השבוע זה היום ה-500 להינמקם בשבי החמאס, בתנאים אכזריים, של בני הערובה, החטופים, אחינו ואחיותינו. מורעבים, מעונים פיזית ונפשית, ראינו את השבים כמי שיצאו ממחנות הריכוז הנאצים. מצבם הנורא לא היה הפתעה - הניסיון הרפואי שהצטבר ממי שהוחזרו אחרי 55 יום, בתוספת הערכות רפואיות, הובא לידיעת מקבלי ההחלטות וגם הציבור בדו"חות מפורטים, וקבוצה של אנשי מקצוע מקיימת זה מכבר הרצאות בנושא לקהלים רפואיים.
לנו כרופאים יש חובה להצלת חיים, וכקהילה רפואית אנו נושאים באחריות יתרה כלפי החברה בענייני בריאות. החטופים בסכנת חיים מיידית, ובתור שכאלה הם בקדימות הרפואית הראשונה לטיפול. כמו שיש סדר עדיפות רפואי לטיפול ברמת הפרט, הוא קיים גם ברמת הכלל וברמה הלאומית. מנהלי בתי החולים הממשלתיים מימשו את אחריותם זו בקראם במכתב לראש הממשלה לפעול בנחישות להחזרתם המיידית של כולם. אך שאר הממסד הרפואי נאלם דום.
החברה הישראלית מצויה מאז טבח השבעה באוקטובר במצוקה שלא היתה כמוה. המשך ההפקרה של החטופים ומותם בשבי הם כאבן כבדה על לב כל מי שיש לו לב. היא מפרקת אותנו כחברה ופוגעת בחוסן האישי והלאומי. היא מונעת סגירת מעגל ושיקום של משפחות החטופים ונפגעי וחללי המלחמה, ושל הטראומה הקולקטיבית של החברה כולה. הפגיעה בבריאות הציבור וברווחה הנפשית והפיזית באה לידי ביטוי גם בתחלואה המגיעה לפתחנו, וחובתנו למנוע ולהקל עליה ולמנוע תמותה מצער ושברון לב.
הגיעה השעה שכל אחד ואחת מאיתנו יביט במראה ויחשוב באיזו מין מדינה נרצה לחיות ולגדל את ילדינו ואת נכדינו, לאורם של אילו ערכים אנושיים ובאיזו מערכת בריאות נרצה לעבוד: בכזו שהתגייסה בזמן אמת להצלת חיים, או בזו שבחרה לעבור לצד השני של המדרכה ולהמשיך בשגרת החיים?
האתוס של עם ישראל הוא של קדושת החיים, ערבות הדדית ופדיון שבויים. הפקרת החטופים הולכת ופורמת את האתוס הזה המדביק אותנו כחברה. מתעורר החשש שהממשלה לא עושה ככל שביכולתה להחזיר את בני הערובה עד כדי האשמתה בטרפוד המשא ומתן ושימוש ברטוריקה של איומי מלחמה בשעות קריטיות לגורלם, במקום להאיץ את המו"מ על שחרור כולם. רמיסה של ערכים בסיסיים אלה ושל חובותינו כאנשי רפואה ובריאות זה מצב בלתי נסבל שמחייב אותנו לפעולה. אחרת נעמוד בסכנה של פציעה מוסרית (moral injury) שתכה בנו במוקדם או במאוחר.
קבוצה קטנה מאיתנו עצרה את חייה והפסיקה את עבודתה הרפואית זה מספר חודשים מתוך מחויבות לפעולה להחזרת החטופים. באופן אישי אני מזדהה איתם לחלוטין, מלא הערכה לנחישותם ותומך כמיטב יכולתי, אך הפגיעה במטופליי הקשתה עלי לקבל החלטה לסגור את מרפאתי.
הגיעה השעה שכל אחד ואחת מאיתנו יביט במראה ויחשוב באיזו מין מדינה נרצה לחיות ולגדל את ילדינו ואת נכדינו, לאורם של אילו ערכים אנושיים ובאיזו מערכת בריאות נרצה לעבוד: בכזו שהתגייסה בזמן אמת להצלת חיים, או בזו שבחרה לעבור לצד השני של המדרכה ולהמשיך בשגרת החיים.
הערך הבסיסי של המקצוע בו בחרנו כשליחות הוא חמלה - לעזור לאדם הסובל באשר הוא. מתוך החמלה הזו זה הזמן לקבל החלטה אישית לעצור מלכת את מערכת הבריאות היקרה לנו כדי להבהיר למקבלי ההחלטות שאין בריאות בלי החזרת החטופים. זו השעה להתקהל כקהילה במרחב הציבורי, להצטרף ולעטוף את משפחות החטופים בקריאה לשחרר את כולם עכשיו.
ד"ר יואב יחזקאלי - "רופאים להצלת החטופים"