מאה חטופים וחטופות מוחזקים כבר יותר מ-14 חודשים בשבי החמאס. זהו פצע מדמם בלב החברה הישראלית. הכאב הוא בלתי נתפש, לא רק עבור המשפחות, אלא גם עבור כלל אזרחי מדינת ישראל, עבור כולנו – כקהילה וכמדינה.
לפני כחודשיים התחלנו לזהות תופעה כואבת: מעין "נרמול" של מצב בלתי אפשרי. הכחשה, פחד להתמודד עם האובדן, תחושת חוסר אונים מול מוסדות ותקווה שנסדקה – כל אלה הובילו רבים מאיתנו להתרחק מהכאב, במקום להתקרב אליו. הפוליטיזציה שנדבקה לנושא הוסיפה נדבך נוסף של קרע, ודווקא המשפחות, שזקוקות לכולנו עכשיו, נותרו להתמודד לבד.
ואיפה אנחנו, אנשי מערכת הבריאות, בתוך הסיפור הזה?
בספטמבר האחרון, אחרי רצח שישה חטופים, כמה רופאים אמיצים החליטו לא לשתוק עוד. הם פתחו בשביתת שֶבת מול הכנסת, שהובילה לכנס רופאים בספריה הלאומית בירושלים. הייתי שם, והדברים ששמעתי זעזעו אותי. ד"ר אמיר בלומנפלד, לשעבר ראש ענף טראומה בחיל הרפואה, וד"ר הילי כוכבי, פסיכולוגית חינוכית, הציגו בכנס את המצב הרפואי והנפשי של החטופים ואת השפעת השבי המתמשך על החברה הישראלית כולה.
מה ששמעתי בכנס גרם לי להבין שמעט מדי אנשי בריאות מכירים את ההשלכות העצומות הללו, לא רק על החטופים אלא גם עלינו – על ילדינו, משפחותינו והחברה שלנו. מתוך תחושת שליחות, הזמנתי את ד"ר בלומנפלד וד"ר כוכבי להרצות בפני צוות הרופאים בבית החולים דנה לילדים בתל אביב.
בפני אולם מלא מפה לפה הם הציגו את המידע הקשה אך החשוב הזה. ד"ר בלומנפלד תיאר את הסיכונים הבריאותיים החמורים הכרוכים בשבי ממושך בחללים סגורים, וד"ר כוכבי שיתפה איך הימצאות ממושכת של חטופים בשבי החמאס משפיעה על כולנו, כחברה וכהורים – בהיותנו עומדים מן הצד (bystanders) לנוכח האסון המתמשך.
השתיקה וההדחקה פוגעות לא רק במאבק אלא גם בנו. עלינו להמשיך לדבר, לפעול ולחזק את האמונה שאפשר לשנות. השבת החטופים אינה רק עניין לאומי – היא חובה מוסרית בסיסית וחובה מקצועית בסיסית
עבור רבים מהמשתתפים היתה זו הפעם הראשונה שבה הם הבינו את המימדים האמיתיים של ההשפעה. ביציאה מההרצאה, שלושתנו שוחחנו וגיבשנו תובנה: המידע הזה חייב להגיע לכל פינה במערכת הבריאות.
במקביל, ההרצאות עוררו הדים רבים והחל ביקוש רב להרצאות אלו במקומות רבים ברחבי הארץ. היה ברור שלא נוכל להיענות בעצמנו לביקוש הרב, ולכן החלטנו להחליט להכשיר צוות מרצים מקצועיים שיעבירו את ההרצאות במקביל אלינו. כך נולד מיזם "בואו" – באים ומצילים אותם ואותנו.
הפעולה הראשונה של המיזם, אחרי ההרצאה בביה"ח דנה, היתה להכשיר מרצים ומנחים נוספים כדי להפיץ את המסר ברחבי הארץ. במפגש הזום הראשון השתתפו 120 אנשי בריאות ובריאות הנפש, שקיבלו הדרכה וכלים כדי לשתף את המסר במקומותיהם. מאז, המיזם התרחב במהירות וכיום הוא כולל כ-400 מרצים בכל רחבי הארץ.
כמרכז רפואי מוביל בישראל, בית החולים איכילוב היה הראשון לארח את ההרצאה החשובה הזו. האולם היה מלא עד אפס מקום. עשרות ישבו על הרצפה וצבאו על דלת הכניסה. בהרצאה זו ד"ר בלומנפלד סקר את מצבם הרפואי של החטופים בשבי על סמך המידע המקצועי הקיים ברשותנו; ד"ר כוכבי דיברה על ההשפעה הנפשית של השבי על החברה הישראלית ועל ילדינו, בכותרת מצמררת: "נגמר לנו האוויר". ד"ר אילת לוי שחר, רופאת משפחה ואם לנעמה, אחת החטופות, סגרה את הכנס בהרצאה מרגשת, שבה שיתפה אותנו בכאב ובתקווה שלה כאמא וכרופאה שנמצאת בסיטואציה קיצונית ובלתי אפשרית.
מאז אותן הרצאות פורצות הדרך ב"דנה" וב"איכילוב", הועברו הרצאות רבות נוספות ב"שיבא", ברמב"ם, ב"סורוקה", בקרב אנשי ונשות "צבר רפואה" ומתוכננות הרצאות רבות נוספות בבתי חולים ברחבי הארץ (שמיר, וולפסון, קפלן, בני ציון, ארגון רופאי ישראל, שלוותה ומקומות רבים נוספים).
אין זה במקרה שעשרת הדיברות מתחילות דווקא בהזכרת אלוהים כמי ש"הוציאנו ממצרים מבית עבדים" ורק בהמשך מופיעות שאר הדיברות. כחברה שנבנתה על ערכים של חירות וחמלה, זהו צו מוסרי עבורנו להיאבק למען החזרת החטופים.
אנחנו, אנשי מערכת הבריאות, שמוקד חיינו הוא ריפוי וטיפול, מחויבים שלא לעמוד מהצד. השתיקה וההדחקה פוגעות לא רק במאבק אלא גם בנו. עלינו להמשיך לדבר, לפעול ולחזק את האמונה שאפשר לשנות. השבת החטופים אינה רק עניין לאומי – היא חובה מוסרית בסיסית וחובה מקצועית בסיסית.
בואו נהיה אנחנו, אנשי הרפואה, אלה שמובילים את הקריאה. בואו נהיה מי שבאים ומצילים – אותם ואת עצמנו.
קישור להזמנת הרצאה/חוג בית/מפגש כאן
הכותבים: פרופ' ישראל עמירב, מומחה לרפואת ילדים ולמחלות ריאה בילדים, בביה"ח "דנה-דואק", איכילוב
ד"ר אמיר בלומנפלד, אוניברסיטת תל אביב (לשעבר רע"ן טראומה החיל הרפואה)
ד"ר הילי כוכבי, פסיכולוגית חינוכית, המכללה האקדמית תל-אביב-יפו והמרכז האקדמי למשפט ולעסקים
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
