מאז השבעה באוקטובר אנשי מקצועות הבריאות מטפלים באלפי הנפגעים בגוף ובנפש. מיטב אנשי הרפואה היו ועודם נמצאים בחזית, חלקם אף שילמו בחייהם על גבורתם. רופאים עומדים לצד החטופים ומשפחותיהם, מתייצבים בוועדות בכנסת, בעצרות ובכיכרות וקוראים לתיקון ולריפוי.
אבל כקהילה, במלחמה קצת נעלמנו ונאלמנו. בעוד בהפיכה המשטרית קולנו היה צלול וברור - אין בריאות בלי דמוקרטיה, נדמה כי במלחמה איבדנו את הקול הקולקטיבי, לא רק כיוון ששקענו בעשייה המקצועית.
הפגנות בזמן מלחמה נדמו, בוודאי בתחילתה, לא לגיטימיות. עם המשכה, ריבוי האסונות והעוולות בלבלו את דעתנו והקשו על מיקוד המאבק, והלא יש כל כך הרבה מהם: אי-החזרת החטופים, מצוקת המפונים, אי השוויון בנטל, השחיתות בואך פשע, ולאחרונה חוק ההסדרים, שמשמעותו הלכה למעשה הכפפת המקצוענות של מערכת הבריאות לשליטת הפוליטיקאים - הכל מקומם ובלתי נתפש, הכל מציף ומעוור. ובתוך אלה, האבל, החרדה והייאוש משתלטים. עמיתים יקרים – מנהלים, מתמחים וסטודנטים – עוזבים את הארץ, או שאינם חוזרים אליה. ואלה שעדיין נאבקים מתחילים לחוש על בשרם את מהות המושג "חוסר אונים נרכש".
האם עדיין יש לנו כרופאים ואנשי מקצועות בריאות תפקיד ברור בתקופה הנוראה הזו? האם יש לנו קול ייחודי? חברות וחברים, זה לא כל כך מסובך. למעשה, זה די פשוט. התשובה היא "כן", והקול הוא "ובחרת בחיים".
אין כרגע מטופל שמצבו קשה יותר ממצבם של החטופים. גם אלה מאיתנו שלא בוחרים בשביתה צריכים לעמוד לצד עיקרון זה והנלחמים עליו - עיסקה עכשיו
"ובחרת בחיים" – כשישים חטופות וחטופים עודם בחיים, ולא נותר להם כמעט זמן. מי כמונו מבין את המשמעות הפיזיולוגית והפסיכולוגית של היותם בשבי. ועם החורף הקרב, הסיכוי לשרוד זעום. מספר רופאים אמיצים כבר שובתים, מתוך עקרון הטריאז' הברור לנו –אנו אמונים על בריאות כלל הציבור, לא רק על בריאות מטופלינו, ואין כרגע מטופל שמצבו קשה יותר ממצבם של החטופים. גם אלה מאיתנו שלא בוחרים בשביתה צריכים לעמוד לצד עיקרון זה והנלחמים עליו - עיסקה עכשיו.
"ובחרת בחיים" - מעל 800 חיילות וחיילים מטובי בנותינו ובנינו נהרגו עד כה במלחמה, ועשרות אלפים נפצעו, ובעודנו כותבים שורות אלו, מספרם ממשיך ועולה. אנו מטפלים כמיטב יכולתנו בשדה הקרב, בבתי החולים, במוסדות השיקום ובמרפאות בריאות הנפש, אך הרפואה הטובה ביותר היא מניעה. למרבה האימה, נראה כי המניעה היחידה בה עוסקת ההנהגה היא הימנעות מהגעה להסדר מדיני. עלינו לדרוש כל מאמץ להפסקת הלחימה עכשיו.
מצב בו בריאותם וחייהם של החטופים תלויים באישור עיסקה ע"י אדם אחד בלבד הוא דיקטטורה; השתמטות מנטל השירות הצבאי באישור הממשלה היא פגיעה מהותית בשוויון; הסטה של תקציבי עתק ממערכת הבריאות והרווחה למגזרים מקורבים היא פגיעה בצדק ובבריאות; ניסיון להכפפת המקצוענות הרפואית לפוליטיקאים מעמיד בסכנה את איכות הרפואה
"ובחרת בחיים" - כאנשי מקצועות הבריאות, לא נאטום ליבנו לסבל ולמוות של אלפי אזרחים בלתי מעורבים - משני הצדדים. כך גם בשבועת הרופא העברי, "ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה, אם גר ואם נוכרי". חובתנו המוסרית לדרוש הפסקת הלחימה ככל שהיא כבר אינה מהווה מימוש זכותנו להגנה עצמית ומונעת משיקולים זרים.
"ובחרת בחיים" – אנו עדיין נאבקים למען הדמוקרטיה, שכן אין בריאות בלי דמוקרטיה. חוק ביטוח בריאות ממלכתי נפתח בהצהרה שמערכת הבריאות תהא מושתת על "צדק, שוויון ועזרה הדדית". מצב בו בריאותם וחייהם של החטופים תלויים באישור עיסקה על ידי אדם אחד בלבד הוא דיקטטורה; השתמטות מנטל השירות הצבאי של חלק מהמגזרים באישור הממשלה היא פגיעה מהותית בעקרונות השוויון והעזרה ההדדית; הסטה של תקציבי עתק ממערכת הבריאות והרווחה למגזרים מקורבים היא פגיעה בצדק ובבריאות; וכעת, ניסיון להכפפת המקצוענות הרפואית לפוליטיקאים מעמיד בסכנה את איכות הרפואה בעתיד.
החשש מ"הכנסת הפוליטיקה לחדר הטיפולים" מוכר, אבל זהו חוסר הבנה של המחויבות החברתית והמוסרית הנגזרת ממקצוע הרפואה ושזורה בו. הארגון המקצועי הרשמי של הרופאות והרופאים, ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י), חרט על דגלו "לדאוג לרפואה, למערכת הבריאות ולציבור הרופאים". כלומר, הר"י אינה (רק) ארגון לשמירה על זכויות עובדים, אלא ארגון שנוסד למאבק על הרפואה הציבורית ועל בריאות התושבים, דהיינו – מאבק פוליטי (אך לא מפלגתי).
אלה הטוענים שזיהוי פוליטי של רופא עלול לגרום למטופל מהצד השני של המתרס לחוש מאוים או מופלה לרעה אינם מבינים שאין "צד שני של המתרס" בבריאות – הרופא תמיד לצד המטופל, ותמיד שם את טובת המטופל לפני הכל. המאבק על החזרת החטופים, סיום המלחמה ובעד דמוקרטיה, הוא למען בריאות הציבור. כל הציבור. מי שבחדר, מי שבפריפריה, מי שבצבא ומי שבמנהרה. כולנו.
רופאים ואנשי בריאות יקרים, יש לנו תפקיד, יש לנו קול ייחודי ויותר מכך, יש לנו חובה להשמיעו - ובחרת בחיים.
הכותבת, ד"ר דפנה שפט, היא מומחית ברפואה פנימית ובפסיכיאטריה, מנהלת מרפאה פסיכוגריאטרית בשירות הציבורי
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
