כאשר שמעתי על הירצחו של ד"ר עבדאללה עווד, בעת שטיפל בילדים בקופת חולים בכפר יאסיף, הרגשתי כאילו סכין חדה מפלחת את ליבי.
את ד"ר עווד אני מכיר מקרוב, כבן הכפר שלי וכקרוב משפחה. את הסטאז' סיים אצלנו, במרכז הרפואי לגליל, בהצטיינות, וכך גם את מרבית סבבי המחלקות. עבדאללה בחר להתמחות ברפואת משפחה, מטעם שירותי בריאות כללית, וכחלק מההתמחות הגיע למחלקה פנימית, בה עשה את ההכרה לסבב (רוטציה). גם שם, שלא במפתיע, זכה בתשבחות מכל עבר. בחודשים הקרובים היה אמור לעבור את מבחן שלב א' ולהגשים את חלומו להיות רופא מומחה.
ניבאתי לו עתיד מזהיר, ולא רק בשל הצטיינותו, אלא בגלל מוסר העבודה הגבוה והחריצות, תחושת השליחות והאהבה למקצוע, האנושיות והכבוד למטופלים, הסקרנות והרצון ללמוד עוד ועוד.
בתדירות של פעם בשבוע היה מגיע למרפאת כללית בכפר יאסיף, כולל ביום שני שעבר. מי היה מאמין, שאדם עם לב זהב, שלא רק שאינו מעורב בחיי פשע אלא מעולם לא פגע בזבוב, יירצח במהלך עבודתו על ידי אנשים מתועבים? מי היה מאמין, שאישה צעירה תהפוך לאלמנה, מהיום למחר, וילדיה בני הארבע והשנה יישארו יתומים לכל חייהם?
רק לפני חודשים ספורים עבר עבדאללה עם משפחתו הצעירה והיפה להתגורר בדירה חדשה בכפר, ממנה כבר לא ייהנה. רק לפני חודשים ספורים נולדה בתו השנייה, שכבר לא תזכה לקבל חיבוק מאביה.
הרצח הנורא הזה, כך אני חש, חצה כל קו אדום אפשרי, ולא רק מכיוון שהקורבן היה אדם חף מפשע, שכל "פשעו" שהיה במקום ובזמן הלא נכונים. אלא בגלל שבוצע לאור יום, לנגד עיני המטופלים והעובדים, דקות ספורות לאחר שד"ר עבדאללה סיים לטפל באחד הילדים. מה היה קורה לו אותו ילד, או מישהו מהעובדים, היה נפגע או חלילה נרצח גם הוא? הרי הם לא בוחלים בדבר, אותם אנשים שהשנאה מתווה את דרכם.
לא ייתכן שמדינה כה מתקדמת, עם צבא מהמשובחים בעולם, כזו שהצליחה לשים ידה על גדולי אויבינו, סינוואר ונסראללה, ויכולה להגיע עד קצה העולם אם רק תרצה, אינה יכולה למצוא את בני העוולה שרצחו את עבדאללה
איני אדם פוליטי אך ברור לי מעבר לכל ספק שעלינו, יהודים וערבים, תושבי העיר והכפר, צעירים ומבוגרים, ימין ושמאל, להתאחד ולהשמיע זעקה גדולה הבוקעת מעומק הלב. אף אחד אינו יכול לצאת נקי מהמחדל. אף אחד אינו יכול לומר שעשה הכל כדי למגר את הפשע והאלימות. הממשלה והמדינה, המשטרה והפרקליטות, אינן פועלות מספיק כדי לתת תחושת ביטחון לתושבים, במיוחד במגזר הערבי, בו כמות הרציחות כמעט בלתי נתפשת בממדיה. בתי המשפט נותנים עונשים מצחיקים לעבריינים וטחנות הצדק טוחנות לאט.
לפני כחמש שנים הותקפו באגרופים מנהל המיון שלנו דאז, ד"ר בני רביב, ורופא בכיר נוסף, על ידי מטופל שלא היה שבע רצון מהטיפול שקיבל. זוכר אני עדיין את פניו הנדהמות וספוגות הדם של ד"ר רביב, אדם מאיר פנים וטוב לב, שלא פגע מימיו באיש. בית המשפט גזר על התוקף עונש מגוחך של מאסר על תנאי, למרות שהיו לו הרשעות קודמות בגין אלימות. זו בדיוק הדרך להגיע למדרון חלקלק, בו אין דין ואין דיין ואיש הישר בעיניו יעשה. במצב כזה, אין פלא שצוותים רפואיים ממשיכים להרגיש כמו ברווזים במטווח, והרצח הבא עלול להיות רק עניין של זמן. הכתובת מזמן על הקיר והשעון מתקתק.
לא ייתכן שמדינה כה מתקדמת, עם צבא מהמשובחים בעולם, כזו שהצליחה לשים ידה על גדולי אויבינו, סינוואר ונסראללה, ויכולה להגיע עד קצה העולם אם רק תרצה, אינה יכולה למצוא את בני העוולה שרצחו את עבדאללה. לא ייתכן שימשיכו להסתובב חופשיים, בעוד חברי ורעי האהוב נמצא מתחת לאדמה.
השביתה בת השעתיים בשבוע שעבר, עליה החליטה ההסתדרות הרפואית בכל מערכת הבריאות, היא דבר מתבקש, וכך גם עצרת ההזדהות שערכנו, עשרות רבות של עובדים מהמרכז הרפואי, ברחבת הכניסה. האירוע היה מכובד ומרגש עד דמעות.
סולידריות היא דבר חשוב, וכך גם מחאה כנגד האלימות הנוראית כלפי צוותים רפואיים. אך אם לא יינקטו כל הצעדים כדי להגביר את האכיפה ותחושת הביטחון של התושבים, גל האלימות הזה יימשך ויחד איתו תקיפת הצוותים הרפואיים. זה עלול לקרות בכל מוסד רפואי במדינה, מצפון ועד דרום. אף אדם אינו חסין.
את ד"ר עבדאללה אהבו כולם בביה"ח שלנו, יהודים וערבים גם יחד. איך אפשר שלא לאהוב אדם כה נעים הליכות, עם חיוך שלא מש מפניו ואשר הצטיין בכל דבר בו נגע. אדם, שכל מה שרצה היה לגור בבית יפה עם אשתו וילדיו, להיות רופא ולטפל באנשים
בעת שמנהל המרכז הרפואי שלנו, פרופ' מסעד ברהום, החל את תפקידו, הוא טבע את שלוש המילים: "אדם לאדם אדם", המדברות על מתן רפואה מקצועית ואנושית, ללא הבדל דת, גזע או מין. "כל מי שנכנס בשערי המרכז הרפואי, מטפל או מטופל, עלינו לתת לכולם את היחס והשירות הטוב ביותר", הוא נוהג לומר.
ואכן, ביה"ח הנהדר שלנו הוא אי יציב של שפיות, הכולל פסיפס אנושי של החברה הישראלית, עם עובדים (ומטופלים) יהודים ונוצרים, מוסלמים ובדואים, דרוזים וצ'רקסים. במשך שנה ושלושה חודשים, בתקופת המלחמה, עבדנו יחד במתחמים תת קרקעיים, כתף אל כתף ומתוך תחושת שליחות עבור המטופלים, כאשר למעלה שרקו הטילים.
את ד"ר עבדאללה אהבו כולם בביה"ח שלנו, יהודים וערבים גם יחד. איך אפשר שלא לאהוב אדם כה נעים הליכות, עם חיוך שלא מש מפניו ואשר הצטיין בכל דבר בו נגע. אדם, שכל מה שרצה היה לגור בבית יפה עם אשתו וילדיו, להיות רופא ולטפל באנשים.
הרופאים והרופאות במערכת הבריאות שלנו מקדישים את החיים כדי להציל חיים ולסייע ולו במעט בהפגת כאבם של המטופלים. האלימות הנוראית חייבת להיפסק. דמנו אינו הפקר.
כולנו מרכינים את ראשינו לזכר עבדאללה, ואומרים: לא עוד!
הכותב הוא ד"ר ג'מאל עווד, מנהל מחלקה פנימית ו' במרכז הרפואי לגליל וקרוב משפחתו של ד"ר עבדאללה עווד ז"ל, שנרצח במהלך עבודתו כרופא
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
