זינוק במספר המומחים במינהל רפואי בישראל: מ-4.5 מסיימים בממוצע עד שנת 2015 ל-13 מסיימים בשנת 2022. כך עולה ממחקר חדש שפורסם בכתב העת Israel Journal of Health Policy Research של המכון הלאומי לחקר מדיניות בריאות.
עוד בעניין דומה
בשנות ה-80, עם התגברות המורכבות של מערכת הבריאות, התגבשה בישראל ההבנה כי רופאים בתפקידים בכירים זקוקים להכשרה פורמלית בניהול. ישראל היתה מהמדינות הראשונות שזיהו צורך זה, וכפועל יוצא, בשנת 1987 יסדו משרד הבריאות והמועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית את התמחות העל במינהל רפואי, הראשונה מסוגה בעולם.
מדובר בהתמחות-על רפואית מקיפה המיועדת לרופאות ורופאים מומחים מכלל התמחויות הבסיס, הכוללת מספר מרכיבים: תונית התמחות של שנתיים בניהול בכיר בשני ארגוני בריאות שונים (בתי חולים, קופות חולים, צה״ל או משרד הבריאות), מתוכן רוטציה של חצי שנה בארגון בריאות אחר; השלמת תואר מתקדם כמו MPH (בריאות הציבור), MHA (מינהל מערכות בריאות) או MBA (מינהל עסקים) ומעבר בחינות בכתב ובעל פה.
המחקר, שבחן את התפתחות התמחות-העל במינהל רפואי בישראל בין השנים 1987-2022, התבסס על פנקס הרופאים הלאומי. החוקרים ניתחו את הנתונים של כל הרופאים שהשלימו את התמחות העל מאז יסודה ועד סוף 2022, כולל מידע על שנת קבלת הרישיון הרפואי, עיר המגורים והתמחויות נוספות. בנוסף, נבדקו אתרי האינטרנט של ארגוני בריאות מרכזיים כדי לזהות שמות המנהלות והמנהלים הבכירים ולבחון כמה מהם היו מומחים במינהל רפואי.
בראש צוות החוקרים עמד ד״ר יואל אנג'ל מבית החולים איכילוב בתל אביב והוא כלל גם את הדוקטורנטית דר גולדשטיין, ד״ר נבו בראל, פרופ׳ גיל פייר, פרופ׳ מיקי הלברטל וד״ר עדי ניב-יגודה.
הממצאים מעלים תמונה מקיפה של התחום: משנת 1987 השלימו 277 רופאות ורופאים את התמחות העל, כאשר מספר הניגשים לבחינות ההתמחות גדל מאוד מאז 2015 – מחציון של 4.5 ניגשים מדי שנה ל-13. החוקרים משייכים גידול זה, בין היתר, לחוזר מנכ״ל משרד הבריאות שנכנס לתוקפו ב-2011 ומחייב מומחיות במינהל רפואי לצורך מינוי לתפקידי ניהול בכירים בבתי החולים ובקופות החולים וליסודה של תכנית ״ענבר״ לפיתוח מנהיגות רפואית במערכת הבריאות.
הרוב המכריע (97.1%) של המומחים במינהל רפואי מחזיקים בהתמחויות נוספות, בעיקר ברפואה פנימית, רפואת ילדים, רפואת משפחה או בריאות הציבור. התמחויות מסוימות כמו בריאות הציבור מיוצגות ביתר, בעוד אחרות כמו הרדמה, מיוצגות בחסר. המומחים משלימים את תת ההתמחות בממוצע 18 שנים לאחר קבלת הרישיון הרפואי.
מעניין לציין כי רק 14.4% מהמומחים מתגוררים בצפון הארץ או בדרומה. עם זאת המחברים מציינים בפרק המגבלות של המחקר כי הנתונים הזמינים דרך אתר משרד הבריאות חסרים פרטים דמוגרפיים בסיסיים רבים, כולל גיל ומגדר, מה שמגביל את היכולת לנתח את הנתונים מהיבטים אלה, ועל כן מתוכנן מחקר המשך שיעמיק את ההבנה בנתונים אלה.
בבחינת איוש תפקידים בכירים במערכת הבריאות, נמצא כי 61.3% ממנהלי בתי החולים הכלליים הם מומחים בניהול רפואי, לעומת שיעור נמוך יותר בקרב מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים (20%), בכירי משרד הבריאות (35.1%) ובכירי קופות החולים (7.8%).
כאמור, ישראל היא המדינה היחידה המציעה התמחות פורמלית במינהל רפואי ומחייבת הכשרת ניהול לתפקידים בכירים. בהשוואה, למדינות אחרות, כמו ארה"ב ובריטניה, רופאים בתפקידי ניהול לעתים משלימים תארי MBA או MHA, אך אין זו חובה. המודל הישראלי מציע יתרון משמעותי בכך שהוא מספק הכשרה אחידה, מפוקחת ובהיקף ניתן להרחבה, תוך חיזוק מערכת הבריאות באמצעות רישות בעלי תפקידים הבכירים בכלל הארגונים.
הכותבים מציינים כי הגידול העקבי במספר המומחים בניהול רפואי מעיד על יציבות המודל הישראלי הייחודי ועל פוטנציאל ההרחבה שלו, שעשוי לשמש כדוגמה למערכות בריאות אחרות בעולם. עם זאת, החוקרים מדגישים כי הייצוג המוגבל של מומחים אלה בתפקידים בכירים בארגונים מסוימים, וריכוזם בהתמחויות ואזורים גיאוגרפיים ספציפיים, מחייב התייחסות לשם הגברת הגיוון בהנהגה וצמצום פערים במערכת הבריאות.