שיעור ההיארעות של נמק אפידרמי (epidermal necrolysis, EN), הכולל את תסמונת סטיבנס-ג'ונסון (Stevens-Johnson Syndrome, SJS) ונמק אפידרמי רעלני (toxic epidermal necrolysis, TEN), שונה בין מחקרים. למרות ששיעורי התמותה בבית החולים נעים בין 15% ל-20%, הגורמים התורמים לתמותה ארוכת טווח נחקרו לעתים רחוקות ואינם מובנים היטב. במחקר שממצאיו פורסמו לאחרונה בכתב העת JAMA Dermatology, ביקשו חוקרים להעריך את שיעור ההיארעות של נמק אפידרמי ולהשוות גורמים הקשורים לתמותה בבית החולים, תמותה לאחר השחרור והשלכות (סקוולות) במטופלים עם נמק אפידרמי.
עוד בעניין דומה
מחקר עוקבה זה השתמש בנתונים ממערכת הבריאות הצרפתית מה-1 בינואר 2013 עד ל-31 בדצמבר 2022. הוא כלל את כל המבוגרים (מעל 18 שנים) שאובחנו עם נמק אפידרמי בהתבסס על הקודים של הסיווג הבינלאומי של מחלות, גרסה עשירית (ICD-10, International Statistical Classification of Diseases, Tenth Revision) ואלגוריתם מאומת. התוצאים העיקריים שהוערכו היו היארעות, תמותה בבית חולים, תמותה לאחר שחרור והשלכות, כאשר גורמים הקשורים לתמותה נותחו באמצעות מודל רב משתני של הסיכונים הפרופורציונליים של קוקס.
המחקר כלל 1,221 חולים מבוגרים עם נמק אפידרמי (גיל חציוני 66 [טווח בין רבעוני 49-79] שנים; 688 [56.3%] נשים). תוצאות המחקר הדגימו כי שיעור ההיארעות היה 2.6 מקרים למיליון שנות אדם (רווח בר-סמך 95%: 2.5-2.7). כמו כן, שיעור התמותה בבית החולים היה 19% (רווח בר-סמך 95%: 17%-21%), בעוד ששיעור התמותה לאחר השחרור היה 15% (רווח בר-סמך 95%: 13%-17%), מה שהביא לשיעור תמותה כולל של 34% (רווח בר-סמך 95%: 31%-36%). באנליזה הרב-משתנית נמצאו מספר גורמים הקשורים לתמותה בבית חולים, כולל גיל (יחס סיכונים מותאם 1.03 לשנת גיל; רווח בר-סמך 95%: 1.02-1.04), היסטוריה של סרטן (יחס סיכונים מותאם 2.04; רווח בר-סמך 95%: 1.53-2.72), דמנציה (יחס סיכונים מותאם 1.85; רווח בר-סמך 95%: 1.12-3.07), מחלת כבד (יחס סיכונים מותאם 1.81; רווח בר-סמך 95%: 1.24-2.64) וחומרת הנמק האפידרמי (TEN לעומת SJS: יחס סיכונים מותאם 2.14; רווח בר-סמך 95%: 1.49-3.07). בנוסף, סרטן, מחלות כבד ודמנציה נותרו קשורים באופן מובהק לתמותה לאחר השחרור (יחס סיכונים מותאם 3.26, רווח בר-סמך 95%: 2.35-4.53; 1.86, רווח בר-סמך 95%: 1.11-3.13; 1.95, רווח בר-סמך 95%: 1.11-3.43, בהתאמה). עם זאת, החומרה הראשונית של הנמק האפידרמי לא הייתה קשורה לתמותה לאחר שחרור (TEN לעומת SJS: יחס סיכונים מותאם 0.95; רווח בר-סמך 95%: 0.60-1.47). לעומת זאת, סיבוכים אקוטיים במהלך האשפוז, כגון פגיעה חריפה בכליות (acute kidney injury, AKI) (יחס סיכונים מותאם 2.14; רווח בר-סמך 95%: 1.26-3.63) וספסיס (יחס סיכונים מותאם 2.44; רווח בר-סמך 95%: 1.42-4.18), נותרו קשורים לתמותה גבוהה יותר לאחר שחרור. ההשלכות העיקריות שנצפו בחולים היו בעיות עיניות והפרעות במצב הרוח.
החוקרים מסכמים כי למרות שנמק אפידרמי הוא מצב נדיר, הוא קשור לשיעורי תמותה גבוהים בבית החולים ולאחר השחרור, במיוחד בקרב חולים מבוגרים עם תחלואה נלווית. בניגוד לתמותה בבית החולים, התמותה לאחר שחרור אינה מושפעת מהחומרה הראשונית של הנמק האפידרמי אלא מסיבוכים אקוטיים בבית החולים, כגון פגיעה חריפה בכליות וספסיס. מחקרים נוספים נחוצים כדי לפתח מודלים שעשויים לחזות תוצאים ארוכי טווח והשלכות בחולים עם נמק אפידרמי.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
