בשישה באוקטובר 2024, כחודש לאחר רצח ששת החטופים בעזה, הכרזנו, שלושה רופאים, על שביתה בקריאה להצלת החטופים. עשינו זאת לאחר השבתת המשק, אליה הצטרפה גם הסתדרות הרופאים בישראל (הר"י). השביתה הוכרזה יום לאחר הרצח, נמשכה שעות בודדות והופסקה בהוראת צו של בית הדין לעבודה. מאז, למרבה האכזבה, לא ננקט על ידי מערכת הבריאות כל צעד נוסף למען החזרת החטופים בעיסקה (למעט פרסום מכתבים ועצומות).
יצוין לטובה ליווי מטה המשפחות על ידי יו"ר איגוד הרופאים לבריאות הציבור, פרופ' חגי לוין ורופאים נוספים.
ההחלטה של שני רופאי המשפחה ד"ר טל ברו-אלוני וד"ר אורן ערן, שסגרו את מרפאותיהם ביבנה ובעוטף, ושלי, כרופאת שיקום מחוזית, לשבות, היתה קשה בלשון המעטה. ידענו ועודנו יודעים/ות שאנחנו עוזבים/ות קהילות שזקוקות לנו מאוד, במיוחד בשעה קשה זו.
בנייר עמדה שפרסמנו בימים הראשונים הדגשנו: "אין ולא תהיה לנו רפואה שלמה כעם וכחברה, עד שכולם יחזרו הביתה". כאמור בשבועת הרופאים העברית: "ושמרתם עד מאוד חיי אדם מרחם אמו, והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים".
החטופים הם המטופלים הדחופים ביותר להצלה
השביתה והמאבק שנלווה אליה עוררו מגוון תגובות. הללו הוצגו לעתים כדילמה ולעתים כהאשמה, זאת בדומה למתחולל בליבנו. אכן, היה עלינו להתמודד בעיקר עם שתי שאלות עיקריות, לא בלתי צפויות. השאלה הראשונה נוגעת להפסקת הטיפול במטופלים שלנו, והיא הקשה מבין השתיים. השנייה עניינה הטענה שמדובר בנקיטת עמדה פוליטית.
הפקעת הצלת החיים בכלל ובעניין החטופים במיוחד מהתחום הרפואי ושיוכה אל תחום הדיונים הפוליטיים שבהם יש מקום לעמדות בעד ונגד, חיבורים ופילוגים, היבטים כלכליים והשפעות רוחב למיניהן, הן ביטוי נוסף לשיבוש המערכות והערכים שהחברה הישראלית נתונה בו, למעשה הביטוי החמור מכולם
התשובה לשאלה הראשונה טמונה בפעולת הטריאז', תהליך המיון הקובע את מידת חומרת מחלתו/ פציעותיו של מטופל על מנת לתעדף את סדר מתן הטיפול באירוע רב נפגעים, ובהשאלה המתחייבת, חובתנו כרופאים לראות בחטופים את המטופלים הדחופים ביותר להצלה. לפיכך, כרופאים/ות אנחנו עושים כל שלאל ידינו, כולל שביתה, מתוך הבנה לעומק של מצבם הבריאותי החמור של החטופים והחטופות בעזה. ברור לנו מזה זמן רב שהם נתונים בסכנת חיים מיידית, על רקע הרעבה ממושכת, העדר גירויים חושיים, היחלשות מערכת החיסון, אובדן מסת שריר ועצם, היעדר טיפול רפואי ומצב נפשי חמור, לאחר 500 ימים של התעללות פיזית, מינית ונפשית, בשבי. תמונות שלושת החטופים ששבו לאחרונה והעדויות שלהם על חטופים נוספים מאששות לחומרה את התרעותנו.
העיסוק בחיים ובמוות לעולם אינו פוליטי
באשר לטענה שמדובר בנקיטת עמדה פוליטית התשובה היא שעבורנו כרופאים/ות, העיסוק בחיים ובמוות לעולם אינו פוליטי. הפיכתו לכזה לא רק מנוגדת לערכים להם חונכנו, גם בבית הספר לרפואה, אלא אף מסמלת את אובדן הדרך והערכים של החברה שלנו ושל רופאיה – אלה שאינם נוקטים עמדה בטענה שהעניין פוליטי.
הפקעת הצלת החיים בכלל, ובעניין החטופים במיוחד, מהתחום הרפואי, ושיוכה אל תחום הדיונים הפוליטיים שבהם יש מקום לעמדות בעד ונגד, חיבורים ופילוגים, היבטים כלכליים והשפעות רוחב למיניהן, הן ביטוי נוסף לשיבוש המערכות והערכים שהחברה הישראלית נתונה בו, למעשה הביטוי החמור מכולם.
כיצד אפשר להסביר, אם כן, את פסיביות המערכת הרפואית וארגוניה עד כה בנושא הצורך הדחוף להציל חייהם של החטופים?
שאלה זו מקבלת משקל גדול במיוחד על רקע מאבק שהתנהל לאחרונה בין שתי מערכות רפואיות מנהלתיות, במהלכו הונחו באופן כמעט מיידי על השולחן, הכרזה על סכסוך עבודה ואיום בהשבתה. לא ניתן לקבל את הפער הזה בין העמידה מנגד של ארגוני הרופאים למיניהם, כאשר מדובר בהצלת חייהם של החטופים, לתגובה החד משמעית והתקיפה במקרה של חשש לפגיעה במעמד הרופאים ובזכויותיהם.
העמידה מנגד של מערכת הבריאות מאז שבעה באוקטובר 2023 ואי נקיטת פעולה אל מול הפגיעה הקשה בבריאותם של החטופים והחטופות, בבריאות משפחותיהם ובזו של כל אזרחי ישראל, יירשמו לעד כמחדל שהופך את הפצע שפעור בליבות כולנו, לכזה שסיכויי ההחלמה והשיקום ממנו, נמוכים ביותר, אם בכלל.
זו הדקה ה-90 להכרזה על שביתה של מערכת הבריאות עד להודעת הממשלה על השבת כל החטופים בפעימה אחת ובאופן מיידי. עד החטוף האחרון.
הכותבת, ד"ר שירית אופיר, היא מומחית בשיקום ילדים ומבוגרים, היחידה לשיקום יום ילדים, "עזרה למרפא"; לשעבר רופאת שיקום מחוזית בקופ"ח כללית
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
