בימים כתיקונם, מערכת הבריאות בישראל מתנהלת תחת עומסים בלתי פוסקים, מחסור מתמשך בכוח אדם ולחץ מתמיד לעמוד בכל משימה. רבים מאיתנו למדו להתרגל. אבל מה שמתחולל מאז השבעה באוקטובר וכעת עם ההסלמה עם איראן שובר את גבול ההסתגלות. לא רק בשל העלייה בנפח הפעילות, אלא משום האופן שבו מתקבלות ההחלטות, לעתים תוך התעלמות מהפן האנושי.
רופאים, אחיות, אנשי סיעוד ועובדי מנהלה – כולנו מתייצבים בעת חירום, גם כשלא נקראנו. כך היה בשבעה באוקטובר וכך גם כעת. אך התחושה שחוזרת שוב ושוב מהשטח היא אחת: שחיקה הולכת וגוברת, מבלי שמישהו טורח לעצור ולשאול – איך אתם באמת?
המערכת דורשת נוכחות מלאה, ביטול חופשות, משמרות מתוגברות והיערכות מסביב לשעון – גם כשבחוץ נשמעות אזעקות וטילים נופלים על אזורי מגורים. הדרישה היא לתפקד כאילו אין חירום, אך בתוך הצוות החירום נוכח והוא אישי ומתמשך.
דווקא בעתות של מתח וחוסר ודאות, הצוותים זקוקים ליותר תחושת שליטה. כל שינוי ארגוני – ביטול חופשה, שינוי סידור עבודה, קריאה לתגבור – חייב להיות מלווה בהסבר, בהקשבה, בגמישות ובעיקר בהתחשבות. הידיעה שצרכיך נשקלו, גם אם לבסוף הוחלט אחרת, יוצרת מוכנות לשתף פעולה. לעומת זאת, כאשר החלטות מתקבלות באופן חד צדדי, ללא שיח וללא נימוק, עולה תחושת ניכור שבזמן חירום עלולה לפגוע בהתנהלות.
הדרישה למלא משימות בתפוקה מלאה, להאריך משמרות, להיכנס לעוד תורנויות, לשכוח ולהקפיא את החיים הפרטיים, שוחקת את הנשמה. הצוות לא מבקש להיעדר אלא שכדאי שבתוך המציאות הקשה יזכרו גם אותו
בתוך כל אלה, מתווסף רובד נוסף והוא הקושי הקיומי שמלווה את אנשי הצוות הרפואי כאנשים עם משפחות, הורים לילדים. הדרישה מהם לתפקד לאורך ימים ללא שינה מספקת, תוך התמודדות עם מתח מתמיד וסכנה ממשית לחייהם ולחיי יקיריהם, עומדת בניגוד חריף למציאות שהם פוגשים בבית: ילדים במקלטים, בני זוג חרדים, בני משפחה מנותקים. הדרישה מהם להשאיר את כל אלה מאחור ולהופיע לעבודה כאילו "עסקים כרגיל" היא בלתי אנושית.
הדרישה למלא משימות בתפוקה מלאה, להאריך משמרות, להיכנס לעוד תורנויות, לשכוח ולהקפיא את החיים הפרטיים, שוחקת את הנשמה. הצוות לא מבקש להיעדר אלא שכדאי שבתוך המציאות הקשה יזכרו גם אותו, שהמערכת תכיר בכך שכאשר יש סכנה קיומית למשפחתך – זו אינה "הסחת דעת", אלא לב העניין. מי שנדרש לטפל בזולת חייב לדעת שמישהו רואה ונותן מענה גם לכאבו, לצרכיו ולחרדות שלו.
מתן מענה מוסדי – חשוב ככל שיהיה – כשיחות תמיכה, מערכי סיוע רגשי או מרחבים לילדי הצוותים, אינו תחליף לזמן משפחתי של ממש. לנוכח סכנה קיומית וחרדה מתמשכת, אין תחליף לנוכחות עם הילדים, לחיבוק של בן או בת זוג, לשיחה שקטה בבית. התא המשפחתי הוא מקור הכוח של אנשי הרפואה – לא נטל שיש לטפל בו מבחוץ. גם הצוות המסור והמחויב ביותר זקוק לזמן עם הקרובים לו. מי שנדרש לעמוד בחזית, חייב שמישהו ישמור גם על העורף שלו.
יתרה מכך, כאשר שינויים מבניים או תפעוליים מתקבלים בזמן אמת, תוך כדי משבר, הדבר משדר מסר מטריד: המערכת איננה ערוכה. שינויים תכופים, שבמקרים רבים היה ניתן להיערך אליהם מראש, הופכים לעדות חיה להעדר תכנון ארוך טווח. המשבר חושף לא רק את עומסי השטח אלא גם את החולשות המערכתיות שנגררו שנים וכעת את המחיר משלמים העובדים.
במציאות בטחונית בישראל, שבה מצבי חירום חוזרים ונשנים, הנהלה אחראית אינה יכולה להרשות לעצמה להמתין לרגע הפיצוץ. חובה היה ליזום מבעוד מועד שיח מסודר עם ארגוני העובדים - רופאים, אחיות ועובדי מנהלה, כדי להסדיר יחד את אופן ההתנהלות בזמן חירום: מה הן זכויות העובד? מה הם תחומי האחריות? מהו גבול הגיוס וההעמסה? ללא הסכם מסודר מראש נוצר ואקום שלתוכו נכנסים בלבול, כעס ופגיעה באמון. זהו כשל ניהולי – לא גזירת גורל.
רווחת הצוות איננה מותרות, היא תנאי מערכתי לתפקוד תקין. השקעה ברווחה נפשית, זמן אישי והכרה בזכויות בסיסיות של אנשי רפואה, אינם בונוס אלא תשתית הכרחית לשמירה על איכות הטיפול ועל שרידות המערכת לאורך זמן
ככל שמתגברים הלחץ והעומס, כך נפגע יותר התפקוד המקצועי. המתח שוחק את שיקול הדעת, מצמצם אמפתיה, פוגע בבהירות. רופא או אחות שפועלים לאורך זמן בתנאי חירום ללא מנגנוני תמיכה מסכנים את עצמם ואת סביבתם. מערכת שאינה מגלה אחריות לרווחת אנשיה חותרת תחת עצמה.
הצוותים הרפואיים אינם דורשים הנחות אלא הכרה. לא רק במילים, גם במעשים, במרחב להישמע, בגמישות, בדיאלוג. במקום להחמיר דרישות, אפשר לבקש. במקום להנחית – להסביר. במקום להחביא את הכשלים – להודות ולשתף פעולה בתיקונם. מערכת שמכירה באנשיה לא כאמצעי אלא כשותפים תוכל להחזיק מעמד גם בסערה.
רווחת הצוות איננה מותרות, היא תנאי מערכתי לתפקוד תקין. השקעה ברווחה נפשית, זמן אישי והכרה בזכויות בסיסיות של אנשי רפואה, אינם בונוס אלא תשתית הכרחית לשמירה על איכות הטיפול ועל שרידות המערכת לאורך זמן. הבחירה בגישה הזו איננה רגשית – היא ניהולית, אסטרטגית ונכונה. עתידה של המערכת תלוי ביכולתה לשמר את ליבת ההון האנושי שלה. בלעדיו – אין מערכת.
הצוותים יהיו שם כשיקראו להם, הם כבר הוכיחו זאת. אך גם מי שמסור זקוק להכרה במצבו ובצרכים האנושיים ההכרחיים למילוי תפקידו.
הכותב הוא ד"ר גדעון קרפלוס, כירורג ילדים, בית החולים ספרא לילדים, המרכז הרפואי שיבא
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
