הזהות האנושית נרקמת במהלך חיי האדם ומתהווה על ידי ההקשרים שהוא חי ופועל בהם. זהות האדם היא מסע בתוך קהילות שונות: משפחה, מקצוע, חברה, תרבות, מסורת, דת, מדינה. איש אינו יכול לספר את הזהות של האחר; הזהות נחווית ונשמעת תמיד בגוף ראשון יחיד, המספר על מסע חייו.
למרות השונות הרבה, בני אדם בקהילה אזרחית־מדינית דמוקרטית חברים בשתי קהילות־יסוד, המכוננות את חייהם: הקהילה המוסרית והקהילה האזרחית־המדינית. היחס בין קהילות אלה הוא היררכי, ובו הקהילה המוסרית קודמת ומתנה את הקהילה האזרחית. מעשה בלתי מוסרי יישאר אסור, גם אם הקהילה האזרחית תחטא ותבחר בו. הטעם לכך ברור: האדם כיצור אוטונומי האחראי לעולמו קודם לחברה האזרחית־המדינית שכן חברה זו מבוססת על ערכו הפנימי של כל אדם.
ערכי המוסר הם אוניברסליים, ולפיכך מחייבים את הקהילה האזרחית־המדינית, שהיא קהילה משנית ביחס לקהילה המוסרית המבטאת את ערכי היסוד של הקיום האנושי. במדינות מתוקנות ערך האדם בא לידי ביטוי בחוקה. בישראל ערך זה בא לידי ביטוי ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", המשקף את "ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין" (לשון החוק). בין מטרות החוק: "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו".
הרופאים חברים גם בקהילה הרפואית. מבחינה מקצועית, קהילה זו מייצרת ידע, שתכליתו טיפול בחולה הזקוק לעזרה. אבל הרופא גם חבר בקהילה מוסרית רפואית, שמטילה עליו מחויבות שמעבר למחויבותו כחבר בקהילה הרפואית. הרופא מקבל עליו התחייבויות ייחודיות, שאינן חלות על אחרים. תודעה זו מפעמת בשבועת הרופא, שחזרה ונוסחה מאז העת העתיקה ועד ימינו.
קבלת שבועה זו היא רגע דרמטי מקודש בחיי הרופא. הוא מקבל עליו חובה שמעבר לחובות המוסריות הסטנדרטיות. במחויבות זו הרופא מחויב לטפל בגוף ובנפש של אדם — כל אדם הזקוק לטיפול — תוך כדי השהיית שיקולים שיפוטיים אחרים. הרופא רואה רק את האדם הסובל בגופו ובנפשו. לפיכך, הרופא מחויב לטפל גם במי שביצעו פשעים נוראים. אין הוא רשאי לקבוע כי יש נסיבות שבהן הוא משוחרר מחובת הטיפול בחולה.
רופאים אינם רשאים להסתגר בחדריהם ולהמתין שהנזקק לעזרה יגיע אליהם. האתיקה הרפואית מחייבת את הרופא להעמיד את עצמו לשירות של הנצרך בכל מקום ובכל זמן, שכן הרופא קיבל עליו ייעוד ייחודי: התייצבות מוחלטת לצד האדם
המחויבות הרפואית מחייבת את הרופא להראות אחריות כלפי כל מצב של חולי ומצוקה התובעים התייחסות רפואית. רופאים אינם רשאים להסתגר בחדריהם ולהמתין שהנזקק לעזרה יגיע אליהם. האתיקה הרפואית מחייבת את הרופא להעמיד את עצמו לשירות של הנצרך בכל מקום ובכל זמן, שכן הרופא קיבל עליו ייעוד ייחודי: התייצבות מוחלטת לצד האדם. עליו להגיע אל מקום החולי והכאב, תמיד, בלא שהיות ובלא שיפוטיות. הרופא מתחייב בשירות האנושות בדאגה לקיום הפיסי והנפשי של בני אדם, גם במצבי סיכון חמורים.
בזמנים אלה רופאים מוצאים את עצמם במתח בין חובתם הרפואית להושיט עזרה לגוף ולנפש, לבין תביעות הנובעות מהדרג המדיני. המתח עולה במיוחד בקרב מנהלים רפואיים המצויים במגע מתמיד עם הדרג המדיני. אבל רופאים אינם פקידי מדינה, גם אם הם מקבלים את משכורתם מהמדינה, ומימון מוסדות הרפואה הוא בידי המדינה — כפי שאנשי אקדמיה אינם עובדי מדינה.
המדינה הדמוקרטית־הליברלית מיוסדת על ההנחה שלפיה תפקיד המדינה הוא לפעול למען בני אדם החיים במסגרת המדינית. המימון הרפואי של מוסדות רפואה הוא חובה המושתתת על המדינה ואיננה מעשה חסד שלה. מנהלי בתי החולים הם שליחי הרפואה והרופאים; הם אינם רשאים למנוע פעולה רפואית שנועדה לסייע לזקוקים לעזרה בשם נימוק חוץ־רפואי.
קביעות אלו חשובות במיוחד כעת, לנוכח מצוקת החטופים בשבי חמאס. מעדויות של רופאים אנחנו למדים, שנסיונות להעלות את השיח בנושא בתוך בתי החולים בישראל נתקלים לפעמים בהתנגדות, תוך כדי הצגת טיעונים כמו: "אנחנו מבקשים שלא להכניס למרחב הטיפולי (בית חולים) שיח פוליטי", "כמוסד רפואי עלינו להישאר ניטרליים" ו"כבית חולים יש לעובדים עמדות שונות, ואיננו רוצים לגרום לוויכוחים מסוג זה בתוך כותלי בית החולים".
הקביעה, שהסבל האיום של החטופים ו/או ההשפעה הבריאותית והנפשית של הנושא עלינו כחברה ועלינו כאינדיווידואלים היא שאלה פוליטית, שאינה עניינו של הרופא — בטעות יסודה. הסבל של החטופים מחייב את הרופאים לעשות כל שביכולתם כדי למזער אותו
טענות מעין אלו מוטעות והן מבוססות על חוסר הבנה של משמעות המושג "פוליטי". כבר אריסטו הצביע על כך שהאדם הוא "חיה פוליטית" שכן חייו מתנהלים במרחב החברתי־הציבורי. אין אדם הסגור רק בגבולות עצמו, יצור אוטונומי שדבר אין לו בעולם מחוץ לעצמו. המושג "פוליטי" מסמן שני מרחבים שונים — המרחב הציבורי והמרחב המדיני־הפוליטי. כל בני האדם חיים במרחב הציבורי, המציין את מכלול ההקשרים שבני האדם חיים בהם ופועלים עם זולתם. מרחב זה מובחן מהמרחב הפרטי, המסמן את ביתו הפרטי של אדם. לעומת זאת, המרחב המדיני־הפוליטי מסמן את מרחב ההכרעות והכוח של השלטון וגם את מרחב החקיקה.
לפיכך הקביעה, שהסבל האיום של החטופים ו/או ההשפעה הבריאותית והנפשית של הנושא עלינו כחברה ועלינו כאינדיווידואלים היא שאלה פוליטית, שאינה עניינו של הרופא — בטעות יסודה. הסבל של החטופים מחייב את הרופאים לעשות כל שביכולתם כדי למזער אותו. בהעדר גישה אל החטופים עצמם, על הרופאים להיות הפעמון המצלצל, שיפנה אל כל מי שחי בישראל. פניית הרופאים והעלאת הנושא לשיח הציבורי הכרחיות שכן הן מעצימות את האחריות המוטלת על כל אחד מחברי הקהילה האזרחית לדעת את העובדות.
רופא המתנגד להשמעת הקול של רופאים בנושאים אלה מועל באחריותו כרופא, מפר את שבועת הרופא, שובר את הסדר ההיררכי של המחויבות המוסרית והרפואית ונעשה לפקיד של המדינה
גם אם לפנייה זו יש השלכות, היא איננה פוליטית מדינית; היא ביטוי למחויבות הרופא. רופא השותק לנוכח מצב זה מועל באחריותו הרפואית ובשבועה שנשבע לעשות כל שיוכל למען הסובלים, הכואבים והחולים.
גם אם לקול של הרופאים יש השלכות פוליטיות־מדיניות, אסור להם לשתוק שכן המדינה מחויבת להגן על חיי אדם, ובמיוחד על חיי מי שנמצא במצוקה. רופא המתנגד להשמעת הקול של רופאים בנושאים אלה מועל באחריותו כרופא, מפר את שבועת הרופא, שובר את הסדר ההיררכי של המחויבות המוסרית והרפואית ונעשה לפקיד של המדינה, החוסם את החובה המוסרית.
ההיסטוריה האנושית עמוסה במקרים של רופאים שמעלו בחובתם בשם נאמנותם למדינה. חטאם היה כפול: הם הפרו את שבועתם ופגמו ביחס ההיררכי היצוק בתבנית המדינה הדמוקרטית, שבה המחויבות המוסרית והמחויבות הרפואית קודמות ובלתי מותנות במדינה ומוסדותיה. רופאים המחויבים לייעודם מוכרחים לפעול תמיד למימוש ייעודם. הם לעולם אינם יכולים להיות ניטרליים.
פרופ' ישראל עמירב הוא רופא ריאות ילדים, חבר בקבוצת "בואו — באים ומצילים אותם ואותנו"
פרופ' אבי שגיא, פילוסוף וחוקר של הפילוסופיה היהודית; פרופסור אמריטוס בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן; עמית מחקר במכון שלום הרטמן
(המאמר פורסם לראשונה ב"הארץ")
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
