הנמל בלימסול עוד עדיין סגורות אבל שתי ניידות משטרה כבר המתינו ואבטחו את המתחם". צילום: ברי דנינו
שאלתי אותו האם הגיעו במיוחד לאסוף אותנו מלימסול או שהאונייה היתה בכל מקרה בדרך וא' ענה שהם היו בדרך לפרוק סחורה בטורקיה, "אבל מהממשלה ביקשו מאיתנו, אז עשינו סיבוב קטן בדרך כדי להחזיר אתכם לארץ ומיד אחרי שנוריד אתכם בחיפה, נמשיך לטורקיה. אבל דע לך שזה מזל שיש על האונייה הזו אנשי צוות ישראלים, ברוב האוניות של 'צים' אין כמעט אנשי צוות כאלה, ואם היו מבקשים מאנשי צוות זרים, לא בטוח שהיו מסכימים להגיע לישראל – זה מסוכן ומן הסתם היו מבקשים תגמול נוסף נוכח הסכנה. אנחנו ישראלים, ומבחינתנו זו משימה לאומית להחזיר אתכם הביתה. ישראל חייבת חברת ספנות לאומית כמו ש'צים' היתה פעם. חברה שהממשלה תוכל לתת לה משימות כאלו, כמו 'אל על'", סיכם א'. אמרתי לו שזה נוגד לחלוטין את המדיניות של כמעט כל ממשלות ישראל ב-30 השנה האחרונות, שדאגו להפריט את רוב השירותים והחברות הממשלתיות.
את השיט יזם משרד הבריאות, שפנה ל"צים" וביקש ממנה להשיט חזרה ארצה כ-200 עובדים חיוניים לפי רשימות שניהלו מאז החלה המלחמה. בחברת צים נרתמו מיד למהלך ותרמו למען המטרה שתי אוניות שהיו באיזור. ההפלגה ארצה היתה ללא תשלום עבור הנוסעים החוזרים.
לאחר כמה הנחיות בטיחות קצרות, קצת אחרי השעה 10:30, יצאנו לדרך. שתי גוררות החלו לחלץ את ZIM CHINA מהנמל, אחד הרופאים הוציא בקבוק אוזו והרמנו לחיים. כעבור כחצי שעה היינו בלב ים, כשלרנקה הולכת ומתרחקת מאיתנו.
אוזו על הסיפון. צילום: ברי דנינו
את הנוסעים חילקו בין מועדון הקצינים שבקומה 5, למועדוני המלחים ומשרדי האונייה בקומות הנמוכות יותר וכמו בטיסה, אחרי שהגיעה האונייה למהירות השיוט שלה (12 קשר שהם קצת יותר מ-20 קמ"ש), עברו כמה מלחים בין החדרים וחילקו כריכים, מים ותפוחים.
על סיפון אוניית המשא ZIM CHINA. צילום: ברי דנינו
רופאים רבים נתקעו באתונה לאחר שיצאו לכנסים מקצועיים, אבל לא כולם. כך למשל, ד"ר ג', אורתופד המסיים עכשיו את שנת השבתון הראשונה שלו בארה"ב ומתכנן לחזור לישראל בספטמבר 2026. אשתו ושלוש הבנות נסעו לישראל יומיים לפני שנפתחה המערכה מול איראן כדי לחגוג את בת המצווה של אחת מהן. ד"ר ג' תכנן להצטרף אליהן לאחר כמה ימים. בינתיים בוטלה המסיבה, אשתו והבנות מוחזרות על ידי חברת ביטוח לארה"ב, אך במקום לחזור לארה"ב ולהצטרף אליהן, החליט שבכל זאת ימשיך לארץ. "אין מצב שאני נשאר שם כשכל האירוע הזה קורה בישראל", אמר לי כשנפגשנו בקפריסין ערב ההפלגה, "אני מפליג איתכם לישראל". וכן, הוא כבר שובץ לתכנית העבודה של יום ראשון.
"אתם בחו"ל – תיהנו!", שמעתי את שרת התחבורה מחליטה עבור הנתינים מה עליהם להרגיש. אבל לרוב אנשי הצוות הרפואי, כנראה כמו לרוב עם ישראל, בער לחזור הביתה – כך העידו 60,000 הישראלים שנרשמו בשעות הראשונות כדי לממש את זכותם לכרטיס טיסה חזרה ב"אל על" שעות ספורות לאחר שנפתח האתר. מתברר שמדינה בוערת, עם טילים במשקל חצי טון הנופלים מדי יום במרכזי אוכלוסיה, אטרקטיבית יותר מהופעה של עומר אדם בפארק הירקון.
עלו איתי לאונייה אנשים ששילמו במיטב כספם אלפי דולרים מאז פרצה המלחמה עבור שלושה וארבעה כרטיסי טיסה שונים כדי להתקדם לכיוון ישראל. "בכל מחיר?" שאלה סוכנת הנסיעות את ד"ר ע', שותפי למסע בשבוע האחרון, לגבי אפשרות לכרטיס טיסה מאתונה לישראל. הוא הסתכל עלי בעיניו והנהנתי לאישור. "בכל מחיר", הוא השיב לה.
ההנחיה לא לעלות עם מלווים יצרה התלבטויות בקרב זוגות בהם רק אחד מבני הזוג שייך לצוותים הרפואיים. כך, ד"ר ק', שסיים טיול בספרד עם אשתו והגיע איתנו מאתונה ללרנקה, חשב בתחילה חשב שיצליח להעלות גם אותה על האונייה אך נוכח מספר המקומות המוגבל וההנחיות הקשוחות שלא אפשרו לצרף בני זוג, ד"ר ק' נשאר מאחור.
ההפלגה התקדמה וכעבור כעשר שעות התקרבנו לנמל חיפה. תוך כדי השקיעה, חזרה הקליטה לטלפונים הסלולריים וכולם קיבלו התראות על התקפת טילים. מהסיפון אפשר היה לראות בקלות את שובל המיירטים. האונייה נעצרה מול הנמל לשעה קלה והתקדמה באיטיות עד שהורידה עוגן.
קבלת הפנים בנמל חיפה. אוטובוסים מטעם בתי החולים, כריכים ועוגיות. צילום: ברי דנינו
בחיפה ערכו לנו מכבי האש, צוותי הקרקע של "צים" והנמל קבלת פנים קטנה. אוטובוסים מטעם בתי החולים המתינו לנו לצד כריכים ועוגיות. אבל בכך לא הסתיים המסע הביתה: כשהתקרבנו לתל אביב התקבלה התראה נוספת. האוטובוס עצר בשולי הדרך ומצאנו עצמנו רצים לתפוס מחסה, מה שהמחיש עוד יותר את המצב המוזר שבו מדינה מוציאה משט חילוץ מאזור בטוח כדי להחזיר את אזרחיה לאזור מלחמה מסוכן. כך תמה לה האודיסאה.
בישראל, מחסה בתוך צינור בטון. צילום: ברי דנינו
הכותב, ד״ר ברי דנינו, הוא מומחה בכירורגיה אורתופדית בילדים, המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
