השפעות המלחמה על רופאים בישראל, חוסן אישי ותחושת סכנה

בתקופות של מתיחות בטחונית ומלחמה, בתי חולים הקרובים לאזורי עימות מתמודדים עם אתגרים יוצאי דופן. צוותי הרפואה מתבקשים לתפקד בתנאים מורכבים, תוך טיפול בפצועים ומתן מענה לצרכים בטחוניים של עצמם ושל צוותים נוספים בבית החולים. מחקר חדש מצא כי תחושת הסכנה בזמן מלחמה גבוהה ב-20% בקרב רופאים בדרום הארץ לעומת רופאים במרכז.

המחקר, שהתקבל לאחרונה לפרסום בכתב העת Israeli Journal of Health Policy Research של המכון הלאומי לחקר מדיניות בריאות הציבור, מעלה ממצאים מעניינים בנוגע לאופן שבו תחושת הסכנה והחוסן האישי של רופאים משתנים בהתאם למיקום הגיאוגרפי שלהם בישראל בזמן מלחמה.

החוקרים ביקשו לבדוק את השפעת הקירבה לאזורי עימות על הרופאים בזמן מלחמת השבעה באוקטובר וממצאיו מציעים מבט מקרוב על עולמם המורכב וההשפעות הפסיכולוגיות של צוותים רפואיים תחת אש.

המחקר נולד מחוויה אישית

"בשבעה באוקטובר היינו אמורים להיות בהופעה של ברונו מארס בתל אביב", משחזר מוביל המחקר, ד"ר מיכאל יואכים, רופא בכיר ביחידת פה ולסת במרכז הרפואי שמיר וחבר הסגל האקדמי בבית הספר לרפואת שיניים של אוניברסיטת תל אביב. "בתוך שעות, המציאות התהפכה. התבקשתי להגיע לבית החולים ולסייע בפצועים מהדרום, ולאחר יומיים קיבלתי צו 8 לגיוס ליחידת זיהוי חללים. האתגר היה לא רק מקצועי. היה גם צורך להבין כיצד אנחנו כצוות רפואי מתמודדים עם המצב החדש".

שותפתו למחקר, ד"ר דנה עטיה יואכים, מומחית לרפואת שיניים לילדים ב"אסותא" רמת החייל, מוסיפה: "אנחנו, כמו רבים אחרים, התמודדנו עם חוויות לא פשוטות, ושמענו גם מחברינו לעבודה בצפון ובדרום על מה שהם עברו. החלטנו שמחקר על החוסן האישי ותחושת הסכנה של הרופאים יוכל לספק לנו תובנות קריטיות על האתגרים הנפשיים של הצוותים הרפואיים".

מבנה המחקר - רופאים משלושה אזורים

המחקר כלל מדגם של 161 רופאים משלושה בתי חולים בישראל: "אסותא אשדוד" בדרום, המרכז הרפואי צפון (פוריה) בצפון הארץ ו"שמיר" (אסף הרופא) במרכז. הרופאים, ביניהם סטאז'רים, מתמחים ובכירים (עד לרמת סגני מנהלי בתי חולים), התבקשו למלא שאלון אנונימי שבדק את החוסן האישי ותחושת הסכנה שלהם במהלך התקופה הקשה של המלחמה.

שאלוני המחקר כללו שאלות על חוסן אישי, שנמדד באמצעות סולם החוסן של קונור-דוידסון (CD-RISC-10) עם היגדים כמו "אני מאמין שאני אדם חזק" או "אני מסוגל להסתגל לשינויים". תחושת הסכנה נמדדה באמצעות סולם סולומון ופרגר, שכלל היגדים כמו "אני חושש לבטחוני האישי" ו"אני מודאג מהאיומים על בטחון המדינה". בנוסף לשאלות אלו, נשאלו הרופאים אם הם או בני משפחתם נפגעו באופן ישיר מפעולות טרור, ואם הם נעזרו בשירותי תמיכה נפשית או השתתפו בתכניות חוסן שהוצעו על ידי בית החולים. 

ממצאים מרכזיים: תחושת הסכנה והחוסן האישי

רופאים מ"אסותא אשדוד" בדרום דיווחו על תחושת סכנה גבוהה ב-20% בהשוואה לרופאים מ"שמיר" שבמרכז הארץ. כמו כן, רופאים מאזור הצפון (פוריה) דיווחו על תחושת סכנה גבוהה בכ-10% בהשוואה לרופאים במרכז. תוצאות אלו מצביעות על כך שהקרבה הגיאוגרפית לאזורי עימות משפיעה באופן ישיר על תחושת הסכנה שחווים הרופאים.

באופן כללי, ניתן לראות כי רופאים המשרתים בבתי חולים הקרובים לאזורי עימות חווים רמות גבוהות יותר של חשש ותחושת סכנה יומיומית, מה שמשפיע גם על התמודדותם הנפשית והיכולת שלהם לתפקד בתנאים מאתגרים.

בנוגע לחוסן האישי, התמונה מורכבת יותר. רמות החוסן האישי של הרופאים נמצאו דומות בכל בתי החולים שנבדקו. ממוצע החוסן היה 31 מתוך סולם של 40, ונראה כי היכולת של הרופאים להתמודד עם אתגרי המלחמה לא הושפעה באופן משמעותי מהמיקום הגיאוגרפי שלהם.

"הופתענו לגלות שתחושת החוסן נשמרה במידה רבה בכל האזורים", מציין ד"ר יואכים. "ייתכן שזו תוצאה של הכשרה והניסיון שרופאים רוכשים לאורך השנים, במיוחד בישראל, שבה האיומים הבטחוניים הם חלק מהמציאות היומיומית. הכשרה זו מחזקת את יכולת ההתמודדות שלהם גם בתקופות הקשות ביותר". 

מאפיינים אישיים והשפעתם על תחושת הסכנה

המחקר מצא גם הבדלים מעניינים במאפיינים דמוגרפיים ומגדריים. רופאים גברים הציגו רמות חוסן גבוהות יותר בכ-15% בהשוואה לרופאות, בעוד שרופאים ללא ילדים דיווחו על תחושת סכנה גבוהה ב-25% לעומת רופאים עם ילדים.

כך מסביר ד"ר יואכים את הממצאים: "הנחתי שהורים ידאגו יותר בגלל הדאגה לילדיהם, אבל נראה שרופאים ללא ילדים, במיוחד באזורים מאוימים, חווים תחושת בדידות וחשש מוגבר. עבורם, היעדר התמיכה המשפחתית יכול להיות גורם משמעותי בהגברת תחושת הסכנה ולעתים קרובות הם מרגישים שאין להם על מי להסתמך בזמנים קשים. בנוסף, התעסקות יומיומית בגידול ילדים עשויה להסיח את הדעת מהמצב הבטחוני ולספק תחושת מטרה נוספת. מחקרים קודמים הצביעו על כך שהעיסוק בצרכים של הילדים יכול להקל במידת מה על הלחץ הנפשי ולחזק את החוסן האישי של ההורים".

ממצא נוסף ומפתיע היה שגיל הצאצאים של הרופאים לא השפיע על תחושת הסכנה שלהם. "ציפינו שהורים לילדים צעירים יהיו מודאגים יותר, אך נראה כי תחושת הדאגה אינה תלויה בגיל הילד אלא בקיום התמיכה המשפחתית בכללותה", אומרת ד"ר עטיה יואכים. "זה היה ממצא מעניין שלא ציפינו לו. כנראה שההבדל הגדול הוא בין להיות הורה או לא, ולא בגיל הילדים עצמם. עבור רופאים עם ילדים, העובדה שהם חלק ממערכת תמיכה משפחתית מסייעת להם להרגיש בטוחים יותר, ללא קשר לגיל הילדים".

המחקר כלל גם מודל תיווך שנועד לבחון כיצד החוסן האישי משפיע על הקשר בין מיקום בית החולים לתחושת הסכנה. המודל הראה כי החוסן האישי מתווך באופן חלקי את הקשר בין המיקום הגיאוגרפי לבין תחושת הסכנה. כלומר, בעוד שחוסן אישי יכול להפחית את תחושת הסכנה, ישנם גם גורמים נוספים שקשורים למיקום בית החולים אשר ממשיכים להשפיע על תחושת הסכנה של הרופאים. לדוגמה, רופאים באזורים הקרובים לאזורי עימות עשויים לחוות תחושת איום יומיומית שלא ניתן להפחית אותה רק באמצעות חוסן אישי, אלא שהיא דורשת גם תמיכה נוספת מצד מערכת הבריאות.

רק 10% מהרופאים פנו לקבלת עזרה נפשית

בנוסף נמצא שרק 10% מהרופאים פנו לקבלת עזרה נפשית, למרות המענה הזמין בבתי החולים. ד"ר עטיה יואכים: "רבים מרגישים שעליהם להתמודד לבד, במיוחד בתרבות שבה טיפול פסיכולוגי עדיין נתפש כחלש או מיותר. הרופאים, שהם בעצמם מטפלים באחרים, מתקשים לעתים להודות בכך שגם הם זקוקים לעזרה. אבל דווקא בעומסים נפשיים כאלה, כשהלחץ גבוה והאיומים מוחשיים, התמיכה קריטית להמשך התפקוד התקין של הרופאים.

"ראינו במלחמה הזו איך צוותים רפואיים נותנים את כל מה שיש להם למען המטופלים, אבל אם לא נשקיע בתמיכה הנפשית שלהם, אנחנו מסתכנים באיבוד היכולת שלהם להמשיך לתפקד בצורה מיטבית לאורך זמן".

המחקר מדגיש את הצורך בתמיכה נפשית מוגברת לרופאים, במיוחד באזורים הקרובים לאזורי עימות. החוקרים ממליצים על פיתוח תכניות אימון לחיזוק החוסן האישי ומתן תמיכה מותאמת לרופאים רווקים או חסרי ילדים, שעלולים להיות פגיעים יותר בתחושת הביטחון שלהם. בנוסף, לדבריהם יש להטמיע סביבות עבודה תומכות עם תקשורת ברורה ופרוטוקולי חירום.

ד"ר עטיה יואכים: "הבנת הקשר בין המיקום הגיאוגרפי לחוסן ולתחושת הסכנה מאפשרת לנו להתאים את התמיכה הנפשית לצרכים הייחודיים של הרופאים. זה חיוני, במיוחד כשאנחנו מדברים על הקו הראשון בטיפול בנפגעי מלחמה".

"המלחמה הזו השפיעה על כולנו בצורה חסרת תקדים", מסכם ד"ר יואכים. "הרופאים הם הקו הראשון, ואנחנו חייבים לוודא שהם מקבלים את כל התמיכה הנדרשת. רק כך הם יוכלו להמשיך לספק טיפול איכותי ולשמור על הבריאות הציבורית".

החוקרים קוראים להמשך המחקר בנוגע להשפעות המלחמה על הרופאים על מנת להבין טוב יותר את ההשפעות ארוכות הטווח של מתיחות בטחונית על הצוותים הרפואיים. הם מאמינים כי תוצאות המחקר עשויות לשמש כבסיס לפיתוח מדיניות בריאות מותאמת למצבי חירום ולאתגרים הנפשיים של צוותי הרפואה בישראל.

"המשמעות של המחקר הזה היא מעבר לממצאים עצמם," מציינת ד"ר עטיה יואכים. "אנחנו רוצים להשפיע על מקבלי ההחלטות, להעלות את המודעות למצבים נפשיים ולחוסן של הצוותים הרפואיים, ולוודא שהם מקבלים את הכלים הנכונים כדי להתמודד עם מצבי משבר".

המחקר נערך במסגרת עבודת סמינר לתואר השני במינהל מערכות בריאות באוניברסיטת אריאל, בשיתוף עם פרופ' ליאת קורן, פרופ' יאיר שפירא, ד"ר אבי זיגדון מאוניברסיטת אריאל וד"ר אמיר לביב מאוניברסיטת תל אביב.