ידיעה קטנה במדור ספרות בעיתון בישרה כי יצא לאור ספר חדש "סטאז'ר – על החיים ועל המוות", מאת כרמל שר. כחובב הסוגה הספרותית המתארת את חיי הצוות הרפואי, צעדתי לחנות הספרים הסמוכה לקנות את הספר.
הספר מתאר את קורותיו של המחבר – בן הארץ, נצר למשפחה שורשית ישראלית, שמצא את עצמו נודד לארץ נכר (איטליה) על מנת להגשים את חלומו ולהפוך לרופא. הספר כתוב היטב, קולח ומרתק, ורואה את האור והשליחות שבמקצוע.
כריכת הספר "סטאז'ר – על החיים ועל המוות", מאת כרמל שר. הוצאת מטר, 2025
הסיפור נע על שני צירים: האחד – סיפור אהבתו ללאה, שגם היא הגיעה מארצה ללמוד רפואה. היא מגיעה בעקבותיו לארץ, מתאקלמת והופכת בעצמה לרופאה פסיכיאטרית, הרחק מארץ הולדתה ומתרבותה. הציר השני – תיאור שנת הסטאז' מנקודת מבטו כבוגר מערכת ההוראה בחו"ל, אשר חוזר ארצה והופך מסטודנט לרופא.
כמי שעובד שנים רבות בבית חולים ציבורי ועוסק בחינוך רפואי רציתי מאוד לקרוא ולחוות כיצד נראים הדברים מנקודת המבט של סטאז'ר – "דברים שרואים מכאן לא רואים משם".
מספר תובנות שעלו אצלי בעקבות הספר לגבי חשיבותה הרבה של שנת הסטאז' בתהליך המקצועי אשר עוברים רופאים בישראל במעבר מ"סטודנט" ל"מתמחה": זו שנה שבה לומדים לעבוד ולהשתלב במערכת הבריאות הישראלית – זה חשוב במיוחד עבור רופאים שלמדו בחו"ל אך לא רק להם. המחבר מתאר דברים שנחשף אליהם לראשונה בשנה זו, המשנים את נקודת מבטו, כגון עבודה בצוות רב-תרבותי, מטופלים המגיעים מתרבויות שונות, חשיבותם של ארגוני מתנדבים במערכת, והבנת חשיבות השמירה על פרטיות בבדיקת ילדים. הופתעתי מכך שרק בסטאז' הגיע לתובנות שניתן להגיע אליהן כבר בשנות לימודי הרפואה, בתהליך חינוכי נכון.
בנוסף עולה חשיבות השנה הזו בבחירת כיוון התמחות מתוך ההתנסות בעבודה במחלקות השונות. הכוונה טובה עוזרת לבחירת המקצוע הכי מתאים עבור המתמחה.
עבור רופאים שאינם פונים להתמחות – רופאים כלליים – זו השנה האחרונה שבה דמויות חינוכיות רפואיות יכולות להשפיע על עיצוב דמותם ועל עולם הערכים שלהם כרופאים.
מהנעשה במלר"ד ובפנימיות
מוכרת לרבים בינינו התייחסות כמו זו של המחבר למה שנעשה ב"מיונים" (מלר"דים) ובמחלקות הפנימיות: "שעתיים לתוך תורנות המיון הראשונה שלי וכבר הבטחתי לעצמי: ככל שזה תלוי בי, זאת הפעם האחרונה שאני שם" (עמ' 105); "מהר מאוד מגלים שבארץ אנשים מגיעים למיון על כל פיפס שיכול היה להיפתר בעזרת אקמול" (שם); "מטרת-העל היא, כך נדמה, להעיף הביתה כמה שיותר מטופלים בכמה שפחות זמן" (שם). בהמשך המחבר מתאר מצב שהוא בעצם פועל לבדו ללא כל השגחה והדרכה.
לא משנה במה תתמחו – תעבדו גם במלר"ד. חשוב שתבינו שאנשים לא מגיעים למיון כי הם "משועממים"! אנשים מגיעים כי הם כאובים, מודאגים, הם מזהים איום אימננטי על בריאותם. הם מגיעים כי רופא אחר - לא פחות חכם מכם - מזהה שצריך "לעלות עוד קומה" בבירור הרפואי ומפנה אותם לבית חולים
זה כעשר שנים, בכל ראשון לחודש, אני נוהג לשבת כשלוש שעות עם "המחזור החדש" של כ-15 סטאז'רים המגיעים לחודש חניכות במלר"ד. בפגישה זו אני סוקר בפניהם את הנדרש מהם בחודש זה, אך הדגש העיקרי של שיחתי הוא מפגש מטפל-מטופל במלר"ד. אני מדגיש בפני הסטאז'רים: לא משנה במה תתמחו – תעבדו גם במלר"ד, ולכן חשוב שתבינו שאנשים לא מגיעים למלר"ד כי הם "משועממים"! אנשים מגיעים כי הם כאובים, הם מודאגים, הם מזהים איום אימננטי על בריאותם. הם מגיעים כי רופא אחר, לא פחות חכם מכם, מזהה שצריך "לעלות עוד קומה" בבירור הרפואי, ומפנה אותם לבית החולים.
אני מסביר להם שבכדי לזהות דלקת בקרום המח "צריך" שעשרה מטופלים עם כאב ראש וחום יגיעו למלר"ד. כשבעה ישוחררו באבחנה הקלינית של סינוסיטיס, כשלושה יעברו ניקור מותני ואחד יאובחן כסובל מדלקת בקרום המח. כנ"ל לגבי התקפי לב – עשרה צריכים להגיע עם כאב בחזה ואחד יאובחן, ואבוי שלא היה מגיע.
זה מצער לראות שגם בסיום הסטאז' המחבר לא מבין זאת, ובכך המחבר מציב לנו מראה כואבת המציגה את חוסר הצלחתנו להסביר את התהליך הרפואי המקצועי.
גם המחלקות הפנימיות זוכות ליחס לא קל מצד הסופר: "אם המיון הוא הכאוטי ביותר, המחלקה הפנימית היא ללא ספק המקום הקשה והעצוב ביותר בבית החולים. יש שיגידו שמדובר בחצר האחורית של האנושות" (עמ' 116). אם כי במחלקה שבה שירת, "התרשמתי שעושים מאמצים של ממש לשנות את התמונה" (שם).
בעיניי, המחלקות הפנימיות הן עמוד השדרה של העבודה הקלינית בבית החולים. הן מאבחנות, הן מטפלות בחמלה בחולים הקשים ביותר, הן משפרות את איכות החיים של הבאים בשעריהן, ומעבר לכך הן בית יוצר למומחים בכל המקצועות ובית גידול לסטודנטים לרפואה. חבל שהן לא מתוארות כך.
דמויות מופת של רופאים ואחיות
לאורך כל הספר בולטות דמויות מופת שעושות את עבודתן במסירות הראויה לציון – במקצוענות ובאנושיות, מורים בחסד – רופאים בעלי שיעור קומה.
נדמה לי, כמי שמצוי במערכת, שאכן זה המצב במקומות רבים. רבות הן הדמויות הראויות לחיקוי. זוהי נקודת חוזק משמעותית של מערכת הבריאות הישראלית, אשר באופן כרוני "חסרת כוח אדם" וכל הדמויות הללו – רופאים ואחיות שאנו פוגשים כל יום – אכן ראויים להערכה.
בסיומה של תורנות ארוכה, בת 26 שעות עבודה במחלקה כירורגית (אשר גם היא לא מתוארת באור חיובי), תורנות אשר גרמה למחבר ללכת לביתו בוכה, מסכם המחבר את תובנותיו (עמ' 140): "אני כאן כדי להיות. כדי לעשות. מתוך תשוקה פנימית. מתוך תחושה עמוקה של שליחות. של צורך למצוא את האור הייחודי שלי ולהפיץ אותו. השאר – כמו כל דבר בחיים – יגיע בשעתו".
משפט זה מילא אותי באופטימיות לגבי דור ההמשך ואני מאחל למחבר שתחושת התשוקה והשליחות תלווה אותו בהמשך הדרך והוא אף יוסיף לה את ערך החמלה. אני ממליץ לכל מי שהנושא יקר לליבו לקרוא את הספר וליטול ממנו לעצמו "נקודה אחת" לשינוי.
הכותב, ד"ר דן שוורצפוקס, הוא רופא פנימאי, מנהל המלר"ד וסגן מנהל המרכז הרפואי סורוקה
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
