בית המשפט הכיר רטרואקטיבית בפוסט טראומה שממנה סבל חייל ששירת במלחמת יום הכיפורים, 52 שנה לאחר האירועים. בפסק דין תקדימי הפך בית המשפט החלטה של משרד הביטחון והכיר בהלם קרב של חייל שזכרונות המלחמה שלו נמחקו וצפו רק שנים מאוחר יותר.
עוד בעניין דומה
את הערעור על החלטת קצין התגמולים במשרד הביטחון הגיש בשמו של האיש עו"ד יואב אלמגור. במרכז הערעור עמד סעיף 18 לחוק התגמולים לנכי מלחמות ישראל, המגדיר ממתי תוכר נכותו של תובע וממתי יוגשו לו תגמולים. הערעור הוגש לבית משפט השלום בתל אביב יפו, המשמש כערכאת ערעורים על החלטות משרד הביטחון.
המערער, יליד 1950, התגייס ב-1968 ושירת בשריון במהלך מלחמת ההתשה. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים חבר ליחידתו ולקח חלק בקרבות קשים בחזית הדרומית. ביום העשירי למלחמה נפגע בראשו, קיבל טיפול רפואי ופונה לבית החולים קפלן ברחובות ומאז לא שב ללחימה.
לדבריו, מיד לאחר שהחלים, שב ללימודיו בטכניון, אך כבר בשנת 1974 חווה התקף פאניקה קשה מתוך שינה, פונה לבית החולים על ידי אשתו, שם נקבע שהוא סובל מהתקף חרדה והוא טופל תרופתית בהתאם.
לאורך השנים חזרו התקפי הפאניקה והחרדה, אך בשל הסטיגמה השלילית מהם סובלים נפגעי נפש, הוא סירב להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי ועבר בסתר, לאורך שנים ארוכות, טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים יקרים, אותם מימן מכיסו. בשנת 2000, לאחר שהסתבך בחובות, נסע בגפו לארה"ב ושהה שם תשע שנים, שבסופן הסתבך בחובות נוספים, ושב לארץ.
לאורך השנים איש ממטפליו לא קישר בין מצבו הנפשי של המערער לשירותו הצבאי, בין השאר משום שמעולם לא דיבר על שירות זה כחוויה טראומטית. כל הקורות אותו במלחמת יום הכיפורים נמחקו מזכרונו, ועל כן לא היו לו זכרונות לשתף.
לערעור צורפה חוות דעת של הרופא המטפל, אשר טיפל במערער לאורך השנים ובה ציין כי "מיד אחרי שובו מהמלחמה הופיעו סימפטומים שונים, המצביעים כמכלול על קיומה של תגובת קרב: הפרעות הירדמות בשינה, הפרעות זיכרון בכל הקשור לחוויות המלחמה, הימנעות ממקומות, מסרטים ומסיפורים שעלולים להזכיר את המלחמה ועיסוק כפייתי בזכרונות מהמלחמה, בעיקר שמות חבריו מגדודו אשר נפלו בקרבות. הסימפטום הבולט והעיקרי מכולם היו התקפי חרדה או פאניקה, מהם סובל המערער מאז הימים שלאחר המלחמה ועד היום".
הרופא הסביר את מחיקת הזכרונות ואמר כי "את רוב זמנו במלחמה הוא (המערער) בילה במצב של דיסוציאציה רגשית חלקית עד מלאה. העובדה שלא זכר את ימי המלחמה כאילו נמחקו מזכרונו, למעט שברי תמונות ותחושה, מעידה כי זה היה מצבו. הוא אפילו לא זכר אותם מראות זוועה אשר אשתו דיווחה כי סיפר לה מיד לאחר המלחמה".
עו"ד אלמגור הוסיף ונימק את העדר האבחון בסמיכות למאורעות בכך ש"בעשורים הראשונים שבהם טופל המערער עדיין לא התבססה ההכרה בתופעת הפוסט-טראומה בפרקטיקה הרפואית. רק בשנות ה-80, החלה הכרה בתופעה בפסיכיאטריה העולמית, והרופאים בישראל החלו להתייחס אליה רק במהלך שנות ה-90. על כן, איש ממטפליו של המערער לא קישר בין החרדות המלוות אותו למלחמה שבה נטל חלק".
המערער תיאר את התהליך שבו הבין לבסוף כי הוא לוקה בתגובת קרב: "התחילו לי מחשבות שיש קשר בין המלחמה ומה שעבר עלי כל השנים... לא היה לי כסף לטפל בזה... הלכתי - אני לא זוכר באיזו שנה – לפרופ' (חיים) קנובלר, בלי כסף, חבר רופא הפנה אותי אליו, והוא זה שאמר לי, 'יש לך פוסט טראומה חמודי, אבל להילחם נגד משרד הביטחון צריך הרבה כוחות נפש וגם כיס עמוק מאוד'".
בעקבות השיחה עם פרופ' קנובלר, החל המערער לראשונה לשוחח עם חבריו ליחידה, לחקור את שאירע במלחמה ולנסות למצוא סימנים או עדויות שיחברו בין מצוקתו לבין האירועים בשדה הקרב, שאותם, כאמור, אינו זוכר עד היום.
רק לאחר שהבין את משמעויות הפוסט טראומה ולאחר שחקר לעומק את קורות יחידתו במלחמה, הבין המערער כי למרות הקשיים הצפויים עליו להגיש תביעה להכרה בנכותו לקצין התגמולים במשרד הביטחון. בקשתו התקבלה והוא הוכר כנכה בגין הפרדת דחק פוסט טראומטית (PTSD). נכותו הנפשית נקבעה על שיעור של 20%, שהקנתה לו גמלה חודשית נמוכה בת כמה אלפי שקלים.
המומחה הרפואי מטעם משרד הביטחון טען כי אין בסיס להחיל במקרה זה את החריג בסעיף 18(ו) לחוק התגמולים. לשיטתו, מדובר באדם מתפקד לחלוטין, שבנה קריירה ויצא לחו"ל, ומעולם לא איבד את שיקול דעתו או את אחריותו למעשיו. למרות שהמומחה הסכים עם דבריו של הרופא המטפל בדבר האפשרות שהמערער סבל מתסמינים דיסוציאטיביים ומהעדר הכרה בפוסט טראומה בתקופה המדוברת, הוא לא חזר בו מחוות דעתו.
השופטים קבעו כי אי אפשר לצפות מאדם שאינו מודע לכך שנפגע נפשית, להגיש תביעה בזמן. השופטים אימצו את חוות דעתו של הרופא המטפל וקבעו שבנסיבות הייחודיות של המקרה, אי המודעות הפוסט-טראומטית של המערער אכן פגעה ביכולתו לתבוע את משרד הביטחון מיד לאחר שחרורו או במועד סביר לאחר מכן.
עו"ד אלמגור ציין כי מדובר בפסק דין תקדימי, אשר פותח את הדלת בפני חיילים לא מעטים שלקו בפוסט-טראומה, מבלי שהיתה להם כל דרך, לאורך שנים, לדעת על קיומה או על הזכויות המגיעות להם. השופטים קבעו כי משרד הביטחון ישלם למערער תגמולים מלאים החל משנת 1973 ועד היום, וכן ימשיך בהעברת התגמולים החודשיים בגין נכותו.
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
