שמירה על גבולות מהווה אחד מהעקרונות הבסיסיים והמהותיים ביותר במקצוע הרפואה, ותחולתה רחבה על כלל תחומי העשייה הרפואית. הפרת עיקרון זה עלולה להוביל לפגיעות חמורות ולעתים אף בלתי הפיכות הן ברמה האישית של הרופא והן מבחינה מקצועית, ואף עלולה להזיק לתדמית המקצוע כולו. מעמדו הרם של הרופא בחברה, הנובע מהאמון הציבורי ומתוקף שליחותו המקצועית, עלול להעניק לרופא תחושת סמכות גם בתחומים שאינם נוגעים ישירות לעיסוקו הקליני. מכאן, קיימת סכנה כי רופאים יעשו שימוש במעמדם לצורך קידום עמדות אישיות, חברתיות או פוליטיות, תוך טשטוש הגבול שבין סמכות מקצועית לנטייה אישית. מנגד, פוליטיקאים וגורמים ציבוריים אחרים עלולים לנצל את מעמד הרופא ואת הערך הסמלי שהוא מגלם, לצורכיהם.
הכבוד שרופאים זוכים לו בחברה מושתת על "חוזה חברתי" לא כתוב, לפיו מוטלת עליהם החובה להקל על כאב, לנהל מחלות ונכויות, ולפעול לטובת בריאות הציבור (Havard, 1989). בהקשר זה, מעורבות פוליטית שאינה נובעת מהיבטים רפואיים ישירים חורגת מתפקידו המקצועי של הרופא, ויש להימנע ממנה.
דוגמה מובהקת להפרת עיקרון זה ניתנה לאחרונה במכתב שפורסם ב־14 באפריל 2025, אשר נחתם על ידי למעלה ממאתיים רופאים ורופאות במילואים מצה"ל. במכתבם קראו להפסקת הלחימה בעזה והשבת החטופים באופן מיידי, תוך קביעה חד משמעית כי המשך הלחימה בעזה נועד בעיקר לשרת אינטרסים פוליטיים ואישיים, ללא תכלית בטחונית. הם מכריזים: "אנו, רופאים ורופאות במילואים ביחידות השונות בצה"ל, דורשים את השבת החטופים ללא דיחוי והפסקת הלחימה ברצועת עזה". הם מוסיפים "אנו חשים בכאב כי המשך הלחימה בעזה נועד בעיקר לשרת אינטרסים פוליטיים ואישיים ללא תכלית בטחונית...".
הם גם טוענים ש"המשך הלחימה לא מקדם את השגת מטרות המלחמה המוצהרות מראשיתה". הם מצהירים "שהמשך הלחימה והפקרת החטופים, כפצועים שננטשו בשדה הקרב, שוחק באופן בלתי הפיך את ערכי קדושת החיים", כאילו משא ומתן במצב מורכב ומסובך מסביב לשחרור החטופים מובן מאליו נחשב "כהפקרת החטופים" ומקובל כעמדה מכל הרופאים במדינה. לבסוף, הם "קוראים להנהגה הישראלית להתעשת ולפעול בהתאם לערכי מדינת ישראל ורוח צה"ל". יתרה מזו, הם הציגו את המשך הלחימה כהפרה של ערך קדושת החיים וכמשוואה מוסרית בלתי נסבלת.
פרסום המכתב נעשה לא כעמדה פרטית של אזרחים מודאגים אלא תחת התואר "רופאים", מתוך הנחה שמעמדם הרפואי מעניק לעמדתם לגיטימיות מוגברת, בגישה המהווה הפרה בוטה של אתיקה מקצועית, תוך סיכון לאובדן אמון מצד מטופלים שאינם שותפים לעמדות אלו ולפגיעה בפוטנציאל הטיפולי עקב היווצרות מחסום רגשי־פוליטי
טענות אלו, החורגות מהשיח הרפואי, מבוססות על הנחת יסוד סמויה לפיה לעמדת הרופאים יש תוקף מיוחד גם בשאלות מדיניות-בטחוניות. בכך, הרופאים החותמים מבקשים להציג את עמדתם האישית כהכרעה מוסרית־מקצועית מוסמכת, תוך טשטוש תחומי הסמכות.
ראוי לציין כי מגזרים מקצועיים אחרים אינם נוקטים גישה דומה. אין אנו עדים לקריאות דומות מארגוני רואי חשבון, נהגי תחבורה ציבורית, עורכי דין או ספורטאים, גם כאשר הם נושאים בתפקידים ציבוריים מובהקים. הסיבה לכך נעוצה אולי בהכרה הברורה של מקצועות אלה בכך שמעורבות פוליטית פומבית, הנעשית בשם הקולקטיב המקצועי, עלולה לערער את אמון הציבור ולפגוע במהות התפקיד. לחלופין, זהו מצב ייחודי הקשור לרופאים המפעילים את דעתם הפוליטית על אחרים.
יתר על כן, פרסום המכתב נעשה לא כעמדה פרטית של אזרחים מודאגים אלא תחת התואר "רופאים", מתוך הנחה שמעמדם הרפואי מעניק לעמדתם לגיטימיות מוגברת. גישה זו מהווה הפרה בוטה של אתיקה מקצועית, תוך סיכון של אובדן אמון מצד מטופלים אשר אינם שותפים לעמדות אלו, ואף פגיעה בפוטנציאל הטיפולי עקב היווצרות מחסום רגשי־פוליטי. הרופאים החותמים עושים שימוש בזהותם המקצועית לא לצורך קידום בריאות הציבור אלא לצורך קידום סדר יום אישי פוליטי או אידיאולוגי.
למרבה הצער, אין זו תופעה נדירה. לאורך ההיסטוריה ראינו כיצד משטרים ותנועות פוליטיות עשו שימוש במעמד הרפואי לצרכיהם — בין אם בדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד ובין אם ברוסיה הסובייטית, בארגנטינה או בגרמניה הנאצית. מגמות אלו הובילו את האיגוד הרפואי העולמי לקבוע באופן חד משמעי כי "אין לעשות שימוש ברופאים ככלים פוליטיים או כנשק אידיאולוגי" (Hathout, 2012).
כאשר מדובר בנושאים רפואיים מובהקים כגון הקצאת משאבים רפואיים, מדיניות בריאות, תנאי טיפול או אפידמיולוגיה, יש לרופאים אחריות מוסרית להשתתף בשיח הציבורי ואף לפעול באופן יזום
קיומם של גבולות ברורים בין הזהות המקצועית לבין הזהות האזרחית מאפשר שמירה על מרחב טיפולי בטוח, נטול שיפוט, חשדנות או ניכור. במצב אידיאלי, הרופא פועל כישות ניטרלית, המשקפת נאמנות מוחלטת לטובתו של המטופל, ללא זיקה פוליטית או ייצוג מגזרי. ניטרליות זו היא תנאי הכרחי לאמון ולהצלחת הקשר הטיפולי ובעלת חשיבות יתרה בזמני משבר לאומי או קונפליקט חברתי.
אין הכוונה כאן לשלול כל אפשרות למעורבות ציבורית מצד רופאים. אדרבא, כאשר מדובר בנושאים רפואיים מובהקים כגון הקצאת משאבים רפואיים, מדיניות בריאות, תנאי טיפול או אפידמיולוגיה, יש לרופאים אחריות מוסרית להשתתף בשיח הציבורי ואף לפעול באופן יזום (Gruen et al., 2006). דוגמאות רבות לכך מצויות בהיסטוריה של הרפואה, החל מרופאים שפעלו לשיפור תנאי תברואה וייסוד בתי חולים ועד לקמפיינים למניעת התנהגויות מסכנות חיים (Marek, 2003). אך יש להבחין הבדל מהותי בין מעורבות זו לבין קביעות פוליטיות-מדיניות על מהות מלחמה, מטרותיה והשלכותיה — התחום שבו אין לרפואה יתרון ייחודי.
הטיפול הרפואי חייב להתבצע באווירה של ניטרליות מוחלטת, המבוססת על אמון, הקשבה ואמפתיה. כל חריגה מן האיזון הזה, ובפרט כזו שמגיעה מתוך המרחב הפוליטי, פוגעת לא רק באיכות השירות הרפואי, אלא גם באושיות המקצוע הרפואי ובכבודו. רופאים אשר חורגים מהחוזה החברתי שנכרת בינם לבין החברה, ראוי שיעמדו לביקורת מקצועית ואתית.
הכותב הוא פרופ' ישראל שטראוס, מנהל מערך פסיכיאטריה, המרכז הרפואי מעייני הישועה; הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב
מקורות:
Gruen RL, Campbell EG, Blumenthal D. Public roles of US physicians: community participation, political involvement, and collective advocacy. JAMA. 2006;296:2467-75.
Hathout L. The right to practice medicine without repercussions: ethical issues in times of political strife. Philos Ethics Humanit Med. 2012;7:11.
Marek A. The socio-political involvement of physicians with ties to the Lódź-based 'Czasopismo Lekarskie' ('Physicians' Journal') in the years 1899-1908. Med Nowozytna. 2003;10:121-52.
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
