מדי שנה בעת קריאת פרשיות ספר בראשית, תהיתי מה פשר הסיפור המפורט של מלחמת הארבעה והחמישה, נפילת לוט, אשתו ובני משפחתו בשבי. לוט, אחיינו של אברהם, מצטרף אל אברהם במסעו מאור כשדים, דרך חרן לארץ כנען. לאחר זמן נפרדים לוט ואברהם, ולוט בוחר לעבור לגור בערי הכיכר הסמוכות לסדום. בהמשך פורצת מלחמה, מעין מלחמת עולם, בין קואליציות ארבעת וחמשת המלכים, ולוט, אשתו ובני משפחתו נופלים בשבי. פליט מהמלחמה מגיע אל אברהם ומספר לו על נפילתו של לוט ומשפחתו בשבי, ואברהם יוצא בנחישות לחלצם מידי שוביהם.
המסר הנוגע לחשיבות פדיון השבויים צועק מתוך הסיפור המקראי הזה, שהסאבסטקסט שלו הוא שגורלם של שבויים היה עבדות ומוות. עם חזרתם של פדויי שבי החמאס, נקראתי יחד עם עמיתיי הפסיכיאטרים ואנשי בריאות הנפש לטפל בהם, וכך התוודענו ישירות אל הזוועה הנוראית בהחזקתם שם. פגיעה בלתי פוסקת הכוללת הכאה, הרעבה, מניעת שינה, התעללות רגשית, איומים, אונס ופגיעה מינית, שהייה בתנאים פיזיים שאינם מאפשרים עמידה או אוויר מספיק, בידוד ותנאי חום וקור קיצוניים.
אבל במקרא הסיפור אינו נגמר בחילוצם ההרואי של השבויים, וממשיך בתיאור כואב של האירועים הסובבים את לוט, אשתו ובנותיו, לאחר שחרורם מהשבי. סיפור התמודדותם של פדויי השבי המקראיים מעלה מחשבות על דרכי ההתמודדות של ניצולי הטראומה ופדויי השבי. לוט ומשפחתו חוזרים להתגורר בסדום. אמנם עיר של חטאים ורשע, אבל תוך שמירה על המסגרת המשפחתית. יחד נשבו ויחד ניצלו מהשבי. האם מופיעים אצלם זכרונות חוזרים, מפחידים, לא רצוניים וחודרניים של אירועי השבי הקשים?
כאשר קבוצה גדולה של אנשים חווה טראומה קבוצתית, כמו מלחמה, אסון טבע או פיגוע המוני, מתרחשים תהליכים ייחודיים במישור החברתי והאישי כאחד, הכוללים תחושת הלם ואובדן ביטחון, תחושת זעזוע ממושכת, בלבול ואפילו חוסר אמון בעולם ובבני האדם סביבם
אחת מבנותיו של של לוט, פלטית, בוחרת בדרך של תיקון עולם מתוך צדקה וחסד. המדרש (פרקי דרבי אליעזר) מספר על פלטית, שהיתה נשואה לאחד מגדולי העיר סדום. היא ראתה אדם עני ברחוב העיר וריחמה עליו. אנשי סדום אסרו על כל עזרה לנזקק, אבל למרות איסור זה, בכל יום בזמן שפלטית יצאה לשאוב מים, היא הסתירה בכד המים שלה מזון ומסרה אותו בהיחבא לאותו עני. אנשי סדום, שהתפלאו איך העני שורד, בדקו ומצאו כי פלטית תומכת בו וחרצו את דינה להישרף למוות. צעקותיה המרות של פלטית בזמן הוצאתה להורג בשריפה הגיעו לאוזני הוריה, לוט ואשתו, ואחיותיה, והצעקות האלו הצטרפו להדי הסיוטים שוודאי העירו אותם משנתם בלילות מאז שובם מהשבי. לטראומה הלאומית הצטרפה טראומה חברתית ומשפחתית באובדן הבת-האחות.
המדרש מספר כי צעקתה של פלטית עלתה לפני הקדוש ברוך הוא, ולאחר בחינת העוול הנורא שנעשה לה, התקבלה ההחלטה להרוס את העיר סדום. אנשי סדום היו "רעים וחטאים" שנים רבות. מה הביא להחמרה הקיצונית שהביאה לכך שלא נותרו עוד צדיקים בסדום? בדומה ללוט ומשפחתו, גם אנשי סדום הפסידו במלחמה, וחלקם נלקחו בשבי ושוחררו בידי אברהם.
כאשר קבוצה גדולה של אנשים חווה טראומה קבוצתית, כמו מלחמה, אסון טבע או פיגוע המוני, מתרחשים תהליכים ייחודיים במישור החברתי והאישי כאחד, הכוללים תחושת הלם ואובדן ביטחון, תחושת זעזוע ממושכת, בלבול ואפילו חוסר אמון בעולם ובבני האדם סביבם. תחושות אלו מקשות על התארגנות מחודשת ועל מציאת יציבות חדשה. את התנהגות אנשי סדום אפשר לפרש כתהליך של ניכור בין אנשים לבין הקהילה ולחיבור בינאישי שהופך לכוח מזיק ומרע עם הזולת, בעיקר עם הנזקקים וה"אחרים".
מן השמיים נשלחים מלאכים למשימת הפיכת סדום, אך קודם לכן, לחילוץ לוט ומשפחתו מן העיר. כשמגיעים המלאכים לסדום, לוט מפציר בהם לבוא אל ביתו, אך אנשי סדום צובאים על הבית בדרישה להוציאם. לוט יוצא אל ההמון, מבקש להגן על הזרים המתארחים בביתו ומציע עסקת חליפין נוראה: "הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ--אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי".
מה מביא לשיבוש הערכים של לוט ולנכונותו להפקיר את בנותיו למען הגנה על אורחיו? מה עובר ברגעים אלה על אשתו ובנותיו של לוט, שהצעה זו נשמעה גם באוזניהן? אשת לוט, ניצולת השבי, שעברה התעללות עד לחילוצה, שאיבדה את בתה פלטית בנסיבות טרגיות, חשופה כעת לתכנית איומה של בעלה שעיקרה הקרבת הבנות להמון הפרוע שבחוץ.
בנותיו של לוט, מתוודעות אל הגורל המצפה להן, כשצעקותיה של אחותן עדיין מהדהדות באוזניהן. הטראומה הנוספת, הזוגית והמשפחתית, הופכת לקשה עוד יותר.
תכניתו של לוט איננה יוצאת אל הפועל והמלאכים מחלצים אותו את אשתו ובנותיו, תוך שהם מורים להם: "הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ--אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ, וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר: הָהָרָה הִמָּלֵט, פֶּן-תִּסָּפֶה". האזהרה ברורה: מי שלא יימלט ומי שיביט לאחור – ימות. המשך הסיפור ידוע. אשת לוט, מביטה לאחור והופכת לנציב מלח.
הפרשנים המוקדמים והמאוחרים נחלקים בהבנת דמותה של אשת לוט, המכונה במדרש עירית או עידית. חלקם מציגים אותה כאישה מורדת, שנענשה על כך שחשפה את האורחים שלוט הכניס אל ביתם והמרתה את פי המלאכים. אחרים מציגים אותה כאישה דואגת, שהביטה בחמלה לאחור, לבדוק האם בנותיה הנשואות הולכות אחריה בתקווה שיינצלו מהגורל הצפוי לכל אנשי סדום, ואת הפיכתה לנציב מלח כתקלה בגלל שראתה את השכינה.
דרך נוספת להבין את אשת לוט ומעשיה היא התבוננות בטראומה המורכבת שהיא נושאת כניצולת שבי, שחוותה בנוסף את טראומת מות בתה בייסורים ואת טראומת הבגידה של בעלה בבנותיהם. לכל אלו מצטרפת כעת טראומת הפיכת העיר סדום – הרס הבית, הרחובות והעיר בה היא התגוררה, אובדן המשפחה המורחבת – בנותיה הנשואות, חתניה ונכדיה ואובדן חברותיה.
הצטברות האובדנים ותחושת חוסר האונים מביאות את אשת לוט לבצע מעשה, שהיא יודעת שיסיים את חייה. ברור מן הסיפור שאשת לוט שמעה את האזהרה וידעה מה יקרה אם תסתובב ותסתכל לאחור. היא מביטה לאחור כאקט של התאבדות. נפשה איננה עומדת עוד בייסורים ובצער – בטראומה הלאומית, החברתית, הזוגית והפיזית. אשת לוט לא מתה במובן הרגיל אלא הופכת לנציב מלח, כעדות אילמת הנותרת מאחור לסבל ולאובדן.
לוט נותר עם שתי בנותיו, אבל נפשו לא מוצאת מנוחה. לטראומת השבי, לאובדן הבת פלטית וייתכן שגם לאובדן האחריות לבנותיו, מצטרפים אובדן אשתו, הבית והעיר. לוט מוצף בזכרונות של האירועים הקשים שעבר, וכל רמז פנימי או חיצוני שמזכיר את האירועים מעורר בו מצוקה נפשית עזה ומתמשכת. במאמץ להימנע מזכרונות, מחשבות או רגשות שקשורים לאירוע הטראומטי, ומאמץ להימנע מתזכורות חיצוניות לאירוע הטראומטי, לוט בוחר בהתבודדות במערה, הרחק מכל קשר אנושי. הוא יושב במערה, הלום צער, צופה אל ההרס של סדום ומביט בגעגוע אין סוף אל נציב המלח, עדות לחייו הקודמים.
בקרבנו נמצאים נפגעים מאירועים שונים, ועל מנת לאפשר ריפוי והחלמה, כולנו צריכים לפקוח עיניים ולבבות ולהתייחס לסובבים אותנו. הכרה בכך שהתחושות והתגובות שלהם הן נורמליות היא צעד משמעותי בתהליך ההחלמה
שתי בנותיו הצעירות של לוט מלוות אותו ועדות למצוקתו הגוברת. הן נושאות את הטראומות שעברו בעצמן, שאליהן מתווספת כעת המשימה של הטיפול באביהן. הפחד הנורא שלהן הוא שזהו גורלן, סוף האנושות, שהן הניצולות האחרונות שנותרו בעולם: "אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֙רֶץ֙". תחושה זו דומה לעדותם של ניצולים של הטבח ביישובי העוטף, במשך השעות הארוכות שבהן המתינו, מתחבאים וחוששים, מנותקי תקשורת. חלק מהניצולים בהם טיפלנו סיפרו שחשבו שכל מדינת ישראל חווה מתקפה דומה ואיש לא יצליח להינצל. דווקא מתוך השבר, מתוך התחושה שחייהן אוזלים, בנותיו של לוט בוחרות בחיים. הן מחליטות להרות ולהמשיך את קיום האנושות כולה.
מהיכן שואבות בנותיו של לוט את החוסן, היוזמה והאופטימיות? למרות שהטראומה היוותה מכה קשה, שנטלה את חייהן של אחותן ואמן, ואת שפיות דעתו של אביהן, הן מצליחות לחוות חיזוק וצמיחה. הן מוצאות את תחושת הכוח הפנימית שלהן, כשורדות אירועים קשים, ומכאן גוברת אמונתן בעצמן. שתי הבנות חוו יחד חוויה דומה והן תומכות רגשית זו בזו ומחזקות זו את זו להתגבר ולאמץ שינוי בחייהן, תוך מציאת משמעות חדשה – ייסוד מחדש של האנושות.
נפגעי טראומה רבים לא מספרים ולא מדברים. לפעמים הטראומה מתבררת רק אחרי שנים ארוכות ולפעמים בכלל לא. המצוקה הנפשית יכולה להתבטא ברצף הנע מהתנהגות נמנעת ושקטה ועד התנהגות פרובוקטיבית ופוגענית בעצמי או בזולת, לפעמים מבלי להכיר בטראומה שעומדת בבסיס ההתנהגות.
התייחסות לנפגעי טראומה, במיוחד בטראומות קבוצתיות, דורשת רגישות והבנה של ההשפעות הנפשיות המורכבות של חוויות כאלו, הן מבחינה אישית והן מבחינה חברתית. נפגעים יכולים לבטא תסמונות פוסט-טראומטיות מורכבות, הכוללות הימנעות מקשרים חברתיים, מעבודה ומסביבה תומכת, בדומה ללוט החוסה במערה. נפגעים יכולים לחוש מצוקה עזה כל כך עד שהצטברות הקושי מביא אותם לשלוח יד בנפשם, בדומה לאשת לוט. מאידך, נפגעים המקבלים תמיכה וטיפול יכולים להשתמש בטראומה כמנוף של התחדשות וצמיחה, בדומה לבנותיו של לוט.
אזרחי ישראל נמצאים בטראומה קולקטיבית. התחושות הקשות עלולות לדרדר כל חברה למעשי סדום ועמורה, אבל אפשר ליצור מבני תמיכה קהילתיים שיאפשרו צמיחה חברתית
בקרבנו נמצאים נפגעים מאירועים שונים, ועל מנת לאפשר ריפוי והחלמה, כולנו צריכים לפקוח עיניים ולבבות ולהתייחס לסובבים אותנו. הכרה בכך שהתחושות והתגובות שלהם הן נורמליות היא צעד משמעותי בתהליך ההחלמה. תמיכה מאנשי מקצוע לצד בני משפחה וחברים קרובים יכולה לעזור לנפגעים להיפתח ולשתף בתחושותיהם, מה שעוזר בהפחתת תחושת הבדידות והבידוד.
כשנפגע טראומה מסתגר בתוך ה"מערה" הפיזית או הרגשית שלו, חיוני לחפש כל דרך להגיע אליו ולהושיט לו יד לעזרה לצאת מתוך המערה. העלאת המודעות בקהילה לגבי טראומה והשלכותיה יכולה להפחית את הסטיגמה כך שנפגעים ירגישו בנוח יותר לבקש עזרה ולשתף בחוויותיהם.
מעבר למישור האישי, במישור החברתי אזרחי ישראל נמצאים בתוך טראומה קולקטיבית. התחושות הקשות עלולות לדרדר כל חברה למעשי סדום ועמורה, אבל אפשר ליצור מבני תמיכה קהילתיים על מנת לאפשר צמיחה חברתית. טראומה דורשת שיקום ממושך, ולכן קיומן של מערכות תמיכה חברתיות לטווח הארוך הוא חיוני. הסיפור המקראי של פרשת וירא, סיפור של אובדן וחוסן, קורא לנו מחדש היום. בל נעצום את עינינו.
הכותבת, ד"ר רננה איתן, היא פסיכיאטרית, היו"ר היוצאת של האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה ביולוגית