עברנו משהו נורא. כפסיכיאטרים שעוסקים בטראומה, שום דבר לא הכין אותנו לחומרה ולעוצמות של סוגי הטראומות אליהם נחשפו המטופלים שלנו מתחילת המלחמה. בעיקר תושבי העוטף, ששיתפו בזוועות שקשה היה להכיל ולהאמין שהתרחשו. העובדה שהיו מפונים מביתם, שבני משפחה של רבים מהם נחטפו או נעדרו, רק הפכה את ההתמודדות עם הטראומה למורכבת בהרבה.
טראומות עבר מתעוררות
חשיפה לאירוע קשה יכולה לעורר טראומה מהעבר ואכן ראינו שהשבעה באוקטובר היה טריגר משמעותי עבור רבים, שהחלו לסבול מתסמינים הקשורים לטראומות קודמות. כך לדוגמה, נתקלנו באנשי כוחות ביטחון כולל שוטרים, חבלנים ואחרים שהיו בפיגועים הקשים של שנות התשעים, ואירועי השבעה באוקטובר הציפו אצלם את זכרונות קשים מאירועי העבר, גם מבלי שהיו מעורבים ישירות במלחמה הנוכחית.
חוסר אונים מחמיר את הסיכון
למרות הידע שנצבר אנחנו לא יודעים לנבא, למה מבין שני אנשים שחוו יחדיו את אותו אירוע בדיוק, אחד יפתח PTSD (פוסט טראומה) והשני לא. אנחנו יודעים שיש הרבה גורמים מגנים או מגבירי סיכון – דוגמת מבנה האישיות של האדם, הגנטיקה שלו, מערכת התמיכה שיש מסביב, המשפחה והרגלי החיים. אבל דבר אחד מאוד בלט: אנשים שחוו במהלך האירוע הטראומטי תחושות של חוסר שליטה/ חוסר אונים/ סכנת חיים ממשית, היו מועדים יותר לפתח הפרעה פוסט-טראומתית. אלה שהרגישו שליטה יחסית למרות הזוועה, היו יותר חסינים.
אשמה משחקת תפקיד מרכזי
מחשבות אשמה דוגמת "אם הייתי עושה דברים אחרת, אולי הייתי יכולתי להציל את חבר שלי", מגבירים את הסיכון לפתח פוסט-טראומה ומקשים על הטיפול. שמענו סיפורים לא פשוטים מלוחמים על מחשבות שלא עוזבות אותם - על חבר שנהרג במקום שבו הם עמדו דקה קודם לכן, ואולי איכשהו חשפו את המיקום, על חברים שנהרגו בניסיון לחלץ אותם, על טעויות שעשו בקרב.
הטיפול מאוד חשוב במקרים האלה כי בעת העיבוד של הזיכרון הטראומתי עולים פרטים שלעתים נשמטים מהזיכרון. למשל, בשיחה עם חייל שהרגיש אשמה על כך שלא הציל את המפקד שלו, הוא תיאר שהוא עצמו נפצע ברגל באותו אירוע וממילא לא יכול היה לתפקד, גם אם מאוד רצה בכך. לאנשים הללו יש נטייה לזכור רק את הדברים השליליים ולשכוח את התפקוד החיובי שלהם באותם רגעים קשים. בטיפול הנכחנו עבור מטופלים רבים את סיפורי הגבורה המדהימים שממש נשכחו על ידם.
הטראומה לא יוצאת לפנסיה
לעתים, הזכרונות הקשים צפים ועולים דווקא כשפורשים או יוצאים לפנסיה ויש לאדם יותר זמן למחשבות וזכרונות. ראינו הרבה אנשי כוחות ביטחון שהגיעו אלינו לאחר פרישה. ככלל אצבע, ההמלצה שלנו היא תמיד להישאר עסוקים. גם בפנסיה חשוב לשמור על סדר יום, שגרה, ולא להגיע למצב של חוסר תעסוקה מוחלט. לא תמיד קל לעשות את זה. ובשביל זה יש לנו גורמי טיפול ושיקום שיכולים בהחלט לסייע עם החזרה לשגרה ולתפקוד.
אין קסם שמעלים טראומה
אין תרופת קסם שיכולה למחוק את האירוע הטראומטי, ורוב האנשים גם לא באמת רוצים שניקח להם לחלוטין את החוויה שעברו, שהיא אישית ושייכת להם. עם זאת, בעזרת טיפול מתאים אפשר בהחלט להקל בצורה משמעותית על התסמינים ולהפוך פצע מדמם לצלקת. הטיפול הוא לרוב משולב ויכול לכלול תרופות, טיפול שיחתי-פסיכולוגי וליווי שיקומי-תפקודי. מטופלים רבים חוששים מכדורים, אבל כיום ישנן תרופות מאוד פשוטות שאינן ממכרות ושיכולות בהחלט לעזור משמעותית עם התסמינים של דיכאון, חרדה, התפרצויות כעס, הפרעות בשינה ועוד. הטיפול התרופתי יכול בהחלט להיות רק לתקופה קצרה וזמנית עד שהמשבר יעבור.
אין מסלול אחד שמתאים לכולם
לא בטוח שטיפול שמתאים לחייל צעיר ששב משדה הקרב יתאים לשוטר פנסיונר. אדם אחד ירצה לטפל בהפרעות השינה שיש לו ואחר יבקש טיפול זוגי כדי להציל את נישואיו. אחד יעדיף טיפול אישי ואחר יעדיף קבוצתי יחד עם החברים שלו. חשוב להתאים את הטיפול לפי המקרה הספציפי.
חייבים לשבור את מעגל הבושה
אחד המאפיינים הכי שכיחים אצל אנשים פוסט-טראומטיים אלה הרגשות השליליים הכוללים תחושות של בושה סביב מצבם. אנשים מתביישים בהתנהגות שלהם, בהתפרצויות הזעם מול אנשים, חלקם מרגישים שהם משתגעים, וחשוב להבהיר להם שהתסמינים האלה הם מאוד אופייניים לאחר חוויה קשה. אנחנו הרבה פעמים אומרים לאנשים שהתגובה שלהם היא תגובה נורמלית לאירועים לא נורמליים.
אנחנו חזקים משנדמה לנו
גם אל מול זוועות, רוב האנשים פיתחו סוג של חוסן והחלימו ללא היוותרות תסמינים כרוניים. זה בהחלט מעודד! וחשוב גם לדעת שפוסט-טראומה זה לא "שחור ולבן". לאנשים רבים יהיו תסמינים פוסט טראומתיים לאחר אירוע קשה, מבלי שהם ימלאו את מלוא הקריטריונים להפרעה פוסט-טראומתית ומבלי שיפתחו הפרעה זו. אז כן, קשיים בשינה, עצבנות, דריכות, מחשבות חוזרות על אירוע קשה, רצון להימנע מפעילויות וירידה בשמחת חיים – את כל אלה אנו רואים הרבה פעמים לאחר טראומה. ברור שחייל שמגיע מחמישה חודשים של אדרנלין בחזית יתקשה להתרגש באירוע משפחתי, אבל זה לא אומר שהוא יישאר ככה לכל החיים.
ה"יחד" שלנו חזק מכל אויב
הערבות ההדדית של האזרחים במדינה שלנו, של הלוחמים, של תושבי העוטף, הדהימה אותנו. הכוחות, החוסן והיכולת לעזור לאחר גם כשאצלך הכול מתפרק. לצד הצבא ראינו את התפקוד המדהים של כל כוחות הביטחון וההצלה, שוטרים, אנשי מג"ב, ימ"מ, אנשי זק"א, אנשי המכון הפתולוגי, כיתות הכוננות וגם אזרחים מן השורה שהפגינו גבורה עילאית.
ההתגייסות ההדדית של מערכים אזרחיים שלמים מיד לאחר השבעה באוקטובר עזרה מאוד להחזיר תחושה של משמעות ושליטה בתקופה כה אפלה והיוותה מרפא לנפש. לכידות, ערבות הדדית וחברות של קהילה - זה כוח ענק.
לסיכום, פוסט-טראומה לא נוצרת רק מאירועי מלחמה. ההפרעה עלולה להתפתח גם לאחר חשיפה לתאונות דרכים, אסונות טבע, תקיפות מיניות, טראומות רפואיות ועוד. PTSD יכולה לשנות את פעילות המוח, בעיקר באזורים שקשורים לזיכרון ולשליטה ברגשות כמו האמיגדלה וההיפוקמפוס, ו-PTSD ויכולה להחמיר בעיות גופניות כמו תחלואה לבבית, מחלות מעיים, מחלות אוטואימוניות, ומחלות עור. אנשים יכולים לפתח PTSD גם ללא חשיפה ישירה לאירוע. גם חשיפה עקיפה לאירוע טראומטי עלולה לגרום להתפתחות של התסמינים. תסמיני PTSD בהחלט יכולים להשתפר בעזרת טיפול מתאים, גם שנים לאחר האירוע. אין "מאוחר מדי" לטיפול.
הכותבים הם: ד"ר אורן טנא, מנהל המערך הפסיכיאטרי, וד"ר רועי און, מנהל מרכז אסיף לטיפול בטראומה נפשית, בית החולים איכילוב
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
