הרעבה לאורך זמן גובה מחיר כבד על גוף האדם. האורגניזם האנושי בנוי על מצב הישרדותי תמידי. כאשר הגוף מתערער, מתחילה שרשרת של תהליכים ביוכימיים ופיזיולוגיים שמטרתם שימור איברים חיוניים ושיתוק מערכות משניות, כגון מערכת העיכול.
עוד בעניין דומה
טיפול תזונתי בשבויי מלחמה, אף שמעט מאוד נכתב עליו, מובא עתה לפתחנו עם חזרתם מעזה של אזרחים חטופים ותקווה לחזרתם המיידית של שאר החטופים.
עד כתיבת מאמר זה חזרו לישראל שלוש קבוצות של חטופים חיים: נערה אחת זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה וכן נשים וילדים ששוחררו לאחר כ-50 יום בשבי; שני גברים שחולצו לאחר 129 יום וארבעה שחולצו לאחר 246 יום, וככל שזמן השבי היה ארוך יותר, מצבם של השבים היה קשה יותר.
בבחינת מצבם התזונתי והגופני של השבים קשה היה להתעלם מגורמים שונים שכללו את הטראומה שעברו במהלך החטיפה – היו שנחטפו תוך אלימות קשה ואחרים חוו מסע רצח שלם שהתחולל סביבם.
הקשר בין מצבם הנפשי של החטופים לתזונה שניתנה להם במהלך השבי בלתי ניתן להפרדה: בזמן שאנשים מסוימים יאכלו במצבי סטרס, חלקם יימנעו מאכילה – מצב שיוביל להשתלשלות פיזיולוגית שונה ולחוסר איזון מינרלי והורמונלי.
מחקר מינסוטה
"מחקר מינסוטה" שבוצע במינסוטה, ארה"ב, בשנת 1944, הוא בין מקורות המידע הבודדים שאפשר להסתמך עליהם בנושא הרעבה והבנת השלכות ההרעבה במישור הפיזיולוגי ובמישור הנפשי. המחקר, שכלל 36 גברים צעירים ובריאים, ניסה לבדוק כיצד משפיעה הרעבה על הגוף, על התפקוד הפיזיולוגי ובמישור הנפשי. המחקר, שכלל 36 גברים צעירים ובריאים, ניסה לבדוק כיצד משפיעה הרעבה על הגוף, על התפקוד הפיזיולוגי ועל התפקוד הקוגניטיבי וכיצד ניתן לשקם נזקים אלה בזכות הזנה מחדש (1).
בתחילת המחקר, שנמשך 13 חודשים, אכלו הנבדקים כמות מספקת של מזון (כ-3,500 קלוריות ביום) וביצעו פעילות גופנית שכללה הליכה של עד 20 קילומטרים בשבוע. בהמשך נאלצו הנבדקים להסתפק ב-50% מסך הקלוריות שצרכו לפני כן (כ-1,650 קלוריות). בסיום ההרעבה הוחזרו הנבדקים בהדרגה לאכול באופן חופשי.
לאורך כל המחקר נבדקו שינויים גופניים ונפשיים. בתקופת הצמצום הקלורי נמצאו במישור הגופני חום גוף נמוך, קצב לב מואט, שינוי לרעה בשריפת הקלוריות במנוחה, ירידה משמעותית במסת השומן, פירוק מסת שריר ונשירת שיער מאסיבית. במישור הנפשי נמצאו דיכאון, חרדה, מחשבות טורדניות סביב מזון, אפתיה, כעס ועצבנות. במישור ההתנהגותי נרשמו עיסוק מוגבר במתכונים, עיסוק מוגבר בהכנת מזון, אובדן עניין בקשרים ובמפגשים חברתיים.
כאשר הורשו חלק מהגברים לחזור לאכול מה שרצו, הם סבלו מבולמוסי אכילה שנפסקו רק כשהגוף הגיע לנקודת האיזון המתאימה. אצל חלק קטן מהנבדקים נמשכו קשיי האכילה גם שנים אחר כך.
המחקר הבהיר כי הרעבה של הגוף משפיעה בהכרח גם על המוח ומחוללת גם שינויים נפשיים ברורים ושינויים התנהגותיים מהותיים (1).
ליקוק הצלחת מפאת רעב
מתיעוד החטופים שהוחזרו עולה תמונה מורכבת: חלקם שהו במהלך כל השבי לבדם וחלקם בקבוצות; חלקם עברו בין דירות וחלקם נשארו באותו מקום. בהקשר התזונתי, כמות המזון ואיכותו השתנו ממקרה אחד למשנהו. מצב החטוף/ה היה תלוי בשובה, בדרגתו, ביכולת שלו להשיג מזון וברצונו לספק להם אותו.
מבחינה סניטרית, בשום שלב לא היתה גישה למקור מים נקיים. לחלקם ניתנו מי באר מזוהמים, מצב שהוביל לבעיות גסטרואינטסטינליות, כגון שלשולים והקאות. קבוצות של שבויים חלקו תא שירותים אחד, ללא חיבור למים בצנרת, מצב שיצר הידבקות במחלות.
מהעדויות עולה כי נשים ששהו יחד עם ילדיהן ויתרו לעתים על מזונן ונתנו אותו לילדיהן, ואילו נשים מבוגרות, ששהו לרוב לבדן, הציגו חוסן נפשי כאשר הצליחו להתעמת עם השובים לטובת "הטבות מזון". לדוגמה, חטופה שדרשה לקבל יותר ממנת אורז פעמיים ביום והצליחה להשיג פיתה נוספת.
תזונת החטופים כללה שתי מנות מזון ביום, במועדים לא קבועים - לעתים בבוקר ובערב ולעתים רק אחרי הצהריים ובערב. כל ארוחה כללה מנת אורז וחצי פיתה עם גבינה משומרת. חלק מהם קיבלו גם מעט ירקות בתחילת השבי, אך ככל שהתגברה הלחימה התמעטה כמות המזון. תיעודי השבים כללו בחלקם תיאורים קשים, עד הגעה למצב של ליקוק הצלחת מפאת הרעב. נשים ששהו בקבוצות עם גברים צעירים תיארו התעללות פיזית בגברים והזנה קשה שכללה לעתים רק שני תמרים לארוחת בוקר וחצי פיתה בערב.
בתנאים אופטימליים על נשים לצרוך לא פחות מ-1,200 קלוריות וגברים לא פחות מ-1,500 קלוריות. מההערכה התזונתית של החטופים עולה כי הצריכה הממוצעת בשבי כללה כ-300 קלוריות ו-10 גרם חלבון ביום - מצב של הרעבה קיצונית, שוות ערך לכמות המזון שקיבלו בתקופת השואה. רמות אלו עלולות להוביל לפגיעה הורמונלית, נוירולוגית, גסטרואינטסטינלית, קרדיאלית, ולחסר של ויטמינים ומינרלים. ואכן, נשים העידו שבמהלך תקופת השבי לא קיבלו וסת. זאת ועוד, תוארו מצבים של ענישה ולפיה, אם לא אכלו היה אותו מזון ניתן שוב למחרת או לא ניתן כלל.
מדד נוסף למצב התזונתי הרעוע מתקשר לפציעות שלא טופלו, או פציעות שטופלו בתת תנאים: חשוב לדעת כי כאשר הגוף אינו מקבל כמות אנרגיה מספקת ביום, לא תהיה לו כל יכולת להירפא. לגוף לא תהיה אנרגיה לריפוי פצעים, לאיחוי שברים ולשיפור מערכת החיסון. לכן, כל מצב דלקתי או זיהומי דרש כמות אנרגיה גדולה שלא התקבלה – מצב שהוביל לפירוק מאגרים קיימים, כגון פירוק שריר ופירוק עצם לטובת אנרגיה בסיסית של הגוף.
תסמונת ההזנה מחדש
כאשר נמצאים תקופה ממושכת בחסר אנרגטי קיים חשש לקיום תסמונת ההזנה מחדש כשחוזרים לאכילה (2). בזמן צום או רעב יורדות הפרשת הורמון האינסולין בגוף ופעילות משאבות נתרן-אשלגן. במצב זה נוצר בגוף מחסור של מים, ויטמינים ומינרלים. כאשר ההזנה מתחדשת, גלוקוז שמתפרק מצריכת פחמימות נספג מהמעי לדם וכתגובה לכך מופרש אינסולין. האינסולין גורם לכניסת גלוקוז, אשלגן, מגנזיום וזרחן לתאי הגוף, ובכך נוצר מצב שרמתם בדם יורדת. כדי לשמור על הלחץ האוסמוטי, הגוף מתחיל באצירה של נתרן ונוזלים.
בנוסף, הפעלה מחדש של המסלולים המטבוליים הקשורים בפחמימות מעלה את דרישת הגוף לתיאמין המשמש קופקטור שנחוץ לפעילות אנזימטית בתוך התא.
מדובר במצב מסכן חיים שעלול לגרום לסיבוכים מטבוליים וקליניים. כן יכולות להתרחש תופעות, כגון יתר לחץ דם, בצקות, כבד שומני, אי ספיקת לב, סיבוכים נוירולוגיים ואף מוות, וזאת 72-24 שעות לאחר תחילת ההזנה (2).
בהקשר זה, תיעוד ראשוני של תסמונת ההזנה מחדש נעשה סביב מחקר רפואי תצפיתי, ראשון מסוגו, שעשו רופאים יהודים בגטו ורשה (3) על ילדים שסבלו מהרעבה. מבחינה פיזיולוגית וקלינית דווח על דופק איטי, גם לאחר מאמץ, כיחלון בפנים ובדפנות הגפיים ולחץ דם נמוך; בצקות שנוצרו לאחר מצב שבו נפח דם מוגבר, אשר מוביל לרמות אלבומין נמוכות; עודף נוזלים מהתאים אל הדם. מצבים פיזיולוגיים אלה יוצרים עומס לבבי עד הגעה למצב של הפרעות קצב ותמותה.
החוקרים למדו להעריך כי הרעב גורם לאנמיה המתבטאת בירידה בכל הפרמטרים המורפולוגיים של תאי הדם האדומים ובעלייה במספר הרטיקולוציטים. האנמיה היא נורמוכרומית או היפרכרומית, ולעתים רחוקות היפוכרומית. בספירת תאי הדם הלבנים, השינויים הם בעיקר בגרנולוציטים ופחות בלימפוציטים. במוח העצם נוצרת ירידה בייצור הדם.
במצבי רעב קשים יותר, התמונה היא של אנמיה אפלסטית הנובעת מחסר בחלבון וחומצות אמינו שמתפקידם גם יצירת תאי הדם. אנמיה זו אינה מתאוששת במתן ברזל או ויטמינים, אלא בתזונה מתאימה (3).
בנוסף, הרעב מביא לירידה בתפקודן של כל הבלוטות האנדוקריניות. ניכרת תת פעילות של בלוטת התריס וכן ירידה בלחץ הדם, ירידה בתפקוד מערכת החיסון נגד שחפת וירידה בפעילות בלוטת יותרת הכליה.
במחקר נצפה בקרב נשים אל-וסת. כן נצפו התרככות העצמות בשל מחסור חמור בסידן וויטמין D, כמו גם דלדול עצם ששויכו למיעוט פעילות של בלוטת יותרת התריס. הבלוטה היחידה שלא נמצאה בה הפחתת פעילות היתה הלבלב (3).
פרוטוקול הזנת השבים
בטיפול בשבים ולאור החשש לתסמונת ההזנה מחדש, נוצר פרוטוקול מסודר הכולל מתן תיאמין (ויטמין B1) במינון של 100 מ"ג למשך חמישה ימים, תוספת מולטי ויטמין יומי ותוספת ויטמין D במינון של 2,000 יחב"ל. תוספת הויטמינים נועדה לשפר את המצב תזונתי לאור חסרים ברורים בתזונה דלה וחסר בויטמין D בשל אי חשיפה לשמש, דבר שמונע הפעלה של ויטמין D בצורה טבעית בגוף.
מחסור בחלבון גם הוא גורם משמעותי שעלול לגרום לשינויים בהרכב הגוף לאורך זמן רב, כולל פגיעה בשרירים ובתפקודם של איברים נוספים. כמות החלבון הרצויה בתפריט נקבעת לפי גיל, משקל, מצב רפואי, רמת אימונים ומצב כושר הגופני של האדם. לפי הספרות, אדם בוגר בריא זקוק לכ-1.0-0.8 גרם חלבון לכל 1 ק"ג משקל גוף (4). אלא שעל פי מחקרים חדשים שנעשו בשנים האחרונות כמות החלבון הרצויה נאמדת בכ-2- 1.3 גרם חלבון לכל ק"ג משקל גוף (5).
החלבון חיוני לצמיחת השרירים – מאגר החלבונים הגדול ביותר ולתחזוקתם. אובדן מסת שריר הוא אחד הסימנים הראשונים למחסור בחלבון. כאשר המחסור הוא תזונתי, הגוף נוטה לקחת חלבון משרירי השלד כדי לשמור על רקמות ותפקודי גוף חשובים יותר. כתוצאה מכך חלה הידלדלות שרירים לאורך זמן.
נוסף על השרירים, גם העצמות נמצאות בסיכון במצב של מחסור בחלבון. חלבון עוזר לשמור על חוזק העצמות וצפיפותן ומחסור בו עלול להחליש את העצמות ולהגדיל את הסיכון לשבר או פגיעה.
ברמה הקוגניטיבית, אחד מתפקידיו החשובים של החלבון הוא לייצר מוליכים עצביים שעוזרים לתקשורת תקינה במוח עצמו ובהעברת המידע לשאר האזורים בגוף. מחסור בחלבונים עלול להשפיע על ירידה בכמות המוליכים העצביים, לגרום לתשישות, לעייפות ואף להפרעות קצב לבביות.
אם מכל סיבה שהיא קיים מחסור בחלבון בגוף חשוב להעשיר את התזונה היומית בחלבונים בעלי ערך ביולוגי גבוה, כלומר חלבונים שיכילו את כל חומצות האמינו וינוצלו באופן מיטבי לצורך בנייה והתחדשות הגוף. לקבוצת החלבונים האיכותיים ביותר שייכים חלבון מי גבינה, ביצה, בשר, עוף ודגים, מוצרי חלב וחלבון סויה. ישנם חלבונים גם במוצרים אחרים, כמו קטניות ודגנים, אך בכמות נמוכה יותר ובהרכב חומצות אמינו חסר, ולכן הם נחשבים לחלבונים שאינם מלאים.
עד היום מרבית השבים ממשיכים בתהליך שיקומי במסגרות בתי חולים או קהילה, תהליך ללא זמן מוגדר, שכן מדובר בתהליך שיקום גופני ונפשי. בהתבסס על מצבם של השבים, יש חשש כבד למצבם התזונתי של החטופים שעדיין מוחזקים בשבי. זמן הוא גורם מכריע. חטופים רבים מוחזקים במנהרות ללא גישה לאור ומכך חשופים לחסר בויטמינים מתמשך שעלול ליצור בעיות קוגניטיביות שספק אם ישוקמו.
בשבי מוחזקים מבוגרים וצעירים עם מחלות רקע, וללא טיפול תרופתי הולם הם עלולים לחזור עם בעיות שקשה או בלתי אפשרי יהיה לטפל בהן.
הרעבה ארוכת טווח עלולה להוביל לאיבוד מינרלים ולתסמונת ההזנה המחודשת, כפי שתואר בסקירה זו, מצב אשר עלול ליצור בעיות חיווט חשמלי בגוף ופגיעה אנושה בלב. מיותר לציין שהרעבה מעל שלושה שבועות עלולה לגרום למוות.
מי ייתן וכל החטופים ישובו לביתם במהרה.
ספרות:
- Baker D, Keramidas N. The psychology of hunger Amid the privations of World War II, 36 men voluntarily starved themselves so that researchers and relief workers could learn about how to help people recover from starvation. American Psychological Association. 2013; 44(9): 66
- Rosen E, Bakshi N, Watters A, Rosen H.R, Mehler P.S. Hepatic Complications of Anorexia Nervosa. Digestive Diseases and Sciences. 2017; 62(11): 2977–2981. doi: 10.1007/s10620-017-4766-9
3. שכטר מ. “סימפוניה בלתי גמורה” של רופאים יהודיים משנת 1942. הרפואה, כרך מ"ד, חוברת ט, ט"ז באייר תשי"ג
4. לב ב, רוזנברג א, שוחט ת. התנהגויות בריאות תזונה נבונה. משרד הבריאות. 2011; ע' 153
- Wu G. Dietary protein intake and human health. Food & Function. 2016; 7(3): 1251–1265. doi: 10.1039/c5fo01530h
(המאמר התפרסם לראשונה בגיליון "חלב ורפואה", דצמבר 2024, בעריכת פרופ' יהודה שיינפלד)
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
