מכת מדינה: מחקר חדש מעיד על עלייה בשיעור הטביעה בקרב ילדים

שיעור מקרי הטביעה בקרב ילדים בארץ נמצא במגמת עלייה. בין השנים 2010-2022 היו בישראל 2,101 מקרים כאלה - 9% מהם הסתיימו במוות. כך עולה ממחקר ראשון בישראל שבדק טביעת ילדים במשך תקופה ממושכת וכולל את כל מקרי הטביעה ללא קשר לתמותה, תוך הסתכלות אפידמיולוגית מקיפה.

החוקרים ערכו מחקר עוקבה רטרוספקטיבי שבחן את מקרי הטביעה של בני 0-17 בישראל בין השנים 2010-2022. בין השנים הללו נצפתה עלייה משמעותית במקרי הטביעה של ילדים, כששיעור הטביעה עלה מחמישה-שישה מקרים ל-100,000 ילדים לפני 2020, ל-6.6-7.5 מקרים ל-100,000 ילדים בשנים 2021-2022.

המחקר, שפורסם לאחרונה בכתב העת European Journal of Pediatrics, נערך על ידי צוות חוקרים בהובלת ד"ר אורי פולק, מנהל המחלקה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים הדסה עין כרם ויו"ר האיגוד לטיפול נמרץ ילדים בישראל, פרופ' מאלנה כהן-סימברקנו, מנהלת יחידת ריאות ילדים והמרכז לסיסטיק פיברוזיס ב"הדסה", יחד עם ד"ר יעל אפלבאום מאגף המידע במשרד הבריאות.

הנתונים נאספו ממאגרי המידע המנהליים של משרד הבריאות, כולל רישום חדרי המיון, משוחררים לאחר אשפוז, או ילדים שמתו בזירת הטביעה.

המחקר זיהה דפוס דו-שיאי בשיעורי הטביעה לפי גיל, עם שיעורים גבוהים יותר בקרב ילדים בגילאי שנה עד ארבע שנים ומתבגרים בגילאי 15-17 שנה. נמצא כי שיעורי הטביעה גבוהים יותר בקרב בנים (7.1 למאה אלף) בהשוואה לבנות (4.3 למאה אלף).

החוקרים מסבירים כי פעוטות נמצאים בסיכון מוגבר לטביעה בשל סקרנותם הטבעית וניידותם המוגברת, בשילוב עם חוסר יכולת לשחות והיעדר השגחה מספקת. קבוצת סיכון נוספת הם מתבגרים שנמצאים בסיכון בעיקר עקב התנהגותם הכוללת נטילת סיכונים, צריכת אלכוהול ושחייה באזורים לא מוסדרים. הממצאים בנוגע לגילי הסיכון מצביעים על הצורך בהתאמת תכניות מניעה לקבוצות גיל אלו.

ד"ר אורי פולק, מנהל המחלקה לטיפול נמרץ ילדים ב"הדסה". "מדובר במכה לאומית שאת תוצאותיה אני וצוותי המחלקות לטיפול נמרץ ילדים פוגשים מדי קיץ, במצב קשה מאוד ולעתים בלתי הפיך". צילום דוברות ביה"ח

המחקר חושף כי מתוך 189 הילדים שנפטרו כתוצאה מטביעה במהלך תקופת המחקר, 38 (20%) נפטרו במקום הטביעה עצמו, 64 (34%) נפטרו בחדר המיון ו-87 (46%) נפטרו במהלך אשפוזם בבית החולים.

המחקר מצביע על כך שמקרי הטביעה מתרחשים בעיקר בחודשי הקיץ, כאשר מתרחשת עלייה משמעותית בפעילויות הקשורות למים, אך נתוני התמותה מראים דווקא שיעורים גבוהים יותר בחודשי החורף והאביב, ככל הנראה בשל תנאים מסוכנים יותר והיעדר נוכחות של מצילים.

בנוסף, קיימת שונות גיאוגרפית בשיעורי הטביעה, כאשר שיעורים גבוהים נרשמים באזורים הסמוכים לחופים ולמקורות מים טבעיים. נמצאו שיעורים נמוכים יותר בירושלים (4.6 למאה אלף) ושיעורים גבוהים יותר במחוז הצפון (6.6 למאה אלף). שיעור האשפוזים השנתי מחדרי המיון נע בין 52% ל-68% ללא מגמה ברורה.

"ניתן היה למנוע כל אחד מהמקרים הללו", אומר ד"ר פולק. "טביעה מדורגת בישראל במקום השני כגורם לתמותה בילדים מתאונות שונות. שיעור התמותה הגבוה מדגיש את האתגר המתמשך לבריאות הציבור בנושא טביעות בילדים ומשקף מגמות עולמיות עקביות. יש צורך דחוף במענה מוסדר ומקיף בארץ.

"המספרים אמורים לזעזע את כולנו", אומר ד"ר פולק. "מדובר במכה לאומית שאת תוצאותיה אני וצוותי המחלקות לטיפול נמרץ ילדים פוגשים בבית החולים מדי קיץ, במצב קשה מאוד ולעתים בלתי הפיך. מדובר בתקופת טיפול ושיקום ארוכה ומאתגרת לכולם, החל בילד שנפגע, דרך ההורים והמשפחה ובוודאי שעבור מערכת הבריאות. המניעה במקרה הזה כל כך פשוטה וברורה ויש לעודד תשומת לב הורית בקמפיין לאומי נרחב כדי למנוע את המקרים הללו בעתיד".

פרופ' מאלנה כהן- סימברקנו, מנהלת יחידת ריאות ילדים והמרכז לסיסטיק פיברוזיס ב"הדסה". "גם לאחר שחרור מבית החולים קיים צורך במעקב ושיקום". צילום: מיקי בן ארי מזרחי

למרות מאמצי הרגולציה והחינוך, כולל תקנות הדורשות מצילים בבריכות ציבוריות וחופים מוסדרים, קיימים עדיין אתגרים משמעותיים בתחום בטיחות המים ובפרט לגבי בריכות פרטיות, בהן לא קיימת חובת פיקוח והן מהוות מוקד סיכון משמעותי, כמו גם פערים בנגישות לחינוך לשחייה, במיוחד באוכלוסיות פריפריאליות ובקרב אוכלוסיות מוחלשות.

ההשלכות הכלכליות של מקרי טביעה הן כבדות ביותר, כולל עלויות ישירות לטיפול רפואי וימי אשפוז וכן עלויות עקיפות הקשורות לטיפול ושיקום של ילדים אשר שורדים את האירוע אך סובלים מנזק מוחי ארוך טווח. מחקרים מראים כי ילדים אשר נזקקו לאשפוז ממושך בעקבות טביעה נמצאים בסיכון גבוה פי כמה לסבול מנזק נוירולוגי חמור או למות מהאירוע.

החוקרים מציינים כי אין זו רק סוגיה של בטיחות, אלא גם של צדק חברתי ובריאות הציבור. בהתאם לנתונים, יש צורך דחוף בגיבוש אסטרטגיה לאומית מקיפה למניעת טביעה, שתכלול מרכיבים של חינוך והסברה ציבורית, קידום חוגי שחייה מגיל צעיר, אמצעי בטיחות סביבתיים כגון גדרות בריכות ומכשירים לגילוי מוקדם של טביעה, וכן חיזוק החקיקה בנוגע לבטיחות במים. בנוסף, יש לעודד מחקר מתמשך על מנת להבין טוב יותר את גורמי הסיכון ולפתח התערבויות מותאמות לקבוצות אוכלוסיה שונות, במיוחד בקבוצות גיל ומגזרים בסיכון מוגבר.

פרופ' כהן-סימברקנו: "ההשלכות הרפואיות של טביעה משתנות בהתאם לחומרת האירוע, משך הטבילה במים, סוג המים - מתוקים או מלוחים וגילו של הנפגע. גם לאחר שחרור מבית החולים קיים צורך במעקב ושיקום על מנת לצמצם סיבוכים ולשפר את איכות החיים של הנפגעים.

"בין הסיבוכים הנשימתיים מתמודדים הילדים עם פיברוזיס ריאתי, שעלול לגרום לירידה בתפקוד הריאות, דלקת ריאה כרוניות, ירידה בנפח הריאות עם שינויי בתפקודי הריאות ועוד מצבים רפואיים שונים. בנוסף, כמובן שבפגיעה נוירולוגית ופגיעה בתפקוד הלב עלולים להיות גם סיבוכים לטווח ארוך".