שימוש מתמשך באופיואידים הוא אינדיקטור נפוץ לנזק הקשור לשימוש באופיואידים לאחר טראומה. במחקר שממצאיו פורסמו לאחרונה בכתב העת PAIN, חוקרים ביקשו להעריך את שיעור ההיארעות ולזהות את גורמי הסיכון לשימוש מתמשך באופיואידים, בקרב חולים בניו זילנד שאושפזו עקב טראומה ולא השתמשו בעבר באופיואידים.
עוד בעניין דומה
מחקר עוקבה רטרוספקטיבי מבוסס-אוכלוסייה זה שילב נתונים ממספר מקורות, וכלל את כל חולי הטראומה בכל גיל שאושפזו בכל בתי החולים בניו זילנד בין השנים 2007 ל-2019. מטופלים נכללו במחקר אם הם קיבלו אופיואידים לאחר השחרור וסווגו כנאיביים לאופיואידים, כלומר לא קיבלו אופיואידים בעבר או לא אובחנו עם הפרעת שימוש באופיואידים במהלך 365 הימים שקדמו לשחרור. התוצא העיקרי היה שיעור ההיארעות של שימוש מתמשך באופיואידים, שהוגדר כהמשך שימוש באופיואידים בין 91 ל-365 ימים לאחר השחרור. כמו כן, החוקרים השתמשו ברגרסיה לוגיסטית רב-משתנית כדי לזהות גורמי סיכון בלתי תלויים עבור שימוש מתמשך באופיואידים.
סך של 177,200 חולים נכללו במחקר. לפי תוצאות המחקר, 15.3% (n = 27,060) מהמטופלים פיתחו הפרעת שימוש מתמשך באופיואידים בהתבסס על הקריטריונים ששימשו לאנליזה הראשונית, כאשר אנליזות רגישות הראו שיעור היארעות שנע בין 14.3% ל-0.8%. גורמי הסיכון שנקשרו לאופיואידים ולשימוש מתמשך בהם כללו החלפה בין אופיואידים שונים (יחס סיכויים מותאם 2.62; רווח בר-סמך 95%:2.51-2.73 ), קבלת מרשם למספר אופיואידים (לעומת קודאין; יחס סיכויים מותאם 1.44; רווח בר-סמך 95%: 1.37-1.53), שימוש באופיואידים בשחרור איטי (יחס סיכויים מותאם 1.32; רווח בר-סמך 95%: 1.26-1.39) וקבלת מינון כולל גבוה יותר במרשם השחרור הראשוני (יחס סיכויים מותאם 1.26; רווח בר-סמך 95%: 1.20-1.33).
החוקרים מסכמים כי כאחד מכל שבעה מטופלים נאיביים לאופיואידים, שקיבלו אופיואידים לאחר טראומה, פיתח הפרעת שימוש מתמשך באופיואידים. ממצאים אלה מדגישים את החשיבות של זיהוי גורמי הסיכון הללו בעת מתן מרשם לאופיואידים עם השחרור.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
