כלי לחיזוי סיכון להישנות כיב רגל סוכרתית: מדידת אובדן לחות העור

מדידה פשוטה של אובדן לחות מהעור באזור של כיב רגל סוכרתית שנרפא יכולה לחזות את הסיכוי להישנות הכיב. כאשר המדידה עולה על 30 גרם למטר רבוע לשעה, הסיכוי להישנות הכיב גדל פי 2.66. כך עולה ממחקר רחב היקף שערך קונסורציום הרגל הסוכרתית של המכון הלאומי לסוכרת האמריקאי ופורסם לאחרונה בכתב העת Diabetes Care.

המחקר בדק 418 חולי סוכרת שכיבי הרגל שלהם נרפאו לאחרונה. החוקרים ביקשו לבדוק כיבים שעל פניו העור נראה סגור ונראה שהכיב החלים. הם השתמשו במכשיר שבודק כמה מים העור מאבד באזור הפצע, במעין "מבחן דליפה" לעור. את אובדן מים חסום-אפידרמלי, כלומר דרך העור (TEWL - Trans-Epidermal Water Loss), מדדו החוקרים בעזרת מכשיר נייד פשוט הנקרא DermaLab, המונח על העור למשך 10-30 שניות. המדידות בוצעו בתוך שבועיים מהרגע שהכיב התרפא והמעקב נמשך 16 שבועות נוספים.

התוצאות הראו כי 21.5% מהחולים חוו הישנות של הכיב בתוך 16 שבועות. אצל החולים שחוו הישנות, ממוצע המדידות היה גבוה משמעותית - 27.71 גרם למטר רבוע לשעה, לעומת 22.72 אצל אלה שלא חוו הישנות. כאשר החוקרים קבעו סף של 30.05 גרם למטר רבוע לשעה, התברר כי 35% מהחולים עם מדידות גבוהות חוו הישנות לעומת רק 17% מאלה עם מדידות נמוכות.

הזמן עד להישנות היה קצר יותר בקבוצה עם המדידות הגבוהות - ממוצע של 91.4 ימים לעומת 104.8 ימים בקבוצה עם מדידות נמוכות.

בנוסף, המחקר הראה התאמה גבוהה של 99% בין דיווח המטופלים על הישנות הכיב לבין הערכה קלינית מקצועית, דבר המעיד על יכולתם של המטופלים לזהות הישנות באופן מהימן.

הרקע המדעי לממצאים נעוץ בכך שמדידת אובדן מים חסום-אפידרמלי משקפת את תפקוד מחסום העור. כאשר פצע נסגר באופן שטחי אך ללא שיקום מלא של תפקוד המחסום, העור שהחלים נותר פגיע לזיהומים ולחדירת גורמים חיצוניים, מה שמעלה את הסיכון להישנות.

החוקרים מציינים כי כיבי רגל סוכרתית מציגים אתגר קליני משמעותי עם שיעור הישנות גבוה של 20%-40% בשנה הראשונה לאחר ההחלמה. המדידה החדשה מציעה כלי אובייקטיבי לחיזוי סיכון, בניגוד לפרמטרים סובייקטיביים כמו זיכרון המטופל לגבי משך הכיב.

המסקנה המעשית היא שבאתר כיב שנסגר לפי הקריטריונים הקליניים הנוכחיים, מדידה העולה על 30 גרם למטר רבוע לשעה צריכה לשמש כאזהרה למעקב קליני מוגבר. באזורים כאלה מומלץ לנקוט אמצעי זהירות נוספים כמו הגנה מפני לחץ מכני, שמירה על לחות האזור ומניעת זיהומים.

ההשלכות הקליניות כוללות צורך לשקול מחדש את ההגדרה הנוכחית של רפואת פצע, שמתמקדת בסגירה מבנית של פני השטח ולא בשיקום תפקודי של מחסום העור. החוקרים מציעים כי מדידת אובדן המים החסום-אפידרמלי תיכלל כחלק מהערכת רפואת הפצע ותשמש לקביעת אסטרטגיות מעקב מותאמות אישית לכל מטופל.