החלוקה המסורתית בין מחלות גוף למחלות נפש מיושנת, מלאכותית ומזיקה ולכן מוטב למערכת הבריאות לעבור להתייחסות אל האדם כמכלול. זו המסקנה של שני ספרים חדשים שיצאו לאחרונה בהוצאת פינגווין. "המוח המאוזן" (The Balanced Brain), שנכתב על ידי ד"ר קמילה נורד, ראש מעבדת מדעי המוח לבריאות הנפש באוניברסיטת קיימברידג', מדגים את הטענה שכל המחלות כוללות מרכיבים נפשיים ופיזיים כאחד וכי קיים קשר הדוק בין מצב פיזי לבריאות הנפשית. כך לדוגמה, כאב כרוני יכול לגרום לשינויים פיזיולוגיים במוח.
עוד בעניין דומה
ספרה של נורד וספר נוסף, "המוח החיסוני" (The Immune Mind) מאת ד"ר מונטי ליימן, מדגישים את הצורך בהבנה מעמיקה של הקשר בין נפש לגוף לשיפור הטיפול בחולים. ליימן הוא עמית מחקר קליני במחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת אוקספורד וחוקר את הקשר בין תזונה, מיקרוביום המעי ובריאות הנפש, במיוחד בתחום המוטיבציה והאנדוניה.
שני הספרים נסקרו לאחרונה במאמר בגרדיאן, המציג את תפישת הרפואה המודרנית לפיה המוח והגוף משפיעים זה על זה באופן הדוק הרבה יותר ממה שחשבו בעבר. הדמיות מוח מחזקות את הטענה לפיה המוח עובד על בסיס ציפיות וחיזוי וכי הציפיות הללו יכולות ליצור תסמינים פיזיים של ממש. בנוסף, מערכת החיסון לא מגיבה רק לאיומים פיזיים אלא גם למצוקה רגשית.
המקרה של נורד
המקרה האישי של נורד ממחיש את הרעיון שעליו מבוסס ספרה. לאחר פציעה בכף הרגל, היא המשיכה לחוש כאב גם לאחר שהפציעה הפיזית נרפאה. נורד הבינה שהמוח שלה הגביר את תחושת הכאב גם כאשר לא היה לכך גורם פיזי.
הרופאים המליצו לה על ניתוח להחלפת מפרק בכף הרגל, ובינתיים הזריקו לה סטרואידים כפתרון זמני. אף שהשפעת הסטרואידים אמורה להיות זמנית בלבד, כמעט עשור לאחר מכן רמת הכאב נותרה נמוכה משמעותית לעומת מצבה לפני הזריקה.
ד"ר קמילה נורד, ראש מעבדת מדעי המוח לבריאות הנפש באוניברסיטת קיימברידג'. צילום: קיימברידג'
נורד ידעה כי כאב כרוני גורם לשינויים במבנה המוח, במיוחד באמיגדלה ובקורטקס הסומטוסנסורי, אזורים שממשיכים לשדר אותות כאב גם ללא גירוי פיזי רק מתוך ציפייה לכאב. מדובר בתהליך שכעת ניתן למדידה במעבדה. המוח שלה, כפי שתיארה, "התרגל לכאב, ניטר כאב והחל להגביר את תחושת הכאב בגופי". היא העריכה שהזריקה שקטעה את הכאב זמנית שינתה את הדרך שבה המוח שלה מעבד כאב, ולכן גם כשמקור הכאב חזר, היא המשיכה לחוות אותו בצורה מופחתת.
"זה דבר אחד להבין שהרעלת מזון יכולה להגיע יחד עם אומללות למשל, או עם חרדה, דופק מוגבר והזעה, ודבר אחר לחלוטין לקבל את המדע שמראה שהכל גם פיזי וגם פסיכולוגי"
הפיצול הרעיוני בין גוף ונפש היווה בסיס לתרבות המערבית ולרפואה במשך מאות שנים - מחלות הן "פיזיות" או "נפשיות". אבל, כותבת נורד, אין קטגוריה של מחלות המוגבלת רק לנפש בלי שינויים ביולוגיים, ואין מחלה "פיזית טהורה" שבה המוח לא ממלא תפקיד. מחקרים עדכניים מאששים זאת ומצביעים על הדרך שבה יש לטפל בכל סוגי המחלות.
פרסום הספרים הוביל לתגובות רבות. "אנשים אומרים, 'ברור שהגוף מעורב בבריאות הנפש – מה חדש בזה?', אבל זה דבר אחד להבין שהרעלת מזון יכולה להגיע יחד עם אומללות למשל, או עם חרדה, דופק מוגבר והזעה, ודבר אחר לחלוטין לקבל את המדע שמראה שהכל גם פיזי וגם פסיכולוגי", כפי שטוען ליימן, שסוקר בספרו את המחקרים החדשים באימונולוגיה.
שירותי רפואה נפרדים שלא מתקשרים ביניהם
"גישות דואליסטיות מוטעות גורמות לנזק שניתן למנוע ולהקל", אומר ד"ר ליימן. הוא מצביע על כך שכיום שירותים רפואיים "פיזיים" ו"נפשיים" מתנהלים בנפרד לחלוטין, לעתים עם תקציבים נפרדים ומנהלות נפרדות במבנים שונים, ואף מבלי לשתף רשומות ביניהם.
ד"ר מונטי ליימן, חוקר במחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת אוקספורד. צילום: אוקספורד
"המערכת הרפואית כולה מורכבת לעתים קרובות מביקורים קצרים אצל רופאי משפחה, מומחים ותת מומחים, עם חלוקת המחלה לבעיות מוגדרות שמובילות לפתרונות נקודתיים כמו תרופה או ניתוח. מודל זה מתייחס למטופל כאל אוסף של חלקים בודדים הדורשים תיקון, ולא כאל אדם שלם. יתרה מכך, היבטים פיזיים לרוב מקבלים עדיפות על נפשיים. לדוגמה, קשה יותר להשיג מימון לאדם עם דמנציה קשה שהגוף שלו בריא מאשר לאדם במצב הפוך.
גם המחקר המדעי עצמו נפגע מההפרדה בין גוף לנפש. "ההפרדה נושאת סיכונים עמוקים, לא רק איך אנחנו תופסים הפרעה, אלא איך אנחנו מפתחים טיפולים חדשים ואפילו איך אנחנו מבינים איך הטיפולים הקיימים באמת עובדים"
הפיצול הזה פוגע במיוחד באנשים עם הפרעות נפשיות קשות כמו סכיזופרניה, הפרעה דו-קוטבית ודיכאון מג'ורי. מטופלים אלה מתים בממוצע עשר עד עשרים שנה מוקדם יותר מהאוכלוסיה הכללית, לעתים לא בשל התאבדות אלא ממחלות לב או סוכרת שלא טופלו כראוי. ההפרדה בין מערכות הבריאות משאירה אותם ללא מענה, הם נופלים בין הכסאות ואינם מקבלים טיפול שלם ומתואם שיכול לשפר את סיכויי ההישרדות שלהם.
הדוגמה של הפרעה נוירולוגית תפקודית
דוגמה להפרדה מזיקה בין גוף לנפש היא הטיפול בהפרעה נוירולוגית תפקודית (FND), שבה מטופלים חווים תסמינים נוירולוגיים כמו שיתוק, התקפים או כאב כרוני ללא הסבר מבני ברור. לעתים הם מואשמים בהתחזות או זוכים ליחס מזלזל, אך מחקרי הדמיה מראים שמדובר בהפרעה ממשית שבה מתרחש שיבוש בתפקוד המודעות והשליטה על הגוף. מצבים אלה מהווים עד שליש מהמקרים שמגיעים למרפאות חוץ נוירולוגיות.
מחקרים מתקדמים הראו שפעילות יתר של קליפת המוח הקדם מצחית ותקשורת לקויה עם אזורים עמוקים יותר במוח עשויות להסביר את התסמינים. המטופלים חווים "ניתוק" בין רצון לבצע פעולה לבין היכולת להפעיל את הגוף, מה שמוביל לתופעות כמו חולשה, שיתוק זמני או התקפים דמויי אפילפסיה.
הפרעה נוירולוגית תפקודית היא הסיבה השנייה בשכיחותה לביקור אצל נוירולוג אחרי כאבי ראש. "רמות המוגבלות, ההשפעות השליליות על איכות החיים והעלויות למערכת הבריאות", מציינת נורד, "דומות לאלו הנראות במצבים כמו אפילפסיה או טרשת נפוצה".
טיאגו תאודורו, נוירולוג מומחה שלאחרונה ארגן כנס בנושא הפרעות נוירולוגיות תפקודיות בבית החולים סנט ג'ורג' בלונדון, מציין כי למרות שמדובר במצב שכיח, אין לו הכרה מספקת. "לא מאמינים להם, מזלזלים בכאב שלהם", אומרת נורד. "אומרים להם: 'זה הכל בראש שלך'".
פרופ' מארק אדוארדס, נוירולוג בקינגס קולג' לונדון, המרואיין בכתבה, חוקר ומטפל באנשים עם הפרעה נוירולוגית תפקודית זה 15 שנה. לדבריו, הבעיה נמצאת בנקודת המפגש בין גוף ונפש. "מודעות אינה דבר פסיבי. היא מאפשרת התבוננות פנימית וחשיבה ואז מכוונת את הגוף לפעול", הוא אומר. "אולם, כשמדובר ב-FND, המערכת הזו משתבשת. המטופלים מאבדים קשר עם גופם. החיווט הבסיסי תקין, אך הם אינם מצליחים לשלוט בגופם. התוצאה היא שיתוק, התקפים ספונטניים, חוסר תחושה או תחושות מוזרות שיכולות להתרחב גם לכאב, בעיות בחשיבה או קשיי זיכרון".
לעתים הבעיה מתעוררת בעקבות טריגר ספציפי כמו תאונה, ניתוח, שפעת קשה, מיגרנה או תגובה לתרופה. בעיות תפקודיות כאלו משולבות לעתים קרובות במצבים כמו פיברומיאלגיה, כאב כרוני ורגישות כימית, אך הן יכולות להופיע גם במחלות לב או נשימה, שבהן ההתאמה בין מצב האיבר לתסמינים יכולה להיות חלשה.
התעלמות מהבריאות הנפשית ומהגורמים הפסיכו-חברתיים של המטופל, כמו סביבה ותמיכה, עלולה להחמיר את מצבו. נורד מזהירה שגם המחקר המדעי עצמו נפגע מההפרדה בין גוף לנפש. "ההפרדה נושאת סיכונים עמוקים, לא רק איך אנחנו תופסים הפרעה, אלא איך אנחנו מפתחים טיפולים חדשים ואפילו איך אנחנו מבינים איך הטיפולים הקיימים באמת עובדים".
המוח מעדיף משמעות על פני מציאות
אחת הדרכים שבהן התפישה הזו משתנה היא דרך הבנת המוח כגורם עיבוד מנבא. למוח יש תמונה כללית או סיפור של מה שהוא מצפה לראות, והוא מתאים את התמונה הזו בהתאם למידע החושי שמתקבל מחוץ לגוף ומתוכו. זהו תהליך מדיד, שבו חיבורים עצביים נוצרים או נקטעים בהתאם לחיזוי. אך כפי שליימן טוען, "המוח ממוקד פחות במציאות ויותר במשמעות שהוא נותן לה".
כריכת הספר "המוח המאוזן", מאת ד"ר קמילה נורד,הוצאת פינגווין
לפי נורד, המוח בנוי על בסיס חיזוי, ולעתים החיזוי הזה הופך למציאות עצמה. טראומה גופנית או נפשית יכולה לגרום למוח להפעיל תגובת כאב גם כשאין עוד איום ממשי. במודל זה, מחלות רבות נובעות מעיבוד מוחי שלא מותאם למציאות. כך למשל פציעה שהמוח נאלץ להגיב אליה בעבר הופכת אותו לרגיש יותר להישנות של אותה פציעה בעתיד. "זה", כותבת נורד, "יכול לגרום למוח לחזות באופן לא מודע תסמינים פיזיים ולמהר להתגונן מפניהם".
לפעמים החיזויים האלה כה חזקים שהם מייצרים את התסמינים שהמוח מצפה להם. בניסוי משנת 1970, חולדות שקיבלו מי סוכר עם רעלנים המשיכו לחלות גם לאחר שהרעלנים הוסרו. המוח שלהן קישר בין הטעם למחלה, עד כדי כך שחלקן מתו. העיקרון דומה גם אצל האדם, ציפיות שליליות עלולות להחליש אותנו ולהנציח מחלה, גם כשאין לה יותר בסיס פיזי ממשי.
מערכת החיסון אינה מבדילה בין איומים פיזיים לנפשיים
גם מערכת החיסון פועלת לפי דפוס דומה. היא מגיבה לא רק לזיהומים או חבלות אלא גם למצוקה נפשית. דלקת שמתחילה כתגובה ללחץ עלולה להימשך ולהחמיר את המצב הנפשי וליצור מעגל שלילי מתמשך. כמו בניסוי הפעמון של פבלוב, גירוי רגשי יכול לעורר תגובות פיזיולוגיות אמיתיות, כמו התפרצות אדרנלין הנגרמת מפחד.
מערכת החיסון מתפקדת גם היא במודל של חיזוי. הגוף מזהה איום ושולח תאים לנטרל אותו באמצעות דלקת. לרוב ההנחה היא שאיומים כאלה הם פיזיים, חיידקים או וירוס, אך ליימן טוען כי מערכת החיסון אינה מבדילה בין איומים פיזיים לנפשיים ולדבריו, טראומה רגשית, אתגרים סביבתיים או אפילו חוסר פעילות יכולים לעורר דלקת באותו אופן.
כריכת הספר "המוח החיסוני"' מאת ד"ר מונטי ליימן. הוצאת פינגווין
ליימן השתתף בניסויים שבהם הוזרקו לו רעלנים חיידקיים, והם המחישו עד כמה דלקת משפיעה על המצב הנפשי. בניסוי הראשון, בתוך 24 שעות מצבו הנפשי הידרדר: הוא הרגיש עייף, נסגר בתוך עצמו, התקשה להתרכז ולא הצליח לחוש הנאה. בניסוי השני, נוסף על התחושות הללו, הוא חווה התמקדות אובססיבית בגופו, "סריקת גוף מהגיהינום", כהגדרתו, שבה הקדיש תשומת לב מופרזת לכל תחושה של אי נוחות גופנית. התסמינים הללו היו כה דומים לאלה של דיכאון, שניתן לומר שהזריקה יצרה למעשה דיכאון של 24 שעות.
ליימן מסביר שהניסויים מראים כיצד דלקת יכולה להשפיע על מוליכים עצביים כמו סרוטונין ודופמין, ולעכב נוירוגנזה בהיפוקמפוס, מנגנון שמוביל לתסמינים דיכאוניים. "דלקת דוחפת אותנו להיות רגישים יותר למידע שלילי", מסביר ניל האריסון, שערך את הניסוי השני. ייתכן שהדלקת עצמה משבשת את היכולת של המוח לעדכן תחזיות לגבי המצב הבריאותי, כך שהוא ממשיך להילחם באיום שכבר לא קיים".
אם דלקת יכולה לגרום לדיכאון, ברור שטיפולים סטנדרטיים כמו תרופות נוגדות דיכאון (SSRIs) אינם מספקים בכל המקרים. אם דלקת מנציחה את דפוס התגובה לכאב או טראומה, היא מעצימה את הסבל. אך כאן טמון גם רמז לטיפול: אם "האופן שבו המוח משתנה תלוי במה שציפית שיקרה", כותבת נורד, "הרי שכל שינוי, אפילו קטן, בציפייה הזו, יכול לפתוח פתח לציפיות חיוביות יותר, וציפיות חיוביות אלו, עם תרגול וחזרה, עשויות להתחזק ולהפחית את התסמינים".
למודעות תפקיד מפתח
אם המוח מסוגל לגרום תסמינים פיזיים שליליים מתוך ציפייה, הוא יכול גם לייצר שיפור פיזי דרך שינוי הציפיות. שינוי הציפיות המוחיות בטיפול, גם אם מדובר בשינוי עדין, יכול להפעיל מנגנוני פלסטיות מוחית ולעצב מחדש את תגובת המוח לגירויים גופניים, מה שמסביר מדוע טיפולים מבוססי מודעות משפרים תסמינים פיזיים.
חזית חדשה היא חקר האינטרוספציה, היכולת של המוח לקלוט ולעבד מידע פנימי מהגוף, כמו קצב הלב, תחושת רעב או נשימה. אנשים עם רגישות גבוהה לאינטרוספציה מזהים סימני לחץ או חרדה מוקדם יותר, אך גם עלולים להיות רגישים יותר לכאב
טיפולים כמו CBT, גירוי מגנטי טרנס-קרניאלי, או תרגולי מודעות והתמקדות בתחושות הגוף, הראו שיפור במצבים כמו פיברומיאלגיה, מחלות מעי דלקתיות ודיכאון עמיד.
חזית חדשה נוספת היא חקר האינטרוספציה, היכולת של המוח לקלוט ולעבד מידע פנימי מהגוף, כמו קצב הלב, תחושת רעב או נשימה. מחקרים מראים שאנשים עם רגישות גבוהה לאינטרוספציה מזהים סימני לחץ או חרדה מוקדם יותר, אך גם עלולים להיות רגישים יותר לכאב או לאי נוחות. איזון בין מערכת העצבים האוטונומית למודעות גופנית עשוי לפיכך להפחית דלקת כרונית ולהוות מנגנון פוטנציאלי מאחורי הצלחתם של טיפולים כמו CBT או מיינדפולנס.
פרופ' שרה גרפינקל מאוניברסיטת קולג' לונדון הראתה שאימון אנשים להקשיב לקצב הלב שלהם הפחית חרדה למשך תקופה משמעותית. בניסויים קליניים שערכה עם עמיתיה לאחרונה נמצא כי בשליש מהמקרים, החרדה לא רק ירדה באופן משמעותי, אלא נשארה נמוכה למשך שנה שלמה. אם התוצאות האלו, שממתינות כעת לביקורת עמיתים, יעמדו במבחן, "זו טכניקה התנהגותית שניתן לאמץ כאורח חיים", אומרת גרפינקל.
לדבריה, למודעות לגוף יש כוח לשנות את אופן עיבוד התחושות במוח וכך להפחית תסמינים פיזיים. היא מדגישה שאינטרוספציה מדויקת יותר תורמת לוויסות תגובות לחץ: כאשר אנשים לומדים להבחין בין תחושות גופניות שונות, הם מסוגלים להתמודד בצורה מאוזנת יותר עם מצבי מתח.
הבנה זו משקפת את הטשטוש ההולך וגובר בין תחלואה נפשית לגופנית. מחקרים עדכניים מראים שלמחלות פסיכיאטריות רבות יש סמנים גופניים ברורים כמו שינויים הורמונליים, מבנה מוחי משתנה ושינויים בפעילות הקולטנים העצביים. במקביל, מחלות גופניות משפיעות משמעותית על המצב הנפשי, כך שההפרדה בין הגוף לנפש הופכת מלאכותית עוד יותר.
שינויים אלה השפיעו גם על הגדרות אבחון פסיכיאטריות. המדריך הדיאגנוסטי DSM-5 מגדיר כיום הפרעה נפשית כתסמונת המאופיינת בהפרעה משמעותית בתודעה, בוויסות הרגשי או בהתנהגות, המשקפת אי תפקוד בתהליכים פסיכולוגיים, ביולוגיים או התפתחותיים.
בסופו של דבר, מה שמשותף לכל הטיפולים האלה הוא שהם רותמים את כוחה של האמונה ביכולת של המוח להשתנות. "האמונה שתסמינים פיזיים מגיעים רק מהגוף היא מחסום להחלמה", מסכמת נורד. "ברגע שאנחנו מבינים שהמוח והגוף פועלים כמערכת אחת, אפשר להתחיל לשחרר את הסבל ולעודד ריפוי אמיתי".
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
